פז"מ הוא לחלוטין מחלה. המשחקים, ההיררכיה המטופשת ותחושת הכח המשכרת שיש לחייל כשהוא לפתע סוף סוף לא האחרון בשרשרת המזון הוא עניין ביולוגי כמעט - עובדה שהמסורות האלה קורות לא רק ביחידות הלוחמות בהן עוד אפשר לתרץ את זה כהווי ופורקן שלפעמים יוצאים מכלל שליטה: אפילו ג'ובניקים מתים בעיר הבה"דים, הבסיס הכי מפנק ופריבילגי בצה"ל, עושים את זה.

אני הייתי בפלוגת קשר במפח"ט של אחת מחטיבות השריון, ואפילו אצלינו היו משחקי פז"מ ומסורות של השמת צעירים בתחתית. כשהגיע השלב בשירות בו אני ושאר מתגייסי 2016 הפכנו למעשה לוותיקים של הפלוגה ומילאנו את עמדות הרס"פ והסמלים של המחלקות השונות, קיבלנו החלטה יזומה להפסיק את השטויות שסבלנו ממנו בתור צעירים, ויצא שהצלחנו ליצור תרבות ואווירה הרבה יותר נעימה בפלוגה בזכות זה. אז אפשר בהחלט לטפל במחלה הזאת, אבל זה דורש כח רצון ויוזמה. ואפילו אצלינו תמיד הרגשנו שאנחנו ממש נלחמים נגד האינסטינקט הטבעי שלנו של לפרוק על הצעירים את העצבים שהצטברו לנו מהתקופה שבה אנחנו היינו צעירים.

אבל זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, והכלל הוא שתופעת הפז"מ והצעירות-וותיקות היא דבר בלתי נמנע אם לא עושים צעדים ממשיים למיגור שלה, בין אם מדובר כמו במקרה שלנו בשני מחזורים שמחליטים לעשות את השינוי בעצמם, או, יותר סביר, במ"פים ושאר קצינים שפשוט נכנסים ללא רחם בכל מי שמעורב בתופעה הזאת.