אני מסכים אתך שסטנדרטיזציה היא בעייתית. ובאופן עקרוני - אין אף שיטה בעולם שמבטיחה הצלחה. זאת גם משום שהביצועים בתפקידים קודמים לא בהכרח מנבאים הצלחה בתפקיד רמטכ"ל, גם משום שהאתגרים שאיתם רמטכ"ל ספציפי ממודד במהלך התפקיד עשויים להיות שונים מאד מרמטכ"ל לרמטכ"ל ודורשים כישורים שונים. פאטון היה אחד מגדולי המצביאים הלוחמים בהיסטוריה, אבל לו היית מציב אותו בפיקוד העליון בימי שלום שבהם מה שחשוב הוא יכולת תכנון וחשיבה ארוכת טווח יתכן בהחלט שזה היה מסתיים בכשלון.


ועם כל זאת, השיטה הנוכחית שבה שר בטחון יכול לראיין שלושה מועמדים במשך שעה כל אחד (כשבעצם הוא כבר יודע מראש מה הוא החליט) ולהודיע על החלטתו לפני שלראש הממשלה תהיה הזדמנות להתערב היא גרועה. בכל חברה מנוהל תהליך הרבה יותר רציני כדי למצוא עובד זוטר, שלא לדבר על מנכ"ל הארגון הגדול במדינה. ברמת העקרון, הייתי מצפה שיקרו פחות או יותר הדברים הבאים: הממשלה, או גוף מצומצם יותר מתוכה, תקיים דיון על האתגרים הצפויים לצה"ל בשנים הקרובות ומתוך כך תגיע למסקנות לגבי הפרופיל שעשוי להתאים לתפקיד. אלופים שרואים את עצמם כמועמדים לתפקיד (או, נגיד, שהרמטכ"ל והשר הסכימו שהם עשויים להיות מועמדים) יוזמנו להופיע בפני הפורום הזה ולהציג את תפישותיהם לגבי האתגרים הצפויים ואת תכניותיהם אם יתמנו. כמו כן, חברי הפורום יקבלו איזשהו סיכום לגבי הרקע של כל מועמד, התפקידים שמילא וההערכה כלפיו, יתרונותיו וחולשותיו של האופי שלו וכו'. בסופו של דבר ההחלטה תתקבל בפורום הזה, והציבור יקבל סיכום קצר (כמובן במגבלות ב"מ) מדוע הועדף המועמד הזה. אפשר לשחק עם הרעיונות האלה ולשנות אותם, אבל העיקר הוא שלא אדם אחד או שניים יחליטו, שליותר ממועמד אחד תהיה הזדמנות הוגנת, ושהשיקולים להחלטה ישוקפו גם כלפי המועמדים וגם כלפי הציבור.