בעיית הליבה *אינה* "חרדים" או "ערבים",
וגם לא "תרבות של סמוך".

אלא שמדינת ישראל, ביסודה, אינה גוף רציונלי שמנתח את המצב ופועל בהתאם (ורק הביצוע, איכשהוא, מתמסמס),
אלא צבר של אינטרסים כלכליים/בטחוניים/טכנולוגיים/חברתיים, שנפתרים בדרך פוליטית.
כשהאינטרסים מנוגדים בכיוונם ושווי עוצמה בקירוב- אין תנועה. יש הרבה תנועות קטנות שמבטלות זו את זו- גוף ממשלתי אחד קשוח כלפי החרדים, וגוף אחר נכנע להם; גוף אחד מפקח עליהם, וגוף אחר מממן אותם בלי חשבון. שר נואם על "יחס שווה לכל האזרחים, ללא הבדל דת", ואז ממשיך להעביר לערבים 1/3 מהתקציב הרגיל. מנכ"ל מדבר על "יד קשה בטיפול בעבריינים" ואז עוצר קידום של קצין ש-"לא מספיק רגיש לאוכלוסיה המיוחדת".
זה לא באג- זה פיצ׳ר של מערכת פוליטית.


האבחנה הזו אינה מיוחדת לצה"ל ולישראל. הביטו על ארה"ב- מערכת הביטחון שם לכאורה סופר-רציונלית, עם המון בעלי תפקידים פורמליים ואי-פורמליים מרשימים מאוד שמוציאים ניתוחים ופרסומים מרשימים מאוד,
ובסוף- החלטות נקבעות לפי התקציב.
הצי יחזיק 11 נושאות מטוסים והארמי יחזיק מסוק סיור, לא לפי איזו תוכנית להביס את x באסטרטגיה y, אלא משיקולי תקציב. איזה שינוי רציני נעשה שם באופן רציונלי, מתוך בחירה בין חלופות?

ב-"תרבות של סמוך", אי אפשר היה להקים ארגונים נהדרים שקיימים בישראל- במערכת הביטחון ומחוץ לה.
אי אפשר היה להצליח בכיפת ברזל, במעיל רוח, בביצוע ההתנתקות וכו׳. לא זו הבעיה.