אני גרה ומתנדברת בקריות
תאונות דרכים זה משהו פחותאו יותר יום יומי אצלינו באיזור, כל משמרת ערב שאני עושה כמעט יש תאונת דרכים..... לפעמים משהו נורא ולפעמים לא דווקא מצחיק קצת
(יענו אתמישאנחנו מפנים לבית חולים לפעמים משחק משחקים וזה אחר כך מאוד מאוד מצחיק- אותנו כצוות ע"ר).
לראות גופה שאתה בא אליה והיא בתאונה-טראומה- זה דבר אחד, אבל שזה משיהו שאתה בא אליו שהוא מת מוותטיבעי ועושה עליו החייאה זה משאיר צלקות.
חוצ מזה מה שהשאיר את הצלק היותר גדולה אצלי זאת העובדה שממש שניה קודם לזה היה לנו חולהעם היפרגליקמיה, זההיה יותר קשה לראות מגופ, כי לזה אתה יכול להתרגל ולשכוח אבל שאתה רואה משהו שקרוב אלייך יותר קשה לך להתגבר על זה, העובדה שסבתא שלי גם חולת סכרת ויכולה לקבל התקף כזה מאוד מאוד מפחידה אותי, סבתא שלי גדלה אותי והרבה פעמים הייתה לי יותר מאימא שלי.....

זה כלכך פשוא לאמר את זה, אך גם כל כך קשה.
שלוש מיילם טיפשיות, אך בעלותמשמעות כה גדולה.
אני אוהבת אותך....
אתה יודע, נישאר לי רק להגיד את זה לך.