מאת בר-יוסף אורי (הארץ 06/07/2005)

יש להעביר את האחריות להערכת המודיעין הלאומית מאמ"ן לגוף אזרחי

אמ"ן הוא הוא ארגון מודיעין צבאי, שאין דומה לו באף מדינה אחרת בעולם. הוא ארגון יקר ועתיר משאבים. יש לו מערכת איסוף משוכללת ומוצלחת שנבנתה במשך שנים, ופעם אחר פעם הוא הוכיח עצמו כבעל יכולת טובה בתחום המודיעין הטקטי והאופרטיווי. אבל גולת הכותרת של עבודת אמ"ן היא ההערכה האסטרטגית - הערכת המודיעין הלאומית של ישראל. ובתחום זה הוא נכשל פעם אחר פעם. די להתבונן ברקורד שלו כדי להבין עד כמה ביצועיו כאן כושלים ועד כמה נחוץ שינוי דרסטי במצב. בחמישים השנים האחרונות אפשר לאתר יותר מתריסר התפתחויות אזוריות שהשפיעו באופן משמעותי על רמת ביטחונה הקיומי של ישראל, לרע ולטוב. אלה הן ההתפתחויות החשובות ביותר שעליהן אמור אמ"ן להתריע באוזני מקבלי ההחלטות. ההיסטוריה מראה כי למעט במקרה אחד, הוא כשל בכך תמיד.
ב-1955 אמ"ן לא נתן כל התרעה על התגבשותה של עסקת הנשק בין מצרים לגוש המזרחי, עסקה שגולם בה איום בסיסי על ביטחון ישראל.
בראשית 1960, במה שידוע כפרשת "רותם", התרכז רוב הצבא המצרי בגבול הנגב ללא כל התרעה מודיעינית. אם נאצר היה מניע את צבאו, הוא היה יכול לבתר את מדינת ישראל בלי שצה"ל (שלא החזיק כמעט כוחות באזור) היה יכול להושיע.
ביולי 1962 ביצעה מצרים שיגור פומבי של שני סוגי טילים בליסטיים בלי שאמ"ן נתן כל התרעה על היווצרות איום בליסטי על ישראל. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים העריך אמ"ן, חד-משמעית, כי נאצר לא ייזום משבר כל עוד צבאו תקוע בתימן ובפברואר הוא הבהיר שמלחמה לא צפויה לפני 1970. ראש מחלקת אמ"ן-מחקר העריך כמה חודשים לפני פרוץ המשבר, שהמצרים לא יוכלו להסתכן במלחמה בחמש השנים הקרובות.
הצלחה בודדת נרשמה לזכות אמ"ן בסוף 1968, כאשר על בסיס הערכותיו החליט הרמטכ"ל בר-לב להכין את צה"ל למלחמה באביב ומלחמת ההתשה אכן פרצה כמה ימים לאחר המועד שבו נשלמו ההכנות לקראתה אבל במהלכה אמ"ן כשל כישלון חרוץ במתן התרעה על כך שבריה"מ עלולה לשגר כוחות צבא שיסייעו למצרים, ובכך תרם להיווצרות העימות המסוכן בין צה"ל לכוחות סובייטיים.
ועל הכישלון ב-1973 אין צורך להכביר מלים.
אם עד 1973 אמ"ן נטה להעריך את התפתחות האיומים הערכת חסר, אחרי אותה טראומה הוא עבר להערכת יתר. וגם לכך היה מחיר כבד.
בין סוף 1973 ל-1975 הוא הוציא כמה התרעות, בחלקן חסרות בסיס, על כוונה מצרית ו/או סורית לחדש את האש. בהמשך, הוא הוסיף להעריך כי מצרים עדיין אינה בשלה לשלום ותרם לאי-מוכנות של מקבלי ההחלטות (בראש ובראשונה הרמטכ"ל מוטה גור) ליוזמת השלום של סאדאת ב-1977.
הערכות אמ"ן היו הבסיס העיקרי לגיבוש תפישת איום "החזית המזרחית" ולמשאבים האדירים שישראל השקיעה בבניית האמצעים להתמודדות אתו. בסופו של דבר, עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק ב-1980, כשהתברר שהחזית קורסת, הוחלף איום "החזית המזרחית" באיום "האיזון האסטרטגי" של סוריה, שגם בו לא היה הרבה ממש.
ב-1987 התברר שאמ"ן לא זיהה בצורה נכונה את ההתפתחויות בשטחים והתוצאה היתה (אף כי אמ"ן לא אחראי לכך בלעדית) הפתעה מעצם פרוץ האינתיפאדה.
בסוף שנות ה-80 כשל הארגון בזיהוי בניין יכולת גרעינית בעיראק וב-1990 הוא לא התריע על פלישת עיראק לכוויית.
לאורך שנות ה-90 מנעו ההערכות האפוקליפטיות והנחרצות של אמ"ן נסיגה מאזור הביטחון של לבנון. בדיעבד התברר שלא היה להן בסיס ודם רב שולם על כך, כנראה שלא לצורך.
וההערכה, מבית מדרשו של עמוס גלעד, בדבר תפקידו השטני של ערפאת בליבוי וניהול האינתיפאדה השנייה נתנה את נקודת המשען המודיעינית לעיצוב מדיניותה הכושלת של ישראל בארבע שנות העימות. כיום כבר הולך ונעשה ברור שניתן היה לפעול אחרת. בעבור אלפי ההרוגים, הפצועים והנכים בשני הצדדים - רבים מהם ללא עוול בכפם - ההכרה הזאת מגיעה מאוחר מדי.
ישראל ממשיכה לחיות בסביבה אסטרטגית בלתי יציבה. ביטחונה וביטחון אזרחיה יהיה תלוי גם בעתיד בהערכות המודיעין האסטרטגיות. הרקורד של אמ"ן בתחום זה הוא כל כך עלוב עד שלא משנה מה הן הסיבות לכך.
המסקנה ברורה: הגיע הזמן להוציא מארגון זה את האחריות להערכת המודיעין הלאומית, להעביר אותה לגוף אזרחי, ולהותיר בידי המודיעין הצבאי את האחריות על שאר התחומים, שבהם הוא מביא דיווידנדים טובים. סביר שאם שינוי כזה היה מתחולל לפני שנים, מצבנו היום היה הרבה יותר טוב.


הכותב הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה