"העולם הערבי", "מדינות ערב", איך שתקראו לזה - הוא לא כוח רלוונטי מבחינה צבאית. בכל המלחמות שבהן נלחמה ישראל ועמדו מולה כמה צבאות (כלומר כל המלחמות חוץ מסיני, אם מחשיבים את הפלסטינים בלבנון ב- 1982 כצבא) - לא היה מדובר במהלך שהיה מתואם בצורה מאיימת. אפילו בדוגמא המאיימת ביותר - מלחמת יום הכיפורים, למרות כל התיאום והשושו של המצרים והסורים - בסוף המצרים עצרו מוקדם מדי (לטעמם של הסורים) ועד היום סוריה טוענת לבגידה של המצרים.
אם נבדוק היסטורית - במלחמת השחרור כל צבא תקף על פי האינטרסים של המדינה שלו. הגדילו לעשות הירדנים שניהלו משא ומתן נפרד, אבל במלחמה הזו באמת אפשר לדבר על שיא של שיתוף פעולה: מצרים, סוריה, ירדן ועיראק ביחד תקפו.
במלחמת ששת הימים ישבו הירדנים והסורים בהתחלה וחיכו לראות מה קורה עם המצרים. אחרי יום אחד הירדנים עשו לנו טובה והתחילו להילחם כדי שיהיה לנו תירוץ לכבוש את הגדה המערבית. הסורים בכלל לא עשו מהלך התקפתי ואכלו אותה בגולן בגלל לחץ פוליטי ממש ביומיים האחרונים של המלחמה.
במלחמת יום כיפור, כאמור, היה תיאום מושלם, לכאורה, בין מצרים וסוריה. מסיבות גיאו-אסטרטגיות יכלה ישראל לנהל כל פעם את המאמץ העיקרי כל פעם בחזית אחרת (קודם מאמץ בלימה בצפון ואחר כך התקפת נגד בדרום). שאר מדינות ערב? כוח המשלוח העיראקי הגיע מאוחר, התארגן לא טוב, והתיאום עם הסורים היה בקרשים. הירדנים? עשו טובה ששלחו תמיכה. הלובים שלחו מטוסים ושאר המדינות שלחו כוחות סימליים - לא היה מאמץ משולב ואמיתי של כל המדינות.
מלחמת לבנון - למרות שלראשונה נכנס צבא ציוני לבירת מדינה ערבית לא קמה אף מדינה לעזור לסוריה ולבנון.

המסקנה - הדחליל המוצג כ"מדינות ערב" הוא לא ישות פוליטית אחידה ובטח לא בעל אינטרסים אחידים, אפילו כשמדובר בהשמדת ישראל. למרות רטוריקה גבוהה גבוהה - ברגע המבחן האינטרסים הלאומיים של כל מדינה, כולל תחשיבים מה יקרה עם האמריקאים, מכריעים את הכף ואין מאמץ "ערבי" משותף.

בנוסף, להבדיל נאמר מאימונים משותפים של כוחות ישראלים עם כוחות אמריקאים, טורקיים ואירופאים, שמתפרסמים מעת לעת, אין מאמץ לתיאום טקטי בין צבאות ערב השונים. הם גם שונים זה מזה בחימוש שלהם - מי עם חימוש מזרחי ומי עם מערבי.

לכן צריך לשים דברים בפרופורציה כשמדברים על מידת האיום הקונוונציונלי שעומד מולנו.