הקדמה: בהלכה היהודית מי שמתאבד מרצונו אינו נקבר בבית הקברות היהודי, אלא מחוץ לגדר. בגלל שמי שמתאבד הוא רשע, וככזה הואאינו ראוי להיות קבור בבית קברות יהודי. אבל, בשנים האחרונות כבר לא נוהגי ככה, ואם יש סיכוי, גם אם זה סיכוי קלוש ביותר שלפני המוות הוא עשה תשובה על מעשהו, אז הוא כבר לא נחשב לרשע. לכן אם אחרי התאבדות הוא עוד חי אפילו שניה אחת, או שיש סיכוי ולו קלוש ביותר שהוא היה חי עדיין, מעמידים את האדם בחזקת שהוא לא היה רשע ורגע אחד לפני מותו הוא עשה תשובה, והקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתו.

גם בנידון, ייתכן מאוד, אבל גם אם זה סיכוי קלוש ביותר שהוא התחיל לירות בגלל שמישהו ניסה לחטוף ממנו את הנשק או איים עליו באופן אחר, לא צריכים להכריז עליו כמחבל, אלא לשבת ולשתוק ולהתאבל.

ואם הוא היה לא נורמלי, שהסימנים מראים שזה ככה, אז זה פשוט רחמנות עליו מלידה בכל אופן. רחמנו גם על כל מי שנפגעו ממנו.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)