http://www.israelhayom.co.il/article/171809

גולני של ליליס\ מאת ערן נבון

"לחצתי על ההדק, והירייה פשוט לא הגיעה. האצבע היתה משותקת" · סיפור השיקום המופלא של סרן ליליס מימון, מפקד סיירת גולני

זה קרה לו בתרגול ירי פשוט, מול פקודיו. סרן ליליס מימון, מפקד סיירת גולני, לחץ על ההדק, והירייה פשוט לא הגיעה. הוא הבין לראשונה את מה שהפסיכולוגים שלו ניסו להסביר לו: שהאצבע לא מתפקדת. "עשיתי את הפעולה הפשוטה הזאת מאות פעמים בשירות הצבאי שלי. אבל עכשיו האצבע פשוט לא תיפקדה. זה היה מביך ומתסכל. שמתי נייר דבק על האצבע הפגועה, ולחצתי על ההדק בעזרת האמה. ידעתי שאני חייב לעבוד קשה ולחזור לעצמי". והוא חזר, בגדול. לפני שנה קיבל את התפקיד היוקרתי של מפקד סיירת גולני. "התרגשתי כמו ילד", הוא מחייך, "זה היה שווה את כל המאבק שלי לחזור לצבא ולחזור לפעילות מבצעית בשטח, אחרי הפציעה הקשה שלי". לאחרונה קיבלה היחידה שלו, עם הגדוד כולו, את פרס הרמטכ"ל על פעילות מבצעית יוצאת דופן הקשורה לגבול סוריה, שביצעו בעת תעסוקה מבצעית ברמת הגולן. לפני שבועיים נשא מימון לאישה את אביה, קצינת השלישות של הגדוד, שסעדה אותו בעת הפציעה.

"לא חשבתי על כאב או פחד"

סרן ליליס מימון (27), שפיקד לפני שנתיים על פלוגה ב' בגדוד 12 של גולני, החזיק אז עם חייליו קו סמוך לרצועת עזה. "אחת לשבועיים או שלושה, וכחלק מהתעסוקה, היינו צריכים לעשות 'פתיחת ציר מערבית'. זה אומר שנכנסים עם כלים משוריינים, D-9 וטנקים ובודקים לאורך הגדר ומעט פנימה אחריה, שלא הונחו מטענים או אמצעי חבלה אחרים שיכולים להיות מופעלים נגדנו. המשימה שלנו היתה לפתוח את השערים שבגבול, ולְזכות אותם - כלומר, לראות שהכל נקי. התפקיד שלי היה להיות כוח הפינוי במקרה של אירוע ירי או מטען. נכנסתי עם הקשָר שלי 40-30 מטר פנימה והצתנו שם עשבייה גבוהה, שהיתה יכולה לשמש מחסה למחבלים. יצאנו, תפסנו מחסה מאחורי שני מבני בטון שהיו שם, ונתתי פקודה לסגור את השער. לפני ששמנו את המנעול, ירו עלינו. לא ידענו מודיעינית שיש מולנו עמדת צלף. כדור אחד פילח לי את יד ימין, יצא ופגע גם ביד של הקשר. באותו רגע שזה קרה לא חשבתי בכלל על כאבים או על פחד. התחלתי לרוץ לכיוון המוצב הסמוך, רצתי כמה מטרים ונשכבתי כדי לא להיות גלוי. לא ידעתי בכלל שהיד שלי נפגעה קשה מאוד. לא הצלחתי לייצב אותה על הרצפה, ונפלתי עם הפנים על הנשק. ניסיתי להתרומם, ולא הצלחתי. הסתכלתי על היד והבנתי. הייתי מלא דם, ובעצם, היד שלי כמעט נתלשה מהמקום, רק העור ליד הכתף החזיק אותה. הצלחתי בקושי רב להתרומם קצת ולהחביא את הנשק בתוך השיחים, ויצאתי בדילוגים לכיוון השער של המוצב. היו לי כאבי תופת. הראשון שהגיע אלי היה מפקד גדוד בשריון, והוא הציל את חיי. הייתי קרוב לאבד את ההכרה, בגלל הדימום החזק. הוא עשה לי מייד חוסם עורקים ביד ימין ועצר את שטף הדם האדיר שפרץ מהיד. בינתיים הגיעו עוד כוחות, ואני כבר הייתי מעורפל הכרה. פינו אותי במסוק עם הקשר לבית החולים סורוקה בבאר שבע". רגע לפני שעלה למסוק, הגיעה קצינת השלישות של החטיבה, סגן אביה זגורי (23), לזהות את הפצוע, מתוקף תפקידה. "הכרתי את אביה מהגדוד. שבוע לפני שנפצעתי עוד היה לנו תאקל, היא היתה אמורה להוציא חייל שלי לאיזה קורס, משהו שם לא עבד, וכעסתי עליה מאוד. אני לא חושב שהתעצבנתי ככה בכל השירות שלי. "לפני שהמסוק המריא לבית החולים, אביה ביקשה ממני שאתקשר ואודיע להוריי שנפגעתי. אמרה שחשוב שהם ישמעו את הקול שלי ולא שהיא תהיה זו שתודיע להם. לקחתי כמה נשימות, נרגעתי קצת, צילצלתי אליהם וסיפרתי שנפצעתי מאיזה ברזל, ושלוקחים אותי לבית חולים". בבית החולים הוכנס מימון לניתוח ארוך. הרופאים נאבקו על היד שלו, ובתום שעות הצליחו לחבר אותה בחזרה ולהצילה. "לאט לאט התעוררתי, וראיתי סביבי חברים ומשפחה ומפקדים. כשהמג"ד שלי הגיע, פשוט בכיתי. לא הצלחתי לדבר טוב בגלל ההרדמה ובגלל ההתרגשות. הצלחתי להגיד לו רק שהחבאתי את הנשק בין השיחים, וביקשתי שייקחו אותו משם". אביה באה לבקר אותו בסורוקה. "עוד לפני הפציעה של ליליס, הסמג"ד ניסה לשדך בינינו, אבל לא קרה כלום. לא הרגשנו משהו מיוחד מעבר ליחסים רגילים של קצין וקצינה, שמשרתים באותו גדוד. "אחרי שהוא נפצע באתי לבית החולים לא מעט. בהתחלה מתוקף התפקיד, אבל מהר מאוד זה הפך לסיפור אחר לגמרי", היא מחייכת. "אני גרה בבאר שבע, אז הייתי קרובה. באיזשהו שלב, המג"ד כבר התחיל לחשוד ושאל אם אני לא מבקרת יותר מדי. "שלושה שבועות אחרי שהוא נפצע קיבלתי ממנו ומאחותו טלפון ביום שישי בערב, הם הציעו לי לבוא לאכול איתם ארוחת ערב בבית החולים. הגעתי. כמה דקות אחר כך היא יצאה מהחדר, בכוונה, ונשארנו לבד. "זאת היתה כמעט הפעם הראשונה שהיינו לבד בחדר, בלי מיליון בני משפחה וחברים שעטפו אותו כל רגע. הבנו שזה כבר חורג מקצינה שבאה לבקר קצין פצוע מתוקף התפקיד שלה. דיברנו לא מעט, וידענו שמעכשיו אנחנו כבר במקום אחר. "אחרי הביקור הזה, ליליס לא יצר איתי קשר במשך שבועיים. לא התקשר, לא שלח שום הודעה. גם אני לא באתי אליו. לא רציתי להיות הראשונה שעושה את הצעד. אבל קיוויתי כל כך לשמוע ממנו. "בסוף הוא התקשר. אמר ששיחררו אותו הביתה לשבת, והציע שאבוא להיות איתו ביום שישי. ביום שישי באתי אליו, למושב זוהר (סמוך לכיסופים שבדרום; ע"נ), ונסענו יחד לקנות גלידה באשקלון. ליליס ירד מהאוטו להביא לנו שתי גלידות מהקיוסק. הוא חזר בידיים ריקות ואמר לי במבט נבוך: 'מצטער, אני לא מצליח להרים את הגלידות'. "די נבהלתי מזה. כשנסעתי הביתה, אמרתי לעצמי, מה אני צריכה את זה. שהוא ימשיך עם השיקום שלו, ואני אמשיך בחיים שלי. זאת היתה תקופה מאוד לחוצה בגדוד, נהרג לנו אז חייל, וחשבתי שזה יותר מדי עבורי להתעסק גם עם השיקום של ליליס. ניפרד כידידים. אבל לא אמרתי לו כלום". ליליס לא ויתר. הוא שלח לאביה מסרונים עד הבוקר, המשיך לחזר אחריה, והיא השיבה לו, חשה איך היא נכבשת אט אט בקסמיו. "כן, זה בעצם היה הדייט הראשון שלנו. הלב שלי היה שם, בגדול. התאהבתי. הפכנו לזוג, אבל עדיין זוג סודי. בגדוד לא ידעו כלום, אבל אנחנו כבר היינו סגורים לגמרי על העניין".
"אתה יודע", הוא אומר, "בפעם הראשונה שחזרתי לבקר במוצב כיסופים, כמה שבועות אחרי הפציעה, הסתובבתי שם, דיברתי עם מפקדים וחיילים, ובכלל לא התייחסתי לאביה. אני חושב שהיא נעלבה. פשוט הייתי נבוך מהפגישה איתה. אני די ביישן".

"ברחתי בלילה למועדונים"

השיקום היה מפרך. "היו לא מעט רגעים מתסכלים. היד פשוט לא זזה, כלום. האצבעות היו משותקות. היתה לי גם בעיה עם ההליכה, בגלל ששכבתי הרבה זמן. ממש למדתי מחדש ללכת, צעד אחר צעד. זה לא פשוט לחוות פתאום את הגוף שלך חסר אונים. אבל אמרתי לעצמי, אני גולנצ'יק, ואני לא מוכן להיות נכה, ואני עושה הכל כדי לצאת מזה כמה שיותר מהר. זה גם מה שאמרתי למטפלים שלי בתל השומר. ביקשתי מהם שיכניסו אותי לכמה שיותר טיפולים, כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר. "אני אנטי כדורים ומשככי כאבים, אז לא לקחתי, וסבלתי מכאבי תופת. המון פעמים לא הצלחתי להזיז את היד ואת הרגליים, ובכלל את הגוף, אבל לא נחתי לרגע. בלילות הייתי מחכה שיעשו ספירת לילה - היו סופרים אותנו בחצות - ואיך שהם עזבו את החדרים, הייתי בורח ונוסע לתל אביב למועדונים, להופעות. לא היה לי שקט נפשי. לפנות בוקר הייתי חוזר לבית החולים, מתגנב פנימה, וב־7 כבר מתייצב לפיזיותרפיה, הידרותרפיה, תנועה, כל מה שצריך. "אמרתי לעצמי, זה הכל בראש. הכל עניין של אופי. ראיתי שם אנשים בלי רגליים וידיים, שעשו דברים מדהימים בעזרת כוח רצון. ראיתי גם כאלה שהפציעה שלהם היתה קלה מאוד, והם לא עשו כלום עם עצמם. אני רציתי להצליח. להשתקם בכל מחיר". חצי שנה היה מימון בשיקום. הוא הפך עולמות כדי לחזור לצבא כלוחם, הביא אישורים מכל רופא אפשרי ודרש לחזור לגולני. רק לגולני. ובתפקיד מבצעי. "נלחמתי לחזור לשטח ולשכנע את המפקדים שלי שאני יכול. שאני יכול להחזיק נשק ולירות, שאני בכושר מנטלי ופיזי ושאפשר לסמוך עלי תחת לחץ. שהיד שלי בסך הכל בסדר ויכולה לתפקד". מעט אחרי שהשתחרר פרץ מבצע עמוד ענן, ומימון שובץ, לאכזבתו, לתפקיד מטה - כקצין מבצעים. למישהו כמוהו, זו היתה בשורה קשה. "בער לי בעצמות להיות עם הלוחמים בשטח. כל כך רציתי להרגיש שוב את התחושה הזאת של הקרביות - האפוד, הנשק, הרצון לעשות פעולה מוצלחת בתוך שטח האויב". בתום המבצע השתחררה אביה מצה"ל, והשניים יצאו לטיול בן כמה חודשים בדרום אמריקה. עם שובם נשלח ליליס ללימודים במכללה לפיקוד ומטה, שבסיומם התקבלה ההחלטה המרגשת: ליליס חוזר לתפקיד מבצעי, ובגדול. הוא קיבל את הפיקוד על סיירת גולני. "בשבילי, אחרי כל מה שעברתי וסבלתי, לקבל כזאת אחריות זאת משימת חיים", הוא אומר בהתרגשות.

"קודם כל להיות מג"ד"

ליליס מימון גדל במושב זוהר. כבר בילדותו התנשא לגובה 1.87 מ', ושיחק כדורסל. בגיל 15 ניסה להתקבל למכבי ת"א, "אבל אחרי שזה לא צלח והבנתי שכנראה לא תהיה לי קריירה גדולה בכדורסל, החלטתי לעשות הכל כדי להיות כמה שיותר קרבי בצבא. במשפחה שלי תמיד אמרו שצריך לשרת את המדינה כמה שיותר, כך נהגו גם בני משפחה אחרים. סיימתי גיבוש לסיירת מטכ"ל, אבל לא עברתי. ואז נפל לי האסימון: גולני. זה הייעוד שלי. זה התפקיד בשבילי". במארס 2006 התגייס ושובץ לגדוד 12. אחר כך עבר קורס מ"כים וקורס קצינים, ועשה את כל מסלול הפיקוד: מפקד מחלקה, מפקד צוות בבה"ד 1, סמ"פ בגדוד 12, מ"פ טירונים ומ"פ בפלוגה הרובאית. כשהגיע לסיירת ופגש לראשונה את הלוחמים שלו, 90 לוחמים ואנשי צוות שלא מפחדים מכלום ולא רואים אף אחד ממטר, היו לו הרבה חששות. "הרבה זמן לא הייתי בצבא, בשטח. פחדתי קצת איך אסתדר עם כל המטלות ועם האחריות הגדולה. ובעיקר, איך שנכנסתי לתפקיד הבנתי את מה שניסיתי להדחיק עד אז: שאני לא מאופס. שהפסיכולוגים שלי צדקו כשאמרו שאני עוד לא במקום שהייתי לפני הפציעה. כל עניין תפעול הנשק, ההחזקה שלו ביד ימין, הירי, הכנסת המחסנית - הכל היה מורכב כל כך. אני לא יכול לשכוח כמה קשה היה לי לטפס בחבל על קיר, עם ציוד על הגב. זה היה מביך. לא הייתי בכושר פיזי, ולא הייתי בכושר ביצועי. וזאת התחלת תפקיד, אלה זמנים שאתה קובע את המעמד שלך מול החיילים שלך. אתה צריך לתת להם דוגמה, ואתה מרגיש שאתה לא מסוגל. הם חיילים חדים ומעולים, והם ראו אותי כשאני לא במיטבי. היה לי מאוד קשה עם זה. אמרתי לעצמי, זה לא המפקד שאני רוצה להיות. היו לי מחשבות שניות, אולי לא הייתי צריך לחזור. אולי מיהרתי מדי. אולי אני לא מספיק כשיר להוביל את החבורה הזאת".
למה בעצם לא דיברת איתם וסיפרת להם מה עובר עליך, עם מה אתה מתמודד?
"לא רציתי לעשות מזה כזה סיפור, שהיה מעמיד אותי מולם באמת במקום לא נוח. מי ששאל, סיפרתי לו. בסופו של יום, אני המפקד שלהם; הקשיים שלי והרגשות שלי לא יכולים להאפיל על התפקיד שלי. אני איש רגיש מאוד, לוקח ללב, אבל יש רגעים שאתה צריך להפגין נחישות וקור רוח ולעמוד באתגרים. כל הזמן אמרתי לעצמי, זה ילך וישתפר. וזה אכן קרה. ככל שעבר הזמן, הרגשתי שאני חוזר לעצמי. שהנה, חזרתי לירות כמו שצריך, שהכושר הגופני שלי משתפר, שאני מצליח לנווט את החיילים שלי ולפקד עליהם בצורה הכי טובה. מהר מאוד גם יישמתי מולם את התובנות שלי מהפציעה. אני שומר עליהם ודורש מהם להיות מוגנים כל הזמן, דרוכים, מכוסים היטב בשעת מבצע. לא נותן להם מנוח בעניין הזה. אני מרגיש שעכשיו אני בעמדה פיקודית נהדרת מולם, חזרתי לעצמי. אני בכושר טוב, מצליח לעשות הכל, ויודע להסתדר גם עם המגבלה של היד שנפגעה, למרות שהיא עדיין לא מתפקדת בצורה מושלמת. סיימנו עכשיו תרגיל גדול ברמת הגולן, וכששכבתי שם בשטח עם הנשק, ליד החיילים שלי, ויריתי וקמתי וירדתי עוד פעם לפזצט"א, לא היה מאושר ממני". הסיירת תפסה קו בדרום, באזור עזה, ובגולן, ויצאה גם למארבים ולפעילות מבצעית מסוכנת. "מאוד טוב לי בסיירת. אני מרגיש שאנחנו מוכנים היטב ועושים את המשימות המבצעיות שלנו על הצד הטוב ביותר. "כשהרמטכ"ל העניק לנו אות הוקרה על הפעילות שלנו, ידעתי בתוכי שאני כאן. שהחיילים והמפקדים שלי ברמה מצוינת. אומרים על חיילי גולני בכלל, ועל הסיירת בפרט, שהם 'פלנגוֹת', שהם מופרעים. אז אומרים. אני אומר שהחיילים שלי הם נועזים, חדים, חכמים, אמיצים, בעלי כושר אלתור יוצא דופן בשטח. מי שהגיע לסיירת הזאת, לא הגיע סתם. מספיק לראות את התפקוד שלהם בגבול סוריה או בגבול הרצועה, את האחריות, המוטיבציה, הנחישות, הכושר המבצעי יוצא הדופן, כדי להבין שיש כאן על מי לסמוך. אני מרגיש איתם מאוד בטוח. מצידי אני מוכן להישאר בתפקיד הזה גם 30 שנה". אנחנו יוצאים ממוצב כיסופים הסמוך לעזה, אותו מוצב שממנו יצא ליליס לפעילות שבה נפצע. הוא לבוש בבגדי הסוואה, עם אפוד ורובה וקסדה לראשו, נראה הכי קרבי שאפשר. מכריו הזהירו אותנו שהוא מפקד קשוח ומופנם, לא כזה שיפגין רגשות, אבל אנחנו פוגשים אדם אחר לגמרי. כשהוא לוקח אותנו לגבעה הסמוכה מאוד למקום הפציעה שלו, הוא נרגש. "תשמע, אני יודע להיות קר ומחושב ולתפקד תחת לחץ, אבל אני גם אדם עם רגשות. לא קל לי להיזכר ברגעים הקשים מהיום ההוא, איך כמעט דיממתי כאן למוות. זה לא דבר שעובר. אבל אני מרגיש שטוב שהתעקשתי לחזור לשירות, זה נותן לי את היכולת להתגבר על הפציעה, להתחזק, פחות לסחוב את הטראומה הזאת ללא מענה. בגלל זה לא ויתרתי. ידעתי שגולני זה המקום שלי ואני זה גולני, עד הסוף".
מה החלום שלך בצבא?
"קודם כל להיות מג"ד. בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל אדירה. אחר כך אשמח להמשיך הלאה".

חתונה חטיבתית

לפני כמה חודשים, באחת השבתות, הוא החליט להפתיע את אביה. "הצעתי לה שניסע לסופרלנד בראשון לציון. הגענו לחניה שם, וחיכינו באוטו. היא לא הבינה מה קורה. אחרי כמה דקות נוחת לידינו מסוק אזרחי, ואני מבקש ממנה שתעלה איתי. "בזמן שאנחנו נכנסים למסוק, החברים שלי פורסים על הקרקע מולנו שלט גדול: 'אביה, התינשאי לי?' היא היתה בהלם. מעולם לא ראיתי אותה כל כך נרגשת. "היה לי חשוב שזה יהיה במסוק. אביה ראתה אותי במסוק הצבאי ברגעים הכי קשים בחיים שלי. פצוע ומדמם וחסר אונים. רציתי שגם ברגע הכי גדול של החיים שלנו, נהיה במסוק, יחד. אחר כך המראנו וטסנו לגלבוע, בילינו שם בוקר בלתי נשכח". לפני כשבועיים התחתנו. היו שם הרבה חברים לנשק ומפקדי הגדודים השונים, שליוו את ליליס ואביה בשירותם הצבאי, והיו הרבה דמעות של אושר. הם מתגוררים עכשיו בבאר שבע. אביה מתכוננת עכשיו למבחן הפסיכומטרי, היעד שלה הוא לימודי רפואה. "יש לנו אהבה גדולה", היא אומרת במבט מצועף. "אני מאושרת שליליס חזר לגולני וקיבל תפקיד מרתק ומאתגר, כמו שהוא כל כך רצה. הוא אוהב להיות גיבור. והוא כזה. ("ישראל היום", פורסם בתאריך 04.04.2014 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)