כאן טמון הכלב. משתמע שאין מנות קרב בכמויות לאורך ימי לחימה רבים בעומק האוייב, ושהן ירודות לפחות בנוגע לאבות המזון הבסיסי הנדרש להחזקת חייל לוחם בשדה. זאת עדות עקיפה לגבי העדר כוונה אמיתית להפעלת צבא יבשה מתמרן בשטח האוייב.

וסטייה לא גדולה מן הנושא, לוחם הגורקה למעלה, על גבול הודו-בורמה, אינו זקוק לברן מקוצר, אינו מחכה למשלוח סנדוויצ'ים, ידע לירות במדוייק לטווח 600 מטר, וחתר למגע לטווח פגיון הקוקרי שלו. ידע להמשיך לירות פצוע בלי אחדים מאבריו וכאשר התחמושת נגמרת לזרוק את חצובת המקלע על האוייב. הגורקה לא השאירו הרבה מתכת מהתותחים הרוסים שנתפסו בקרים. אולם מנות קרב הוא קיבל. עליו הייתי סומך כאשר צריך לנטרל את קיני הקטיושות בדרום לבנון מהר .

ספר נהדר על הלחימה של הגורקה והצ'ינדיטים בבורמה כתב אחד מהמפקדים,

John Masters, The Road Past Mandalay

תורגם לעברית.

אבי ששירת בצבא הבריטי סיפר שחלק ממנות הקרב הכילו שימורי אננס. ולגבי הברן, כאשר יצאו לפטרולים בלילה בשטחי ההפקר או למגע עם עמדות האויב הקדמיות, כל חייל בחולייה נשא ברן כתחליף לרובה או תומפסון כדי לייצור אפקט אש חזק במגע הקצר. הברן שקל עם תחמושת כ-12 קילו, אבי היה מטר ששים וחמש ודק כגפרור אך הוא סחב וירה. השימוש בברן האמין, מקלע קל, כתחליף לתת-מקלע נבע מכך שלאורך המלחמה הבריטים לא הצליחו להנפיק ליחידות הרגלים תת-מקלע ראוי ובכמויות ראויות. התומפסון (טומיגן) היה קשה ויקר לייצור, הסטן היה כה גרוע שרובו סופק לכוחות הצנחנים שישבו בין כה וכה חסרי מעש בבריטניה עד ארנהיים. חיילי החי"ר הבריטים מאימפאל עד מונטה קאסינו השתמשו בברן - הם היו בשפע - לעיתים רבות כנשק אישי.

ההיסטוריון הצבאי Correlli Barnett טען בספרו The Collapse of British Power שאחד האותות להחלשות הצבא הבריטי ערב המלחמה היה שהוא לא הצליח לפתח מקלע קל ונאלץ בחיפזון ערב המלחמה לרכוש את תוכניות מקלע צ'כי שיוצר בעיר ברנו, לשפר מעט, ומכאן הברן (שילוב ברנו ואנפילד).

ובכלל, לאורך המלחמה מחלקה רגלית בריטית נפלה באופן ניכר בעוצמת האש מול מחלקה גרמנית (הרבה שמייסרים, ומקלעי MG 34 42 בכמויות גדולות שימשו לטווח רחב מקל עד כבד, ומעל לכל, בעל קצב אש גבוה מאד, 1200 כדור לדקה לעומת הויקרס הכבד שהיה מקלע גדודי), ומול מחלקה אמריקנית (רובה אישי חצי-אוטומטי מצויין, גאראנד, מקלע קל BAR ו-Browning 0.3, קאראבין, אך דגמי תתי-המקלעים לא היו טובים.) מה שהציל את צבא היבשה הבריטי היה סיוע הארטילריה המצויין. במלחמה זרוע הארטילריה הבריטית היה הזרוע המצטיינת שחיפתה על החולשות, גמישה ואפקטיבית יותר ברמות הטקטיות בהשוואה לארטילריה הרוסית המאסיבית והאמריקנית. טובה מזו של הגרמנים, הן בכמויות והן בהפעלה גמישה ובייחוד ברמת הסיוע הטקטי.

על בעיותיו של צבא היבשה הבריטי במלחמה מומלץ ספרו של

David French, Churchill's Army.