הדפים היו זמינים, אבל הכתבה המסוימת - שהכותב בפזיזותו הפושעת לא טרח לצטט (אופייני למורים ובני משפחותיהם ) - לא הועלתה לאתר מעריב נכון לאתמול.

שחיקת המורים היא אכן דבר קשה, וככל שלמורה אכפת יותר הוא נשחק יותר (או ליתר דיוק "היא נשחקת", כמו שאריאלי אומר: "ציבור המורות, המתקרא בטעות ציבור המורים"), אבל כל עוד מייצג אותם הפוליטיקאי העילג והאלים הזה - אין להם תקנה.
להבדיל מעובדי הבנקים שמכופפים את ידי המוכרים והרוכשים את הבנק בעסקא כלכלית, או בריוני הנמלים/חברת חשמל, שהצגתם כציבור אלים שיגיב בהשבתה פראית על כל איום על הפריבילגיות המופרעות שלהם מגבירה את כוחם במו"מ עם הממשלה, הבחירה של "הנהגת" המורים בשיטה הישראלית המקובלת יורה להם כדור ברגל (ובראש).

המאבק האמיתי של המורים אינו מול שרת החינוך או ראשי משרדה, אלא בנסיון לשכנע את הציבור שהרפורמות המוצעות לא הוגנות ולא יועילו. נקיטה בשיטת האיומים גורמת לציבור להאמין שכל רפורמה במערכת החינוך, מהירה ואכזרית ככל שתהיה, ראוייה מול ציבור שמצטייר כעילג ואלים.
זה לא עובדי הנמלים שאין להם אלוהים או צורך ביחסי ציבור, וכל יום שביתה שלהם עולה מאות מליוני שקלים בנזקים לכלכלה, אלו האנשים שמחנכים את הילדים שלנו, ואם הפרצוף שלהם נראה כמו רן ארז כשהוא נכנס בדוברת, ואם הרמה שלהם כמו כושר ההתבטאות של יו"ר הארגון, ואם השיטות שלהם הן סחיטה באיומים כאחרון הגנגסטרים, אז מי לעזאזל יעמוד לצידם, בדעת הקהל ובכנסת?!

מאבק כן, גם אם אנכרוניסטי, מוגזם ומעוט סיכויים, הולך לאיבוד בידיו הלא ראויות של שליח שמייצג את כל מה שהרפורמה מנסה לשנות.