העתקתי ממה שכתב מגיב מס1:
http://www.themarker.com/dynamo/energy/1.2383623
מבחן התוצאה ומבחן הכוונה

א', שכיר חרב, פתח בצרור יריות לעבר המיועד לחיסול – אך החטיא ונלכד. עורך דינו טען, שבמבחן התוצאה – לא קרה דבר, ולכן יש לשחרר את מרשו מיד. התברר שהיה זה א' שנכשל גם בניסיון חיסול קודם. גם דבר זה חסר חשיבות, שהרי בהתאם למבחן התוצאה איש לא נפגע.

ב', נהג זהיר, אשר נסע בכביש בין-עירוני בזהירות ובמהירות המותרת, לפתע מצא את עצמו מול רכב שדהר במהירות לעברו בניסיון לעקוף רכב בדרך לא-פנויה, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. כדי להימנע מתאונה, סטה ב' במהירות ימינה לעבר השוליים. לחוסר המזל, באותו רגע שני הולכי רגל ירדו אל השוליים בריצה ונדרסו למוות. במבחן התוצאה: ב' הרג שני אנשים, והתובע דרש להטיל עליו 20 שנות מאסר.

לנו ברור, שמבחן התוצאה קובע רק באשר למינוי אנשים לתפקיד: יעיל או לא יעיל, מתאים או לא מתאים. כך גם בבחינות באוניברסיטה, מבחני דיינות או של לשכת עורכי הדין. לא כן בעת העמדת אדם לדין.

בעולם הקדום הפרימיטיבי החוק היה ברור: אין הבחנה בין שוגג למזיד. הקובע הוא מבחן התוצאה. האמנם רק בעולם הקדום?

ארגון טרור, או מדינה שמדיניותה היא טרור, משגר לעבר אוכלוסייה אזרחית מאות רקטות, אשר כל אחת מהן בעלת פוטנציה (וגם כוונה מכוונת) לגרום לעשרות הרוגים. רקטה פגעה בבית מגורים והרסה אותו כליל. אך במקרה באותו זמן יושביו היו באילת. הסיכום: אין נפגעים, כלומר, במבחן התוצאה לא קרה כלום. זה אינו סיפור היפותטי, וכמוהו היו עשרות.

לעומתו: צבא אשר מכוון את הפגיעות למטרות צבאיות, בראשי ארגוני הטרור או במשגרי רקטות, תוך מאמץ להימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע, ובשל כך לא-אחת מוותר על פגיעה במטרה כאשר ברור לו שייפגעו גם אזרחים. משגרי הרקטות מבינים זאת ומקיפים עצמם במגן אנושי. כפי שקורה בכל מלחמה, קורות תקלות, ולמרות הכוונה ההומנית נפגעים גם אזרחים.

אוהו, אז חוזרים לחשיבה הפרימיטיבית, לפיה הכול נמדד אך ורק במבחן התוצאה. ואז התקשורת העוינת מתחילה לספור גולגלות בקול בוכים: מדוע מן הצד הזה 160 הרוגים ומן הצד האחר אין? ממש לא בסדר. אללה עובד שעות נוספות למען הרעים. לא הוגן שירי הרקטות משתבש בגלל כיפת ברזל. לא בסדר שאנשים לא נמצאים בביתם כאשר טיל נוחת עליו והורס אותו. כלל לא מכניסים למשוואה, שאילו צה"ל היה מפעיל את כל כוח ההרס שלו, כדי לגרום להרג המוני אזרחים, כפי שנוהג הצד האחר, התוצאות היו של אלפי הרוגים – ולא 160.

למרבה הצער (כבר אינני כותב: למרבה הפליאה), זוהי הדרך שבה מסקרים חלק מן התקשורת הישראלית וחלק מן האישים הישראלים את התמונה. חמור מזה: על ידי מתן תמיכה מוסרית לארגוני הטרור מחזקים את ידיהם להמשיך בפעילותם, והתוצאה היא המשך הלחימה ומותם של עוד ועוד חפים מפשע, רובם מן הצד שלהם. האומנם לזה שואפות הנשמות הטובות האלה?

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/