אבו מאזן לא יביא שלום

יום שישי, 19 בנובמבר 2004, 22:43 מאת: דני רובינשטיין, הארץ

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/125134-18.jpg]

אבו מאזן לאחר הירי באוהל האבלים (צילום: ערוץ 2)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/125161-18.jpg]

מוחמד דחלאן. היריות כוונו גם אליו (צילום: רויטרס)

סגנונו שונה משל ערפאת, הוא סולד מאלימות ונחשב לאדריכל הסכם אוסלו. אז למה לא יהיה הסכם בתקופתו?


עוד בכתבה:
כמו ערפאת, אבל להיפך»חוץ מבעמדות מדיניות»

קבלת הפנים בעזה ביום ראשון למחמוד עבאס (אבו-מאזן), המועמד הכמעט ודאי לרשת את יאסר ערפאת, בישרה רעות. כאשר נכנס לפנות ערב, בלוויית מוחמד דחלאן, לאוהל האבלים על מות ערפאת, התפרצו למקום כמה עשרות צעירים חמושים שירו באוויר. שומרי ראשו של אבו-מאזן חילצו אותו מההמולה. התוצאה היתה שני הרוגים, איש כוח 17 ואיש מנגנון הביטחון המסכל, וארבעה פצועים. האם ניסו לרצוח את אבו-מאזן עוד בטרם נפתחה מערכת הבחירות לראש הרשות?

התקרית בעזה אירעה ביום השני של עיד אל-פיטר, החג המסיים את צום הרמדאן. בהנהגה הפלסטינית קיוו ששלושת ימי החג יעברו ללא אירועים אלימים, שמהם מאוד חוששים בשטחים מאז הסתלקותו של ערפאת, שהיה לסמל לאומי המאחד את כולם - את הגדה ואת עזה, את הפליטים ואת יושבי הקבע, את הזרמים הפוליטיים היריבים, ואת הקבוצות והשכבות החברתיות השונות. כולם רבו עם כולם - אבל הרכינו ראש לפני ערפאת. בהיעדרו חוששים - ובצדק - מהתפוררות, ואין אישור טוב לכך מתקרית אבו-מאזן בעזה.

התגובה של אבו-מאזן לתקרית, וכך גם תגובתם של כמעט כל אנשי הצמרת הפלסטינית, העידה על חרדתם. אבו-מאזן עדיין לא נבחר לראש הרשות, אבל הוא מכהן כבר כראש אש"ף ולמעשה גם כראש תנועת הפתח (מכיוון שפרוק קדומי, הבכיר ממנו בתנועת הפתח, נעדר מהשטחים). בימים הקרובים ייוודעו הליכי הבחירות לנשיא הרשות והמועמדים יצטרכו להציג מועמדותם. כל דוברי הפתח מדגישים שלתנועתם יהיה מועמד מוסכם אחד, ולרובם המכריע אין כמעט ספק שזהו אבו-מאזן. על רקע זה, לכאורה, אבו-מאזן הי צריך לפעול השבוע בתקיפות ובנחרצות מול אלה שאולי ניסו לרצוח אותו. היה עליו להעניש, ומיד, את מי שמקבל אותו כך, לפני קהל של אלפים.

אבל הוא לא עשה זאת. תגובתו, ותגובת בכירי הרשות לתקרית, היתה ניסיון להמעיט ככל האפשר בחשיבותה. תגובה אופיינית, ויש שיאמרו פחדנית. תגובה שמבשרת את העתיד לבוא. "אף אחד לא ניסה להתנקש בחיי", חזר ואמר אבו-מאזן, שניסה להסביר שהיו שם מהומה ודוחק שלוו ביריות. דובריו אמרו שאפשר להגדיר את התקרית "הפגנה חמושה" ולא, חלילה, ניסיון רצח. חבורת היורים כיוונה את נשקה כלפי מעלה. הם צעקו ססמאות וקראו שיש להמשיך באינתיפאדה - אבל לא ירו לעברם של אבו-מאזן ודחלאן. נכון שהיו הרוגים ופצועים, אבל גם בהלוויית ערפאת ביום שישי ברמאללה ירו באוויר והיו נפגעים.

כמו ערפאת, אבל להיפך

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/80712-18.jpg]

יאסר ערפאת ואבו מאזן (צילום ארכיון: רויטרס)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/77598-18.jpg]

"המספר יכול להיות שישה מיליון, אבל ייתכן שהוא קטן בהרבה, אולי אפילו פחות ממיליון" (צילום: וואלה תקשורת)

זוהי גרסה סבירה לאירועים. עדות לכך היא העובדה שהיורים שהתפרצו לאוהל לא היו רעולי פנים. אם כוונתם היה להרוג את אבו-מאזן ודחלאן, היו מסתירים את פניהם. אלה היו אנשיו של אחמד חלס, מזכ"ל תנועת הפתח בעזה ואחד האנשים החזקים ברצועה. חלס נחשב יריב למוחמד דחלאן, וכוונת אנשיו שהתפרצו ביריות היתה, כנראה, להעביר מסר לאבו-מאזן: דע, שרצועת עזה זה לא רק דחלאן, ואל תשכח שגם אנחנו כאן. ברצועת עזה, על רקע התפוררות השלטון המרכזי, זו הדרך להפגין נוכחות וכוח. ובדרך הזאת ימשיכו כולם, אם לא תתייצב מולם הנהגה קשוחה ומקובלת על הציבור. הנהגה שספק אם אבו-מאזן יוכל לספק.

דוברים פלסטינים, כמו חאתם עבד אל-קאדר מהמועצה המחוקקת הפלסטינית, אומרים שהמצב בעזה ידוע. יש ברצועה כעשרים קבוצות חמושות, רובן של צעירים מתנועת הפתח, הקשורים למנגנוני הביטחון השונים. הם נאבקים ביניהם על מקורות הכנסה, על עמדות כוח, על משרות ותקציבים. ערפאת ידע לתמרן ביניהן. לאבו מאזן יהיה קשה יותר. בלתי אפשרי, בעצם. הוא יהיה פחות ריכוזי, הוא לא יישן במשרד ולא יקפוץ על שולחן ויצעק למיליוני שהידים לצעוד לירושלים. זה בוודאי יוסיף לו כבוד בעולם, אבל ספק אם יאפשר לו לנהל את הרשות בדרך להסדר עם ישראל.

בחייו האישיים, אבו-מאזן הוא כמעט היפוכו של ערפאת. איש משפחה, שומר על חיי בית מסודרים, לבוש תמיד בקפידה ורחוק מדמות המהפכן הכריזמטי שכל חייו מוקדשים לרעיון. שמו, מחמוד עבאס, גרם לפני זמן מה לשבועון ירדני לפרסם דבר הבל כאילו הוא קשור לתנועת הבהאיים (עבאס אפנדי, שמת ב-1921, ירש את מקום אביו בהא-אללה, מייסד הדת הבהאית). תנועה זו, שנוסדה לפני כ-150 שנה בפרס, נחשבת כתנועת כפירה באיסלאם. מדינות ערביות אחדות הוציאו אותה אל מחוץ לחוק, כך שקשירת אבו-מאזן אליה נועדה להכפיש אותו בצורה גסה.

אך למשפחת עבאס אין קשר לבהאיים. זו משפחה מוסלמית מסורתית, שמוצאה מהעיר צפת. אביו היה סוחר, בעל חנות מכולת. למשפחה היה גם עדר כבשים. בראשית מאי 1948, כמה ימים לפני סיום השלטון הבריטי בארץ, כבשו יחידות הפלמ"ח את השכונות הערביות של צפת ותושביהן נפוצו לכל עבר. מחמוד היה אז בן 13. לאחר תקופת נדודים קצרה התיישבה משפחת עבאס בדמשק. הוא השלים שם את לימודיו התיכוניים, המשיך באוניברסיטה וקיבל תואר ראשון במשפטים. במקביל עבד כמורה בבית ספר יסודי.

ב-1957 עבר לנסיכות הנפט קטאר שבמפרץ. באותן שנים נהרו רבים מבני הפליטים הפלסטינים של 1948 לארצות הנפט הערביות ובעיקר למפרץ. בהקשר זה נוצר צירוף מקרים היסטורי מעניין: מצד אחד התגלו באותן שנים מרבצי הנפט הענקיים במדבריות המפרץ, ששכנו בהם שבטי מדבר נחשלים; מצד שני, נמצאו בהם המוני פליטים פלסטינים חסרי בית שחיפשו תעסוקה. רבים מהם הגיעו לארצות הנפט ועשו בהן חיל.

בשעה שמחמוד עבאס הגיע לעבוד בנסיכות קטאר, יאסר ערפאת, חליל אל-ווזיר (אבו-ג'יהאד), פארוק קדומי וצעירים פלסטינים אחרים שסיימו לימודים באוניברסיטאות ערביות הגיעו לעבוד בנסיכות כוויית. בקרב הצעירים הללו שררה אווירה לאומית מהפכנית, על רקע תחושות תסכול ואכזבה מהעולם הערבי שהפקיר, לדעתם, את הפלסטינים. ערפאת וארבעה מחבריו הקימו ב-1959 בכוויית תנועה קטנטנה בשם פתח. תוך זמן קצר הם קשרו קשרים עם קבוצות צעירים דומות להם במדינות ערב, ובין המצטרפים היה גם צעיר מנסיכות קטאר - מחמוד עבאס.

כולם היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם. כולם, מלבד ערפאת, נשאו נשים והולידו ילדים. מחמוד עבאס נשא צעירה מצפת, ואחרי שעבד שנים אחדות כמנהל כוח אדם בשירות הציבורי של נסיכות קטאר, פנה לעסקים והתבסס מבחינה כלכלית. נולדו לו שלושה ילדים; מאזן הבכור, יאסר וטארק. בצד עסקיו, ופעילותו בתנועת הפתח, קשר קשרים עם משפחת הנסיכים שליטי קטאר ונהפך ליועצם הבכיר.

בשנות ה-70 חילק אבו-מאזן את זמנו בין פעילות בפתח ובאש"ף בלבנון לבין עסקיו בקטאר. הוא ביקש להמשיך בלימודים ובתחילת שנות ה-80 הכין עבודה לקבלת תואר דוקטור באוניברסיטת מוסקווה. די בכותרת העבודה - "הצד האחר: היחסים הסודיים בין הנאציזם והתנועה הציונית" - כדי לעמוד על תוכנה. חלק חשוב בה הוא ניסיון להפריך את המספר המקובל של היהודים שנרצחו בשואה - שישה מיליון. "המספר יכול להיות שישה מיליון, אבל ייתכן שהוא קטן בהרבה, אולי אפילו פחות ממיליון", כתב אבו-מאזן והוסיף שהוויכוח על המספרים לא מפחית משפלותו של הפשע שבוצע ביהודים. לימים, כאשר האשימו אותו בשותפות להכחשת השואה, אמר שלא היה כותב דברים מסוג זה כיום.

אבו-מאזן התקדם במנגנון המדיני של אש"ף בתוניס, וקידומו החשוב היה לאחר שהתפנה מקומם בצמרת של ארבעת מייסדי הפתח שעבדו לצדו של ערפאת.

חוץ מבעמדות מדיניות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/124441-18.jpg]

אבו מאזן. הוגדר כאדריכל הסכם אוסלו (צילום: רויטרס)

אבו-מאזן תמך בכל כוחו בעמדות שהביע ערפאת בזכות פתיחת תהליך מדיני והכרה בישראל. לא פעם הגדירו אותו כאדריכל של הסכם אוסלו. על רקע זה הוא נפגע כאשר ערפאת קיבל לבדו את פרס נובל לשלום, ואילו בישראל קיבלו אותו שניים: יצחק רבין ושמעון פרס. יחסיו עם ערפאת ידעו עליות ומורדות, בעיקר על רקע השוני באישיותם - ערפאת הוא שליט ריכוזי, תיאטרלי ותכסיסן הפכפך, ואילו אבו-מאזן רגיש, נוטה למצבי רוח ובעל אופי של אינטלקטואל סקרן. מעיבה עליו מאוד גם טרגדיה אישית: בנו הבכור, מאזן, שניהל את עסקי המשפחה בקטאר, מת לפני כשנתיים מהתקף לב והוא בן 42 בלבד.

אחת המריבות שנפלה ביניהם היתה לאחר השלמת הסכמי אוסלו, בשעה שערפאת עשה את דרכו חזרה למולדת, לעזה וליריחו. אבו-מאזן סירב לבוא עמו. הוא הגיע ארצה כמה חודשים אחריו, ואחד הדברים הראשונים שביקש לעשות היה לראות את בית ילדותו בצפת.

רצונו לבקר בצפת עורר התרגשות בעיר. מועצת העיר, בראשות משה חניא, התכנסה לישיבה מיוחדת והחליטה: אבו מאזן לא רצוי כאן. ההסבר לכך היה שיש תסיסה רבה בצפת, שאיבדה בנים בפיגוע טרור בבית הספר במעלות, ושקיימת סכנה כי הביקור יתפרש כהכרה ישראלית ב"זכות השיבה". מפגינים, שנאספו בכניסה לעיר, הודיעו שימנעו בכוח את כניסת אבו-מאזן לצפת, ואבו-מאזן החליט לדחות את ביקורו. זמן קצר אחר כך, ללא ידיעות מקדימות בתקשורת, נסע אבו-מאזן לצפת בלוויית חבר הכנסת אחמד טיבי. הם החנו את מכוניתם ליד בית חרב, המשמש כולל של האדמור החסידי מנדווברנא. לפני עשרות שנים היה זה ביתה של משפחת עבאס. אבו-מאזן התבונן בו דקות אחדות ונסע.

בבחירות שהיו בגדה ובעזה ב-1996 סירב אבו-מאזן להתמודד. זו דרכו לעתים, הוא אינו אוהב להתמודד. בראיון שנערך אז בביתו ברמאללה אמר שהוא רואה עצמו שייך למנהיגות ההיסטורית של התנועה הלאומית הפלסטינית ואין לו שאיפות לעסוק בניהול יום-יומי של השלטון הפלסטיני. הוא היה מעורב במשא ומתן המדיני שהגיע למבוי סתום בוועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000, והיה למנהיג הפלסטיני הבכיר, היחיד, שהעז לצאת בפומבי נגד "המיליטריזציה של האינתיפאדה" - כלומר: נגד השימוש הפלסטיני בנשק וליתר דיוק, נגד פיגועי הטרור.

הרחוב הפלסטיני לא אהב את דבריו ולא את דבקותו בהתנגדות לא-אלימה לכיבוש הישראלי. בעת שעמד בראש ממשלה פלסטינית קצרת ימים בקיץ 2003 הסתכסך שוב עם ערפאת ונאלץ להתפטר. כעת, סבורים רבים בציבור הפלסטיני, שלא יאה שמי ששימש אופוזיציה לערפאת הוא זה שיירש אותו. והקולות הללו יגברו, ככל שיעלו על הפרק סוגיות מהותיות שיצטרך להכריע בהן.

אבו-מאזן אינו האיש שיוכל "לספק את הסחורה" בהמשך המגעים בין הרשות לישראל - ויש לכך סיבות רבות. הוא לא האיש שישליט סדר, לא זה שיזכה לתמיכת ההמון בהכריזו על ויתורים "כואבים", ולא זה ששאר חברי הנהגת הרשות יסורו למרותו לאורך זמן. אבו מאזן יהיה, לכל היותר, מנהיג קצר מועד - נוח לתקופת מעבר, מקובל על ישראל ובוודאי גם על הממשל בארה"ב - עד שיימצא במקומו מנהיג אמיתי, או שתשתרר אנרכיה. הוא, בעצם, ברירת המחדל, מי שהיה זוכה בעולם הדייטים לכינוי "ריבאונד" - מאהב ניחומים לתקופה של אחרי הפרידה, עד שתימצא האהבה האמיתית.

ממילא, הוא אינו רודף פופולריות. הוא מעדיף לפעול בשקט, מאחורי הקלעים, ומוותר מראש על אהדת ההמון. אפילו אם רצה להיות מנהיג עממי מקובל, היה נתקל בקשיים רבים. בני משפחתו הרחבה, וקהילת יוצאי צפת הערבית, שהיו יכולים לשמש לו כבסיס תמיכה עממית, אינם כאן. הם בחו"ל.

לאבו-מאזן אין בגדה ובעזה אינטרסים כלכליים. אין לו גם מחויבות לאזור מסוים, או לקבוצה חברתית כלשהי. זה מקנה לו יתרון על חבריו להנהגה, שרובם תלויים בקהילה התומכת בהם ומחויבים לה, אך גם שולל ממנו בסיס כוח, שחיוני לכל פעיל מרכזי בהנהגת הציבור הפלסטיני. עם זאת, יש לו יכולת הידברות טובה לנהל משא ומתן. לכן, גם יריביו מוכנים תמיד לשבת ולשוחח עמו.

פרסומת

חלק גדול מהתקוות שנתלו באבו-מאזן בשבועות האחרונים מקורן בטעות בסיסית: ההנחה שסגנונו, כמו אופיו ואורח חייו השונים מאלה של ערפאת, מעידים גם על עמדות מדיניות נוחות יותר להסדר. אין זה כך. בעמדות המדיניות אין בין אבו-מאזן לערפאת הבדל. ההבדל היחיד הוא, שלערפאת היו יוקרה וכוח פוליטי שנתנו לו יכולת תמרון ואפשרות לוויתורים, ואילו לאבו-מאזן אין. כך שהעמדות שיציג לפני ישראל וארה"ב יהיו תקיפות ונוקשות, לא פחות מאלה של קודמו בתפקיד (לדברים הצפויים שאמר שלשום על החרמת נשק אין לייחס חשיבות יתרה), רק שמרווח התמרון שלו יהיה מצומצם יותר, בעיקר בשל היעדר התמיכה מבית. בחברה הפלסטינית, השסועה והמסוכסכת, יקומו עליו הפלגים היריבים ויאשימו אותו בוותרנות ובתבוסתנות. כך שבמוקדם או במאוחר, יאבד סבלנות וייפנה את מקומו.


http://news.walla.co.il/?w=//628474