http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2400625

חללי חטיבת הנח"ל || העיניים אדומות 
יותר מהנעליים\ מאת עמוס הראל

עמוס הראל ליווה את לוחמי הפלוגה המבצעית בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל מיום גיוסם כטירונים. החודש הם נשאו את חבריהם שנפלו בעזה אל הקבר

"המ"פ שלנו, גלעד, ירד לסימטה בעשר בלילה עם כוח מהפלוגה, כלבנים וחבר'ה מיחידת יהל"ם של חיל ההנדסה כדי להפעיל צפע חי"ר (שרשרת מטעני חבלה) לפני שנתקדם להתקפה לעומק בית־חאנון. אנחנו חיכינו בית אחד מאחוריו. ברגע שהם עברו את קיר הבית לכיוון הרחוב נורו עליהם רקטת אר־פי־ג'י וצרורות מנשק קל. שמענו בקשר את המ"פ צועק: 'אר"ן (אירוע רב נפגעים). תגיעו מהר'. רצנו קדימה והתחלנו לפנות פצועים".
"אתה רואה חור בקיר שמסביבו הכל שחור, להבות - ושומע מקרוב יריות של קלצ'ניקוב. גם אבי גרינצויג היה אתנו והספיק לטפל בפצוע שנפצע בינוני ולחלץ אותו. היתה שם אש רצינית. הרבה חיילים היו שרועים על הרצפה והיה צורך לפנות אותם במהירות. חששנו שהמחבלים מחמאס ינסו לחטוף אותם. יוגב אופיר, בן מחזור שלנו, עשה שלושה סבבי פינויים מהסמטה והמשיך כל הזמן לנהל אש. הוא זרק רימוני יד, לקח כלי נשק מפצועים וירה אל המחבלים. תוך כדי זה הוא נפצע מרסיסים ופונה בעצמו".
"אבי חטף קליע בצוואר, במהלך הקרב וחילוץ הנפגעים. פינינו את כל הפצועים אחורה, לבניין של בית הספר לבנות. ראיתי אותו שוכב על אלונקה ואת הרופאים מנסים לעשות לו החייאה. הבנתי שזה לא ייגמר טוב".
ירין הולצמן מכפר סבא, שחר ורדי מרמת השרון וטל דנון מירושלים, התגייסו כלוחמים לחטיבת הנח"ל בחודש נובמבר 2011. המלחמה בעזה תפסה אותם ארבעה חודשים לפני השחרור, בשלב שבו בני המחזור הוותיק כבר מתכננים את הטיול שלאחר הצבא. שלושתם משרתים בפלוגה המבצעית של גדוד 931: הולצמן הוא לוחם בפלוגה, ורדי משרת כחובש קרבי ודנון הוא הרב־סמל הפלוגתי (רס"פ). סמל־ראשון אבי גרינצויג היה אתם לאורך כל הדרך, מהטירונות ועד למלחמה, שבה נהרג בקרב בבית־חאנון. בתקרית נהרג לוחם נוסף, סמל־ראשון גל בסון מחיל ההנדסה ונפצעו 21 מלוחמי הפלוגה המבצעית, בהם המ"פ.
לפני כשלוש שנים התחלתי בכתיבת ספר ("תדע כל אם עברייה") על יחסי החברה הישראלית וצה"ל. כדי לנסות ולהסביר את השינויים שהתחוללו בשנים האחרונות בצבא, ביקשתי להתלוות לפלוגת טירוני חי"ר לאורך מסלול ההכשרה שלהם. צה"ל שידך לי את פלוגת נובמבר 2011 של המ"פ אור כספי. סדרה של ביקורים, לאורך כשנה, אפשרה מעקב אחר האופן שבו הצבא מכשיר את לוחמיו, משיחות הפתיחה עם המ"פ עם הטירונים אפופי ההלם בלילה הראשון, דרך המסעות והאימונים ועד פעילות הביטחון השוטף.
גרינצויג, בן 20 מפתח תקווה, היה עלם חמודות. צעיר נמרץ עם חיוך תמידי כמעט, שתפקד כדבק המחבר בין חיילי הכיתה שלו, במחלקה 2 של הפלוגה. כמה חודשים לתוך הטירונות, באמצע סדרת חינוך, ערכה כל אחת מהכיתות שיחה של "שבירת דיסטנס" עם המפקדים, שבה סיפרו הטירונים על עצמם ושמעו לראשונה על הרקע של מפקדיהם. המפקד הישיר של גרינצויג, סמל מארק גולדמן, היה חריג בפלוגה: עורך דין בן 28 מאוסטרליה, שיותר משנתיים קודם לכן עלה לארץ לבדו והתנדב לשרת כלוחם בצה"ל. גולדמן ניסה להסביר לחייליו, בעברית לא ממש תקנית, מדוע החליט לבוא לישראל.
"אתם זוכרים איך כל בוקר בחמש, כשקר, אני אומר לכם שזו זכות להיות פה?", שאל. "כן, זה באמת מצחיק אותנו על הבוקר", השיבו. כשגולדמן דיבר ציונות, הטירונים ביקשו לחקור אותו באיזו מכונית נהג בסידני. ההסברים שלהם לבחירה בחטיבה היו יותר פרוזאיים. "באתי לנח"ל כי שמעתי שהאנשים כאן טובים", סיפר גרינצויג, כשהוא וחבריו ישובים סביב המ"כ שלהם. "אבא לא אהב את הרעיון. הוא אמר לי: הייתי בשתי מלחמות. תחשוב טוב טוב עם עצמך, אבל אם אתה הולך אני איתך עד הסוף". בהמשך השיחה התברר שלרוב החיילים בכיתה, שנונים ונבונים בהחלט, אין תעודת בגרות. "טוב, רק טמבלים הולכים לקרבי", העיר מישהו, לקול צחוק כללי.
שאלת הסיכון הכרוך בבחירה בשירות קרבי - ובצה"ל של היום, שירות כלוחם הוא התנדבות בפועל, גם אם הצבא אינו מודה בכך באופן רשמי - עלתה פה ושם בעת ההכשרה. החיילים הצעירים יותר העדיפו בדרך כלל להדחיק אותה. המפקדים הוותיקים טיפלו בה באמצעות הומור שחור, כמו בדיחות על "הפצמ"ר של הסמ"ר", פצצת המרגמה המקרית שתרדוף את הלוחם ערב שחרורו. אבל התקופה הביטחונית היתה שקטה יחסית. רוב הפעילות המבצעית של הגדוד בגדה המערבית היתה כרוכה בחיכוך קל למדי. אפילו כשהחטיבה הוקפצה לגבול עזה במבצע "עמוד ענן" ב–2012, הוחלט שלא לאשר פעולה קרקעית. חבריו של גרינצויג אומרים שהעריכו כי גם הפעם המלחמה תסתיים בלא כניסה לרצועה.
גרינצויג אהב את השירות הקרבי. חבריו לפלוגה אומרים שהיה מסור מאוד לתפקידו והתייחס לכל משימה בכובד ראש שלא מאפיין תמיד חיילים לפני שחרור. כשהם מביטים בתצלום של הצלם פבל וולברג, שתיעד את גרינצויג בחדר בבית הוריו לפני יותר משנה, הם מעט מופתעים: בבגדים אזרחיים, עם גיטרה ופוסטרים של להקת הג'ירפות ולד זפלין על הקיר, הוא נראה כמו נער תל אביבי מצוי, למרות רובה התבור שמונח בפינה.
ביום ראשון, ה–20 ביולי, הובא אבי למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. רבים מהמספידים דיברו על גאוותם בהחלטתו לשרת כלוחם. בין הנוכחים בלטו מ"פ המבצעית הפצוע, גלעד, וכמה חברים פצועים נוספים, שהגיעו הישר מבית החולים. על פיסת דשא בצד שמאל הצטופפו, בבגדים אזרחיים, המ"פ הקודם כספי וכמה ממפקדי ההכשרה, מחליפים בשקט פרטים שאספו על אירועי הקרב בבית־חאנון. הטירונים הצעירים שאימנו יותר משנתיים קודם לכן עברו בעזה התנסות קרבית שהם, האנשים שלימדו אותם להיות לוחמים, לא חוו מעולם. אחדים מהטירונים לשעבר של כספי היו כעת בין נושאי הארון של חברם. למתבונן הקבוע מהצד, ההלוויה נראתה לרגע כמו סצינת סיום אלטרנטיבית, עצובה, לספר האופטימי יותר שסיימתי לכתוב לפני שנה ומשהו.
את המלחמה עשה גדוד 931 באזור בית־חאנון: תקף את המערך ההגנתי של גדוד חמאס בעיירה, חשף מנהרה ואיבטח את הפעולות להריסתה, ואיתר משגרי רקטות. כשהכוחות היו בתוך העיירה, חדלה לגמרי אש הרקטות ממנה לתוך ישראל. אנשי חמאס נמנעו בדרך כלל מעימות ישיר עם הגדוד. החיילים התמודדו בעיקר עם ירי צליפה ועם בתים ממולכדים. פעם אחת, בתקרית שבה נהרגו גרינצויג ובסון, יצא כוח מיוחד של חמאס להתקפה נקודתית. גם בקרב הזה נהרגו כמה חמושים פלסטינים. כשהגדוד נכנס לבית־חאנון, העיירה כבר ננטשה לגמרי על־ידי תושביה. עד תום הקרבות, נהרגו ארבעה מלוחמי הגדוד ו–44 נפצעו, בהם המג"ד סגן־אלוף שרון ושלושה ממפקדי הפלוגות. רוב הפציעות היו קלות. ארבעה מהלוחמים עודם מאושפזים. אומדן האבידות של חמאס בעיירה מוערך ביותר ממאה הרוגים.
אחת השאלות שחזרה לאורך מסלול ההכשרה היתה אם היחס המתחשב יותר לחיילים בטירונות, לצד הפינוק המסוים המאפיין את התנהגות בני הדור הנוכחי, לא משאירים את צה"ל עם לוחמים רכים יותר והאם יילחמו בהכרח כמו בני המחזורים הקודמים להם. בעזה, החששות הללו התבדו. המג"ד, כמו כל מפקד אחר שפגשנו במלחמה ובעקבותיה, אומר שהחיילים שלו פעלו בנחישות ובאומץ. שלושת הלוחמים, שמתראיינים בנפרד, מאשרים שבגילם ובמעמדם כחיילים ותיקים לא היו בדיוק נלהבים להיכנס לרצועה, "אבל ברגע שאתה בפנים אתה מתפקד טוב, גם תחת אש. אתה עושה מה שלימדו אותך". כשאומרים למג"ד שהחיילים מהמבצעית חמודים, שרון - איש מאופק שמדבר בקול שקט - ממהר לתקן: "איזה חמודים? אריות".

לא המלחמה האחרונה

ב–24 ביולי בשש בערב הושבע רובי ריבלין לנשיא המדינה. ח"כ עפר שלח היה בירושלים, אבל לא במשכן הכנסת. באותה שעה ממש נקבר בהר הרצל סמ"ר לי (ליליק) מט, חברו לצוות של איתי, בנו של שלח, בפלוגת חה"ן של הצנחנים. את כל היום ההוא עבר שלח עם בנו ועם חבריו, שמתוקף שיבוצם לתפקיד הדרכה במחזור אוגוסט 2014 לא היו עם חבריהם בעזה, בין בתי קברות ברחבי הארץ. ב–11 בבוקר ליוו בגניגר את שחר דאובר ז"ל; בזמן שליליק נטמן בירושלים התקיימה בקיבוץ עברון שבצפון הלוויתו של סגן פז אליהו ז"ל, מפקד הצוות. "כל היום נסעתי איתם ברחבי הארץ הקשה הזו, שבה הורים מלווים את ילדיהם לקבר במקום לחופה, ואחים ואחיות אומרים מילות פרידה במקום מילים של שטות. ואז, בלי הכנה מוקדמת, ביקש ממני מוטי, אבא של ליליק, לדבר". דיבור בפומבי אינו זר לשלח, אבל זה היה משהו שונה לגמרי. "נער שהיה עבורי עוד פרצוף צוהל בחבורת הצוות; משפחה שלא הכרתי, שברגע אחד נפער בליבה בור שאת עומקו אין לשער. ומולי, חמישה מטרים ממני, פניהם הבוכיות של בני והחברים שאיתם הוא חי ונושם כבר כמעט שנה וחצי. על זה חשבתי באותו רגע, מעל קברו של חברו הטוב של הילד שגידלתי: אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר".
"זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי". בביקורים בבתי החולים התמקד שלח, שבעצמו נפצע קשה ואיבד עין כקצין צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, בחבריו של בנו ובפצועי עיניים. "אני מכיר את הימים הראשונים אחרי הפציעה הזו: ההכרה שקרה לך משהו קשה ומפחיד, בצידה הידיעה שבניגוד לאחרים, תהיה נכה אבל לא בהכרח מוגבל. ישבתי איתם, עם הוריהם ונשיהם, ניסיתי להביא תועלת. ההקשר של הביקורים האלה הפך מצמרר במיוחד בימים האחרונים ללחימה. שיחה ארוכה עם אור, לוחם יהל"ם שאיבד עין (בתקרית שבה נהרג אבי גרינצויג. ע") העלתה שמי שטיפלה בו כשהגיע לתל השומר היתה ד"ר אורית וידנה־חי, חברתי האהובה, שנפילת בנה עומר, לוחם מגלן, היתה המכה הגדולה מכולן".
"וזה מה שאמרתי מעל קברו של לי מט: שמעולם, גם כשזו היתה המלחמה שלנו, לא חשבתי שזו תהיה המלחמה האחרונה. שאנחנו חייבים למתינו את החיים כאן, שיהיו ראויים לקורבנם העילאי: תפקידנו לא להספיד אותם במותם, אלא לעשות את המקום הזה טוב יותר, צודק יותר, ראוי יותר לחיות בו ולא למות למענו. החודשיים האחרונים הם אירוע מכונן, שהשפעתו התודעתית תהיה משמעותית לא פחות ממלחמת יום הכיפורים. נגלו לנו בו פניה היפות של הסולידריות ופניהם המכוערות להפליא של השנאה, הפחד ותחושת הקורבנות. נגלתה לנו, בפעם הראשונה בבהירות שכזו, מגבלת הכוח בכל מובנה: לא רק מה מותר ומועיל לנו לעשות, אלא מגבלת מה שאנחנו מסוגלים לעשות בעוצמתנו הצבאית. נגלה לנו שהאיום אינו רק הרצחנות של חמאס, אלא הרוח בתוכנו שגרמה לידידי סייד קשוע להכריז שעבורו, כערבי־ישראלי שוחר דו־קיום, הכל נגמר. התוצאות של כל אלה יהדהדו בחודשים הבאים. אם נשכיל, הן יהיו הפתח למימוש האחריות האמיתית שלנו – כהורים, כאזרחים, כנבחרי ציבור". ("הארץ", פורסם בתאריך 08.08.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)