הכלים שמנית הם בעלי יכולת אמפיבית מוגבלת לחצות את הקטע הקצר מגדה א' לגדה ב' של נהר או אגם קטן, בהינתן שהתנאים (עוצמת הזרם של הנהר למשל) מאפשרים זאת.
צריך להפריד ביניהם לבין כלי שמסוגל לשוט בים, כגון הכלים מאילן היוחסין של הLVT של המרינס או הPT-76 הסובייטי; מדובר בשתי קטגוריות שונות של כלים אמפיבים.
גם לכלים המיועדים לשיט בים יש מגבלות אינהרנטיות - גאות גבוהה מדי למשל יכולה להטביע את הכלי.

בסופו של דבר, בפשרות והאילוצים שבין אלמנט הרק"מ לבין אלמנט כלי-שיט בתכנון כלים אמפיבים, התכנון נוטה לרוב לטובת הרק"מ, מה שבאופן טבעי מגביל את היכולות במים משמעותית.
יש לכלים הללו את הנישה שלהם שיכולה להיות שימושית כמובן, אבל צריך להתחשב במגבלות האינהרנטיות:
העומק לא יכול להיות עמוק מדי וזרם חזק מדי של הנהר יוביל לאסון.
גם מהירות הכלי במים איטית מאוד, מה שהופך אותו לפגיע ביתר שאת בסיטואציה הזו.
לפיכך, עם כל זה שפריסת גשרים היא כאב ראש לא קטן (בלשון המעטה כמובן), לפחות ברגע שהקמת גשר אתה יכול להזרים תנועה מהירה של רק"מים מגדה א' לגדה ב' ובכמות גדולה.
אי לכך, ההעדפה הרוסית להקמת גשרים על פני צליחה אמפיבית של הכלים הללו הגיונית לדעתי.

ציטוט:

אני זוכר שקראתי תרחיש בו גדוד חרמ"ש על BMP1 חודר לעורף האויב ע"י שיט במעלה נהר.

לשוט במעלה נהר, כלומר כנגד הזרם, עם רק"ם נראה לי בלתי ריאלי לחלוטין.
יש לי תחושה שמקור הטענה הוא מפורומים רוסים של צבא וביטחון, שם ניתן למצוא טענות פנטסטיות כגון אלה לרוב.