זה אפילו עמוק ומצמרר יותר, כי הדרמה האמיתית שם חושפת בדיוק את ההתדרדרות בשני שלבים:

​בשלב הראשון, המרשעת מבינה שהיא לא תקבל את הילד. אבל השיא מגיע בשלב השני: אפילו כשהאם האמיתית מוותרת וזועקת "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו" - כלומר, התינוק מוגש לה על מגש של כסף - היא מסרבת! היא כל כך התאהבה ברעיון של הסבל והחורבן, שהיא מוותרת על התענוג של גידול ילד חי, ומתעקשת על האכזריות הטהורה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". עצם הגזירה וההרס ניצחו את האינטרס המקורי.

​אבל יש בסיפור התנ"כי הזה עוד נקודה מדהימה לסיום: שלמה המלך, בחוכמתו, פוסק למי לתת את הילד, אבל לא מצינו בתנ"ך שהוא מעניש או נוקם באישה המרשעת. הוא הבין שהרשעות המטורפת הזו לא הגיעה מתוך רוע קלסי, אלא מתוך מרמור עמוק ואבל קשה על כך שהבן שלה מת בלילה. הקנאה העבירה אותה על דעתה.

​אולי הלקח עבורנו הוא לא לכעוס על מובילי הדרך האלו בשמאל, אלא דווקא לרחם עליהם רחמים רבים. המרמור העמוק על אובדן השלטון, ההגמוניה והדרך, פשוט מעביר אותם על דעתם - עד שהם מוכנים "לגזור" את הכל, העיקר לא להישאר לבד עם הכאב.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/