עצוב, מכעיס, מאכזב, עצוב.
הצבא מחנך חיילים לפחד מהנשק שאולי יפלוט.
הצבא מלמד חיילים שפריקה היא "לשקשק 60 מעלות".
הצבא מלא בחיילים ומדריכים שלא מצליחים להאמין בעצמם שלא הנשק הורג, אלא מי שמפעיל אותו.
איזו תועלת יש במק פורק אם כל תחקירי ה"פליטות" מספרים שמישהו דרך עם מחסנית ואז "נקר" (ירה!) בנסיבות שאסור היה לו?
אם המצב הוא שאין סיבה לירות, לא יורה.
אם אתה פורק כלי ירייה, אתה לא יורה. אתה בודק שאין בו מחסנית ותחמושת, ואז מביא אותו למצב שבו הוא אמור להיות בזמן שלא מבוצע בו ירי.
אם יש משהו שאיננו מטרה מול הנשק, אל תירה.
אם הוגדר לבצע דו"צ, בדוק שאין מחסנית ותחמושת, לך ולמשתתפים ולאחרים, ואז ניתן לבצע דוצ.

מה לעזאזל קשה?
מראה איננה מטרה.
חבר איננו מטרה.
מצלמה איננה מטרה.

לשלוף לדרוך ולירות על חבר בחדר זה לא להתאמן, זה שימוש בלתי חוקי בנשק, רשלנות מקצועית וחוסר חברות.
אני נשאתי אקדח איזה זמן, אפילו פעם אחת לא עלה בראשי הרעיון לבצע שליפה, דריכה, ירי על מישהו מהחבר'ה.
וכשעשינו תרגולי דו"צ, האמנו ואז גם בדקנו שאף אחד לא טועה ומסכן את חבריו.

אני רואה את עניין חוסר המקצועיות בנשק גם במילואים, יחס מחפיר וביצוע עלוב. העיקר שדורשים אמצעים.

עצוב ומכעיס ועצוב.
ליבי עם משפחת סטרוג.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'