האמת? ידענו. מאז ששלחו אותנו לשחק עם בובות בשקט, או כשאמרו לנו, אפילו בחצי צחוק, "תהיי יפה ותשתקי", ובמיוחד כשהבענו עמדה חזקה או משמעותית יותר מזו של שטיח אמבטיה. ידענו שגברים לא אוהבים נשים "חזקות". אבל עכשיו מתברר שלא רק שהם פוחדים, הם אפילו נתקפים חרדת מוות. כן, שמעתם נכון. החרדה הזו מתבטאת רק במחיצת נשים פמיניסטיות או נשים פרובוקטיביות מבחינה מינית, והיא עלולה להגביר את תוקפנותם כלפיהן. זו המסקנה מעבודת הדוקטורט של ד"ר שרון שטרית מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

לדברי ד"ר שטרית, "נשים שפועלות בניגוד לקודים המקובלים, כמו נשים פמיניסטיות או נשים פרובוקטיביות, מערערות במעשיהן על ההשקפה התרבותית של הגבר, וכל-כך למה? הסיבה לכך נשענת על התיאוריה הקובעת כי היצר לשימור החיים מפעם בבני-אדם כמו בכל בעליהחיים, אך בשונה מבעלי-החיים בני-האדם מודעים לסופיות החיים. כדי להתמודד עם הקונפליקט הזה, בני-האדם גייסו מנגנונים פסיכולוגיים כדי להתמודד עם אימת המוות, שהעיקרים שבהם הם השקפת עולם תרבותית המעניקה משמעות ושייכות לדבר גדול ונצחי, ותחושת ערך עצמי.

"לכן, גברים 'פטריארכליים' מבססים את תחושת הערך העצמי המצ'ואיסטי שלהם על הקודים הקובעים כי גבר הוא גיבור, לוחם, חזק ועוד, ואילו האשה 'הסטריאוטיפית', גם אם היא בעלת מקצוע ועובדת, עדיין קשורה ודואגת למשפחה ולילדים. אבל ברגע שההשקפה המסודרת והקיומית מתערערת, היא מעוררת בגבר, גם אם באופן בלתי מודע, את חרדת המוות".


ואז מה קורה לו?

"חרדת המוות מתגברת ומשתלטת עליו, ומביאה אותו לידי תגובות הגנתיות כמו דחיית האשה, זלזול והפחתת ערכה, דיכויה ועד הפגנת תוקפנות כלפיה. לאורך כל הדורות נתקלנו בנשים חזקות ומיוחדות שהחברה המאוימת ראתה בהן מטורפות, והן נרדפו או הועלו על המוקד. בתקופה המודרנית, התנועה הפמיניסטית ערערה את תפישת העולם הפטריארכלית כשהציגה לה אלטרנטיבה, וכמעט כל אשה בימינו מכירה אישית תגובות תוקפניות של גברים, כמו הערות בוטות ברחוב, קללות, צביטה בישבן, הערות סקסיסטיות".

בין הבופה לגופה
במחקר של ד"ר שטרית השתתפו 300 גברים, והוא נערך בשני שלבים. ראשית נבדק האם מפגש עם נשים הפועלות באופן שונה מן הנורמות המקובלות, מאיים ומעורר חרדה ממוות בקרב גברים, ובשלב השני נבדק האם כהגנה מפני חרדה זו יגיבו גברים בתוקפנות. בכל פעם הגיע גבר אחר למעבדה, ונאמר לו שבחדר מקביל נמצאת אשה העוברת את אותם שלבי ניסוי, ולאחר שימלא מספר שאלונים הם ייפגשו לצורך מילוי משימות משותפות. הגבר התבקש, בין היתר, לכתוב תיאור עצמי של "מי הוא כגבר" ונאמר לו כי את התיאור תקרא האשה בחדר הסמוך והוא יתבקש לקרוא את שלה. כל גבר קיבל בכל פעם תיאור עצמי מזויף של אשה: תיאור של אשה פמיניסטית או פרובוקטיבית מינית או סטריאוטיפית, ואז נבדקה רמת החרדה מן המוות.

"לאחר מפגש עם פמיניסטיות הגברים מילאו שאלונים, שבהם התבקשו להשלים אות חסרה במילה", מסבירה ד"ר שטרית, "והתברר כי מרבית המשתתפים השלימו למילים הקשורות במוות. לדוגמה, לשלוש האותיות 'ופה' הוסיפו רבים בתחילתה את האות ג' שיצרה את המילה 'גופה'(אפשר היה לכתוב: בופה או אופה). בהמשך המחקר, על מנת להעצים את חרדת המוות שלהם, התבקשו הגברים לתאר את עצמם ואת תכונותיהם ולדמיין את מותם האישי. לאחר מכן הם נפגשו וקראו טקסטים של נשים פמיניסטיות, מיניות פרובקטיבית ונשים סטריאוטיפיות.

"כמדד לבחינת התוקפנות הגברית שימש אותנו במחקר רוטב חריף. לגברים נאמר שהם משתתפים במחקר על שוני בטעמים בין גברים ונשים, ונאמר לכל אחד מהם להוסיף לאשה רוטב כאוות נפשו, אף שהוא הוזהר שהאשה שיאכיל אינה אוהבת חריף. הבחירה ברוטב חריף כמדד לתוקפנות נעשתה בשל יכולתו לגרום כאב, אבל גם כי אפשר למדוד אותו בקלות בלי לגרום כאב באופן ממשי".


ומהי המסקנה?

"במצב של חרדה קיומית (גרמנו להם לחשוב על מותם) הגברים הגיבו בתוקפנות כלפי הנשים שאיימו על השקפת העולם שלהם והותירו אותם חסרי הגנה, והכל בגלל היותן אחרות ושונות, היפוכם של הגברים. לכן הם מזגו לנשים כמות נדיבה של רוטב חריף, שמבטאת תוקפנות. המסקנה שלנו היא שהשילוב של איום על השקפת העולם וחרדת מוות מוגברת מגביר את תוקפנות הגברים כנגד הנשים".
" אשה עצמאית ודעתנית אכן מעוררת בעולם הפנימי של גבר מאצ'ואיסטי חרדה פנימית עמוקה", מסכים פרופ' מולי להד, פסיכולוג ומנהל מרכז "משאבים" במכללה האקדמית תלחי, "בדומה לחרדה שעוררו בו הדמויות הארכאיות של קורטיזנה ואמזונה, האמזונות היו כורתות שד אחד כדי להקל עליהן לדרוך בקשת, ובהשאלה הן נתפשו כנשים גבריות. נשים מהסוג הזה מפחידות גברים שכן הן מעוררות בהם אתגר כפול. מצד אחד הגבר חש שהוא מצוי בתחרות עם האשה, ומצד שני הוא חושש שהיא תחסל אותו. כלומר, הוא חש חוויית סירוס על-ידי האשה".


זו הסיבה לתוקפנות בין בני-זוג?

"זה אינו נעוץ דווקא ביחסים זוגיים שכן ספק אם מאצ'ו יתחתן עם פמיניסטית. אפשרות אחרת היא שנשים שחיו בדיכוי והיו קורבנות לתוקפנות גברית מפתחות במהלך הקשר עצמאות, ואז הן עלולות להיות קורבן לתוקפנות הגבר, שבמצב החדש הזה מרגיש שהוא מאבד שליטה על האשה. אבל אין לי רצון או כוונה לתת צידוק פסיכולוגי לגברים אלימים ורוצחים, רק לומר, שגברים רוצחים את נשותיהם החלשות או נשים שאיימו לנטוש אותם ולא נשים חזקות".


איפה הגבר החדש?
ההסבר לתופעה הזו, לדברי ד"ר אביגיל מור, ראש המוקד ללימודי נשים במכללה האקדמית תל-חי, נעוץ בקשר הראשוני עם האם. "בחברה הנוכחית קיים לחץ כבד על אמהות ובנים לנתק את הקשר הראשוני העמוק ביניהם, ומהבן נדרש להתיק את הזדהותו הראשונית עם האם ולהעבירה לאב.
"תהליך זה מחייב אותו להתכחש לנשי שבתוכו ולדכא את הנשי שמסביבו. כוח נשי מאיים עליו במיוחד שכן הוא מאיים לערער את זהותו הגברית הנסמכת על דיכוי נשים. לעומת זאת, בנים שגדלו במשפחה בה הלחץ להתנתק מהאם היה קטן יותר, יגדלו להיות גברים הנותנים ביטוי לצדדים'הנשיים' שלהם לצד אלו'הגבריים', וככאלה לא יהיו מאוימים מנשים חזקות, שכן זהותם הגברית אינה מבוססת על דיכוי מוחלט של הנשים".


ממה נובע הפחד של הגברים שאולצו לדכא את הנשי שמסביבם?

"תיאוריות פמיניסטיות קושרות את הפחד מפני נשים חזקות בתלות המוחלטת של התינוק באם. בתקופת הינקות נחרת בלא מודע הקולקטיבי השילוב בין הפחד מכוחה של האם לבין הערגה אליה בהיותה מקור להנאה עילאית, ברצותה נותנת - ברצותה מאכזבת".


אבל תינוק ותינוקת תלויים באם באותה מידה

"אלא שהתינוקת היא בת מינה של האם ובהמשך גם היא תהיה אם. הזהות הזאת מצמצמת את האימה, ואילו לבן אין דרך לברוח מהאיום הזה. דוריס דינרסטין, פסיכולוגית ופמיניסטית אמריקנית טבעה את המשפט החכם האומר:'שליטת הגברים בחברה היא כתוצאה משליטת הנשים בעריסה'.

איך נוכל להרגיע את הגברים מחרדתם?

"אני מודה שכפמיניסטית, מדכא אותי לשמוע שיחסים בין גברים לנשים מאופיינים על-ידי חרדת מוות. נוכל לפתור זאת רק על-ידי יצירת הורות סימטרית, כלומר, כששני ההורים משני המינים יהוו דמויות מרכזיות בחיי התינוק יהיה לנו גבר חדש".

אבל רגע אחד, לא אומרים לנו כבר כמה שנים שיש "גבר חדש", רגיש יותר, מחובר לצד הנשי? איפה הוא נמצא בכל הסיפור הזה? אז זהו, שזה לא ממש קשור אליו. לדברי ד"ר שטרית, "ממצאי המחקר נכונים לגבי הגבר'הגברי' המאצ' ואיסטי, והוא שמאוים יותר מנשים המייצגות השקפת עולם שונה. לעומתו,'הגבר החדש', הגם שהוא שומר על זהותו הגברית, ניחן גם בתכונות'נשיות' וככזה הוא לא חש מאוים מנשים פמיניסטיות, אבל גברים מסוגו הם עדיין מיעוט בחברה".


נשמע מייאש

"אנחנו עדיין נאבקים בשיניים כדי לבצע את השינוי החברתי, זאת למרות שחלפו כבר יותר מ-200 שנה של מאבקים לשוויון. אבל למרות שלכאורה אנחנו חיים בחברה ליברלית, גברים שרוצים, למשל, להיות שותפים בגידול ילדיהם ביחד עם בת-הזוג, נתקלים ביחס בלתי אוהד מצד המעבידים והחברה.
"כדי להוביל שינוי ביחס גברים לנשים, נצטרך קודם כל לשנות את תפישת העולם התרבותית-חברתית שמרחיבה את הפער שביחסי הכוחות בין גברים לנשים".

http://www.nrg.co.il/online/36/ART/961/939.html