60 שנה אחרי - משטר האי-הפצה בסכנת התמוטטות
מאת אבנר כהן

באוגוסט 1945 הוטלו פצצות האטום על יפאן. אבנר כהן, מחבר הספרים "ישראל והפצצה" ו"הטאבו האחרון", משרטט את התפתחות העידן הגרעיני מהירושימה ועד טהראן

השבוע העולם מציין 60 שנה להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. שתי הערים היפאניות הללו מהוות את ציוני הדרך הפומביים הראשונים של העידן הגרעיני. השבוע גם איראן הודיעה לעולם על החלטתה לחדש את תוכנית העשרת האורניום שלה, לפחות באופן חלקי.

הקשר הזה שבין עבר להווה יוצר פרספקטיווה שמאפשרת להתבונן באופן היסטורי על 60 שנות העידן הגרעיני, שלושה דורות של חיים בצל הפצצה.

הדור הראשון של העידן הגרעיני נמשך לאורך כשני עשורים, מתקופת פרויקט מנהטן ועד לאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. נוכחותה של הפצצה נעשתה אז למרכיב מרכזי בסדר העולמי שהתהווה לאחר מלחמת העולם השנייה - מסד ההרתעה ההדדית בין שני הגושים העולמיים, מה שבעיני רבים איפשר למלחמה הקרה להישאר קרה.

המרקם התעשייתי-הגרעיני האמריקאי צמח במהירות מחדש עם הקמת חומת הברזל שהפרידה בין שני מנצחי המלחמה. אם ב-1946 היו בידי ארצות הברית כחצי תריסר פצצות בלתי מורכבות, ב-1949 היו כבר מאות רבות. בראשית שנות ה-50 הוצבו אלפי יחידות נשק גרעיני בכל זרועות הצבא האמריקאי, ובשלהי העשור היו שם כבר יותר מ-30 אלף. ברית המועצות, שהגיעה לפצצה משלה ב-1949, היתה במרוץ להדביק את האובססיה הגרעינית האמריקאית.

בדור הראשון, תפקידה של הפצצה לא היה רק למנוע מלחמת עולם. היא גם נתפשה ככלי מלחמה רב-עוצמה ולגיטימי. לא היו מעצורים חוקיים או נורמטיוויים כנגד התפשטות הגרעין, אבל יכולת גרעינית נתפשה אז כלוקסוס שרק המעצמות הגדולות מסוגלות לו. עד לאמצע שנות ה-50 רק לארה"ב ובריה"מ היה נשק גרעיני. במרוצת העשור הבא גם שלוש המעצמות הזוטרות יותר אז - בריטניה, צרפת וסין - הצליחו לייצר פצצה גרעינית, בכמויות מינימום. אז גם החלה להתייצב מפת הסדר הגרעיני העולמי, שבמרכזה זהות היוקרה שבין הבעלות על הפצצה לבין מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם.

חלום בלהות

בראשית שנות ה-60 החל לצוץ החשש שללא מערכת בינלאומית למניעת תפוצה גרעינית הפצצה תתפשט לאזורי סכסוכים. חלום הבלהות של הנשיא ג'ון קנדי היה אנרכיה גרעינית, עולם רב-גרעיני בן 20-30 מדינות גרעיניות. לא רק גרמניה, הודו, טייוואן ודרום קוריאה - ועל פי הערכה בינלאומית ישראל - לטשו את עיניהן לפצצה, אלא אפילו אוסטרליה, איטליה, שוודיה ושווייץ התעניינו בה.

ממשל קנדי הבין שהמפתח למניעת תפוצה גרעינית הוא יצירת משטר בינלאומי, שליבתו אמנה בינלאומית. היה ברור שתנאי לאמנה כזאת יהיה הסכמה אמריקאית-סובייטית. השיחות הראשונות בנושא החלו ב-1962, אבל נדרשו חמש שנים של מו"מ מייגע, שבמהלכן הצטרפה לזירה מעצמה גרעינית חמישית - סין - כדי שהרעיון ייעשה לטיוטת אמנה.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), שנכנסה לתוקף ב-1970, קבעה נורמה חדשה, שעל פיה הפצת נשק גרעיני היא דבר רע ועל הקהילה הבינלאומית למונעה. האמנה קבעה את 1.1.1967 כקו ההיסטורי שמכונן שתי קטגוריות של מדינות: כאלה שכבר ביצעו ניסוי גרעיני קודם אליו - שיוכלו להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות, וכל האחרות - שיוכלו להצטרף כמדינות שאינן גרעיניות. תמורת הוויתור על זכותן לנשק גרעיני, המדינות הבלתי גרעיניות יהיו זכאיות לטכנולוגיה גרעינית לצורכי שלום - דלק גרעיני, אורניום מועשר או פלוטוניום, במסגרת הפיקוח.

המצאת העמימות

האמנה שינתה דרמטית את כללי המשחק. היא הביאה לסיומו של דור הגרעין הראשון ויצרה כללי משחק חדשים לדור השני. האמנה צימצמה את המוטיווציה של מדינות להתגרען, יצרה מנגנון פיקוח בינלאומי, אך לא הצליחה למנוע את רצונן של מדינות לפתח יכולות גרעיניות לצורכי נשק. מימוש היכולות נעשה בדור השני באופן שונה לחלוטין מזה של הדור הראשון.

עמימות גרעינית שקטה, בניגוד להתרסה גרעינית בוטה, נעשתה לאופן התפוצה המקובל. בעוד שבדור הראשון מדינות ביצעו ניסוי גרעיני שסימל פומבית את נקודת המעבר ליכולת הגרעינית, בדור השני מדינות הותירו את מעמדן הגרעיני עמום, בלתי מוכרז. האמנה גם התירה למדינות מתועשות, כמו יפאן וגרמניה, לפתח תשתית אנרגיה, שביום סגריר תוכל להביאן קרוב מאוד לפצצה. זרעי הבעיה האיראנית נזרעו אז.

יותר מכל מדינה אחרת, ישראל, על פי התפישה בעולם, מסמלת את המעבר מהדור הראשון לשני. בשנות ה-60, תקופת ההתדיינות על האמנה, רכשה ישראל את כושרה גרעיני, מבלי לתת לכך ביטוי מוכרז. כתגובה לעליית משטר מניעת ההפצה, "המציאה" ישראל את העמימות כאופן הפוליטי שאיפשר לה להיות למדינה בעלת יכולת גרעינית. היא לא ביצעה ניסוי גרעיני פומבי, לא הכריזה הכרזות, רק הותירה שובל של עמימות וסודיות מעל עשייתה.

בשנות ה-70 וה-80 שלוש מדינות נוספות - הודו, פקיסטאן ודרום אפריקה - אימצו את דגם העמימות הישראלי, כל אחת בגרסתה היא. הן כונו "מדינות סף" גרעיניות. ארגנטינה וברזיל נתפשו כמדינות "כמעט סף", שמותירות לעצמן את האופציה להיות מדינות גרעיניות, אם יחפצו בכך.

נתפסו על חם

הדור השני לעידן הגרעיני הסתיים בשנות ה-90, בתחושה שהמרוץ לפצצה נבלם. נכון שרשימת המצאי הגרעינית גדלה במקצת, לאחר ששלוש מדינות שאינן חברות באמנה נוספו לרשימה - הודו, פקיסטאן, ועל פי התקשורת הבינלאומית גם ישראל - אך הן היו היחידות.

מאז כינון האמנה נוצרה נורמה בינלאומית נגד תפוצה גרעינית, שלמרות פגמיה, הצלחותיה נראו משכנעות: דרום אפריקה פירקה את הפצצות הספורות שהיו לה והצטרפה לאמנה; ברזיל וארגנטינה ויתרו על עמימותן, קיבלו על עצמן כינון פיקוח אזורי והצטרפו לאמנה; ברית המועצות התפרקה מבלי שייתוספו לרשימת המצאי הגרעינית מדינות נוספות, מעבר לרוסיה; שאר מדינות החבר שבהן היה נשק גרעיני העבירו את נשקן לרוסיה וחתמו על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. והחשוב מכל, עיראק, מדינה שרימתה את מנגנון הפיקוח של האמנה מבפנים ופיתחה נשק גרעיני בהיחבא, הובסה והושמה תחת מנגנון פיקוח חיצוני חסר תקדים. בעקבות כישלונה בעיראק, מערכת הפיקוח הבינלאומית חוזקה במנגנונים נוספים, ובמיוחד מה שקרוי "הפרוטוקול הנוסף".

כל מעצמות הגרעין (לבד אולי מסין), ובמיוחד ארה"ב ורוסיה, צימצמו משמעותית את מאגריהן הגרעיניים. באמצע שנות ה-90 חשבו שאפילו צפון קוריאה מוותרת מרצון על שאיפותיה הגרעיניות בעבור חופן דולרים. ב-1995 האמנה למניעת תפוצה גרעינית נהפכה לקבועה. רבים חשבו שהפצצה בסימן דעיכה.

זה היה המצב רק לפני עשור אחד. אך עם עליית הדור השלישי לעידן הגרעיני האופטימיזם התחלף בריאליזם פסימיסטי. יהיו שיאמרו שהדור השלישי החל במאי 1998, כשהודו ופקיסטאן ביצעו ניסויים גרעיניים, שסיימו את עידן העמימות הגרעינית במזרח אסיה. אחרים יאמרו ששתי מדינות אחרות - צפון קוריאה ואיראן - מייצגות את אתגר הדור השלישי למערכת הבינלאומית. שתיהן היו חתומות על האמנה הגרעינית, אך נתפסו "על חם" ברמיית מערכות הפיקוח העולמיות.

צפון קוריאה פיתחה יכולת גרעינית בהסתר (בסיוע רשת הברחות מפקיסטאן), וכשהוצגו לפניה הראיות נטשה את האמנה והכריזה על עצמה כמדינה גרעינית. איראן, שעדיין חתומה על האמנה, נתפסה "על חם" כשהפרה התחייבויות למנגנון הפיקוח. היא טוענת שאלה הפרות "טכניות", ושכחברה באמנה יש לה זכות לכל רכיבי הדלק הגרעיני. כשם שאיש לא יעז לערער על זכותה של יפאן, טוענים האיראנים, גם לנו יש זכות טבעית לדלק גרעיני (ההבדל הוא כמובן שאיש אינו חושב שליפאן יש תוכנית לנשק גרעיני. יפאן גם אינה מצהירה על אי הכרתה בזכות שכניה להתקיים).

טענה זו, והקשר הסמלי שנעשה בה בין יפאן לאיראן 60 שנה אחרי הירושימה ונגסקי, ממחישים את עומק המשבר שמעיב על עתיד הסדר הגרעיני הקיים. רבים משוכנעים שמשטר אי ההפצה זקוק לשינויים מבניים עמוקים, ומיד, אחרת הוא יתמוטט.

כשם שהירושימה ונגסקי היו האירועים המכוננים של ראשית העידן הגרעיני, הרי תוצאות המאבק על הפצצה באיראן וצפון קוריאה הם האירועים הקריטיים בני זמננו שיהיה בהם כדי להשפיע עמוקות על עתיד העידן הגרעיני. הן יקבעו אם הפצצה תמשיך ותאבד מחשיבותה ככלי צבאי ומדיני, ואולי אף תרד ממפת ההיסטוריה, או שמא נוכחותה תמשיך ללוות אותנו כסמל לשואה חמורה פי כמה מזו של הירושימה ונגסקי.

אבנר כהן הוא חוקר בכיר באוניברסיטת מרילנד. ספרו החדש "הטאבו האחרון" פורסם בהוצאת כנרת זמורה-ביתן

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0