רקע
בשנות החמישים של המאה הקודמת, בתוך שנים אחדות, אושפזו בבית החולים תל השומר 36 בני אדם עקב מכת חום, כולם חיילים צעירים שנפגעו ממכת חום בעת אימונים בעצימות גבוהה באקלים חם. שמונה מהמקרים (22%) הסתיימו במוות. מניתוח האירועים שהביאו לידי מכות החום התבררו הוראות הקבע בצה"ל שכונו "משמעת מים" *.

"מסע אילת–מטולה"
פריצת הדרך החשובה בתחומי הרפואה הצבאית בכל הקשור בפעילות עצימה בתנאי אקלים חם החלה במחקרו של פרופ' עזרה זהר, הרופא–חוקר המזוהה יותר מכול עם המונח "משמעת מים". באותה עת אירעו בצה"ל מקרים רבים של מכות חום ומקרי התייבשות, וכרופא צעיר במחלקה הפנימית של בית החולים תל השומר, היה רס"ן זהר משוכנע שתופעות מסכנות חיים אלה ניתנות למניעה. תחילה הפנה את תשומת לבו של מנהל המחלקה, פרופ' הלר, וכן פנה בסוגיה זו לקרפ"ר אל"מ פרופ' פדה, שהפנה את תשומת לבו של הרמטכ"ל רא"ל צבי צור. הרופא הצעיר היה נחוש בדעתו כי הדרך לצמצם באורח ניכר את ההיפגעות ממכת חום ומהתייבשות היא באמצעות שינוי הפקודות, ההוראות וההגדרות הן לגבי עצם הפעילות הגופנית העצימה בתנאים של עומס חום כבד, והן לגבי כמות המים החיונית לשתייה בתנאים אלה.
בעקבות זאת, אושר בקיץ 1959 ביצועו של מחקר חלוץ בתחומו בישראל לשם לימוד והבנה של משק המים והמלח בגוף האדם בתנאי אקלים חם ומאמץ. או כפי שהוגדר אז: "לבדוק את השפעת תנאי אקלים הקיץ... על חיילים בתנאי מאמץ, ולעמוד על האמצעים והדרכים להגנה בפני החום, שיבטיחו כושר גופני מלא ויעילות גבוהה". "היחידה לחקר האקלים" שבבית החולים תל השומר )לימים, "מכון הלר למחקר רפואי"( פרסה את חסותה על מחקר זה. בצוות המחקר, שהיה גדול ממספר הנבדקים, חברו יחד רופאים - כמה מהם התפרסמו לימים כמובילים בתחומם: פרופ' רפי אדר, פרופ' גילת ז"ל ופרופ' אברהם הרשקו, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004 - סטודנטים לרפואה וטכנאי מעבדה. המחקר אף לווה בידי מיטב היועצים, ובהם פרופ' הלר, פרופ' סמואלוב ופרופ' מגנס מבית הספר לרפואה, פרופ' וולקני מהתחנה לחקר החקלאות, פרופ' רובינסון מהטכניון וכן פרופ' יסקי מהמכון למחקר ביולוגי. ב–3 באוגוסט 1959, לאחר חודשיים של הכנת המסע לפרטיו, החל הניסוי המחקרי, במה שכונה מאז "מסע אילת–מטולה". במשך 27 ימי הניסוי, בחודש החם ביותר בשנה, צעדו החיילים כ–600 ק"מ - מאילת ועד מטולה. במסע הזה השתתפו 20 חיילי חי"ר מחטיבת גולני. על–פי התכנון, צעדו החיילים 27 ק"מ בממוצע ביום, נושאים על גופם משא של 17 ק"ג.

במרוצת המסע נוטרו מדדים פיזיולוגיים ואקלימיים, במטרה:
1. לקבוע את כמות הזיעה היומית ביחס למאמץ וביחס לעומס החום.
2. לקבוע את כמות הנוזלים הדרושה למניעת התייבשות ו"התייבשות מרצון" Voluntary Dehydration
3. לבדוק את כמות הנתרן היומית הדרושה בתנאי הזעה מרובה כדי למנוע מצב של תת–נתרן בנסיוב.
4. להגדיר "עומס חום" במונחים פשוטים, כמדד בר–השוואה בין ימים ובין אזורים בארץ.
במשך המסע נאספו ברישום ידני כ–250,000 נתונים, וכך לכמה משאלות המחקר כבר סופקו תשובות במהלך המסע עצמו. שאלות אחרות הצריכו מחקר נוסף, ופתחו צוהר לסוגיות מחקר אחרות, שכמה מהן אף הן פורצות דרך בתחומי הפיזיולוגיה הצבאית. הממצאים העיקריים מהמחקר כונסו בסדרת מאמרים שרובם פורסמו בעיתון "הרפואה".

מאזן הנוזלים ומניעת התייבשות
במהלך ימי הניסוי נערך מעקב מדוקדק לקביעה של צריכת הנוזלים, הן בשתייה והן במזון, וחושבה כמות ההזעה היומית. החיילים נשקלו ארבע פעמים ביום, נערך רישום מדויק של כמות המשקאות שהחיילים שתו וסוגם, וכן בוצע רישום מדוקדק של נפח השתן. מדידות עוקבות אלה אפשרו הערכה של כמות הזיעה ודרגת ההתייבשות. כמות הזיעה בימי המסע נעה בין 5.5 ל–10.3 ליטרים ליום, ובימי מנוחה - בין 2.8 ל–4.8 ליטרים ליום. כמות השתייה שנדרשה בתנאי הניסוי כדי להחזיר לגוף את הנוזלים שאבדו בזיעה ובשתן נעה בימי המאמץ הגופני בין 7 ל–11 ליטרים ליום, בהתאם לעומס המאמץ ועומס החום. החיילים אמנם לא הורשו להרוות את צימאונם במהלך הצעידה עצמה, אך עּודדו לשתות בהפסקות בכל שעה. כך, למעט ביום הראשון, שבמהלכו התפתחה התייבשות ניכרת במשך המסע (50%) ההבדלים במשקל גופם של החיילים מיום ליום היו מזעריים, ומכאן שהחיילים שתו לרוויה ונמנעה התייבשות. לאורך ימי המסע נערכו כמה ניסויים, שמטרתם היתה לבחון מהו המשקה שהחיילים מעדיפים לשתות בעת מאמץ ובזמן הארוחות. החיילים העדיפו בדרך כלל מים קרים או מים קרים ממותקים, ובמהלך המסע, כשזמן המנוחה קצוב, העדיפות ניתנה למי העוקב.

* "משמעת המים" ננקטה לשם הנחלת המשמעת המבצעית גרידא, ומטעמים של שליטת המפקד ביתרות המים המוגבלות של הכוח הלוחם. זאת בתנאים של קושי לוגיסטי באספקת מילוי מחדש בשדה, בדומה לקושי באספקת תחמושת לשדה הקרב. מאחורי המושג "משמעת המים", כפי שנתפס באותה תקופה, ניצבה גם מסורת שמקורה בצבא הבריטי ובמורשת הפלמ"ח, ועיקרה קיצוב ספרטני של מנת השתייה בפעילות צבאית לליטר מים לחייל לכל היותר, למשך יום שלם, גם בעת פעילות עצימה באקלים חם. שתיית מים במהלך אימונים הותרה רק על–פי פקודה, מתוך אמונה שאפשר לחשל את הלוחם ולאקלם את גופו לתנאי שתייה מועטה בתנאים קשים אלה. במסגרת המחקר הנדון, נבדקה השפעת תנאי האקלים בעונת הקיץ על חיילים בתנאי מאמץ, זאת לצורך לימוד והבנה של משק המים והמלח בגוף האדם בתנאים אלה. בעקבות תוצאות המחקר, קיבלה "משמעת מים" משמעות הפוכה: אחריות המפקדים לקיים הפסקה באימונים בתקופת החום, שעה בשעה, לשם מילוי החובה לשתות מים.

לקובץ הכתבה המלא http://www.refua.atal.idf.il/Sip_St...ILES/6/2896.pdf