ב‭31-‬ במאי ‭'48‬ העלה התיאטרון הקאמרי לראשונה את "הוא הלך בשדות‭,"‬ מחזהו של משה שמיר שביים יוסף מילוא. סיפור אהבתם של אורי, קיבוצניק-פלמ"חניק-מחוספס-רגיש-אידיאליסט, והעולה החדשה מיקה רייזלמן.

המחזה היה הצלחה עצומה. על רקע קרבות מלחמת השחרור, שהותירה ‭6,500‬ משפחות שכולות, נהרה אומה שלמה לאולם הקאמרי כדי לראות את עצמה על הבמה, ולהריע לצבר הלוחם יפה הבלורית והתואר, המסור בלב ונפש למולדת החדשה, שיוצא לקרב חמוש במכנסיים קצרים ששולי הכיסים מבצבצים מתחתיהם.

בעקבות הצלחת "הוא הלך בשדות" הועלו מחזות נוספים שבהם כיכבה דמותו של הצבר הלוחם. הבולט שבהם היה "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם, שהועלה גם הוא בתיאטרון הקאמרי ובבימויו של מילוא בפברואר ‭.'50‬ הספרות, אגב, לא פיגרה בהרבה אחרי התיאטרון. לא נשכח גיבורי ילדות כמו "עזית הכלבה הצנחנית‭,"‬ פרי דמיונו של רב-אלוף מוטה גור ז"ל, או "דנידין הרואה ואינו נראה" של און שריג, שהראו לכל צבאות ערב שאין גבול למה שילד ישראלי שקוף אחד, או כלבה אחת, יכולים לעשות.

לירות או לא לירות, זו השאלה
אבל מאז עברו הרבה מים בירקון. בעקבות מלחמת השחרור באו מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון וכמובן שתי אינתיפאדות ואינספור מבצעים, פעולות ופיגועי טרור. דמותו של חייל צה"ל הגיבור, האידיאליסט, הצודק, המנצח, נעלמה מבמת התיאטרון הישראלי.

ניסיונות בודדים להחיות אותו בהעלאות מחודשות של "הוא הלך בשדות" (בתיאטרון באר-שבע בכיכובם של שרון צור ואפרת רייטן) ו"הם יגיעו מחר" (בתיאטרון הקיבוץ בכיכובו של אורן שאבו‭,(‬ לא כבשו בסערה את לב הקהל, בלשון המעטה.

בסוף שנות ה‭60-‬ צץ לראשונה שמו של חנוך לוין, עם הקברט הסאטירי "את, אני והמלחמה הבאה" ואחריו "מלכת האמבטיה‭,"‬ ששמו ללעג בזמן אמת את האופוריה של פוסט מלחמת ששת הימים. אחרי לוין הגיעו גם יוצרים ובמאים כמו הלל מיטלפונקט, יהושע סובול, אילן רונן ושמואל הספרי שהמשיכו לעשות לחברה הישראלית טיפול שורש, שבסיומו נעלם הצבר הלוחם ללא שוב.

את מקומו תפס החייל המתלבט, המסרב למלא בצייתנות עיוורת כל פקודה, וגבורתו היא לא בשדה הקרב אלא בסירובו להגיע אליו.

"גורודיש" של הלל מיטלפונקט, בכיכובו של יגאל נאור, חיטט בלי הרדמה בקרביים של טראומת מלחמת יום הכיפורים. ב"עד ראייה" של סובול מגלם איתי טיראן איכר אוסטרי שמעדיף להקריב את חייו, ולא ליטול חלק בשלטון הכיבוש של צבאות הרייך השלישי, כשההשלכות לצה"ל של ימינו זועקות לכל עבר. ב"זמן אמת‭,"‬ מחזהו החדש של סובול, כבר אין צורך בהסוואה. תומר בן-דוד הוא הקצין הקרבי, בן למשפחה ממלח הארץ, שמחליט לסרב פקודה מטעמי מצפון.

ממד מבהיל ערב ההתנתקות
במקביל העלה תיאטרון הבימה מחדש את "תשמ"ד‭,"‬ מחזה הביכורים של שמואל הספרי, כשהסיפור על ארבעה מתנחלים שמתבצרים במרתף, ומוכנים למסור את נפשם ולא להתפנות מביתם בשטחים, מקבל ממד רלוונטי כמעט מבהיל ערב ההתנתקות מרצועת עזה.

הקאמרי העלה לאחרונה את "פלונטר‭,"‬ מחזה בהשתתפות שחקנים יהודים וערבים, שמציג את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כסוג של משחק סקווש שבו כל צד מגיב בחבטה חזקה יותר על חבטה חזקה יותר וכולם מטורפים באותה מידה. אהבתם התמימה של אורי ומיקה, הנאהבים והנעימים של "הוא הלך בשדות‭,"‬ מעולם לא נראתה כה לא רלבנטית.

"נוצר בארץ מצב מגוחך‭,"‬ טוענת יעל רונן, הבמאית והיוצרת הצעירה של "פלונטר‭,"‬ "מערכת החינוך ממשיכה לדחוף לילדים אידיאלים על תקופת קום המדינה, איך היינו מעטים מול רבים, ואיך תמיד צדקנו וכל הערבים היו רעים. אבל ילדים כיום מתוחכמים בהרבה, וברגע שהם מביטים מסביב ורואים איפה הם חיים, הם כבר לא קונים את זה. תפיסת העולם הזו לא מחוברת למציאות של ימינו.

"נוסף על כך, יש בחברה הישראלית פחד גדול מהניסיון להביט בצורה כנה באירועים האמיתיים של תקופת קום המדינה, כמו גירוש הפליטים ב‭.'48-‬ הרגשתי את זה בחזרות ל'פלונטר' גם אצל השחקנים היהודים וגם אצל הערבים. יש פצע שעוד לא התחיל להגליד. מצד אחד, לקרוא כיום מחזות משנות
ה‭'40-‬ זה נאיבי עד מגוחך. מצד שני, כחברה אנחנו עוד לא מוכנים להתמודד עם האמיתות האכזריות מאוד בעברנו. התוצאה היא הדחקה מוחלטת של התקופה כולה‭.

התשקורת אשמה
גם ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין, מאמינה שיש בתיאטרון הישראלי הדחקה של תקופה שלמה בהיסטוריה המקומית. הסיבות, לדבריה, שונות לחלוטין. "אני לא רוצה להיות מבקרת תיאטרון‭,"‬ אומרת פינס, "אבל מחזות כמו 'הוא הלך בשדות' ו'הם יגיעו מחר' לא שרדו בעיקר בגלל סגנון כתיבה מיושן. אי אפשר להראות היום דברים כאלה, ומצד שני לא קם דור חדש של כותבים שעוסק בתקופה הזו מזווית חדשנית ומעניינת. זו עובדה מטרידה מאוד בעיניי.

"מחזאות המקור ששולטת בתיאטרון המקומי בשנים האחרונות מתרחשת בהווה. שנות ה‭,50-‬ ה‭60-‬ וה‭70-‬ בארץ כמעט לא קיימות בתיאטרון, אף שהתרחשו אירועים היסטוריים מרתקים שיש בהם חומרים מעולים לבמה‭."‬

בגלל קשיים טכניים, המשך הכתבה בלינק


http://www.nrg.co.il/online/5/ART/932/492.html

__________________________________________________ ___________

אז מה דעתכם? הצגות התאטרון מייצגות את מה שהציבור חושב, או את מה שהכותבים שלהם חושבים?