ניתן להשוות את מעמדם של המתנחלים לפני הפינוי ולאחריו, בשני אופנים:
1 . מבחינת הדמוי העצמי לגבי כוחם.
2 . מבחינת עמדת הציבור כלפיהם.
לפני הפינוי נראה היה שבטחונם העצמי של המתנחלים היה בשמיים, ורבים מהם לא האמינו שהדבר יתבצע. לא רק אלה שהאמינו בהתערבות אלוהית, אלא גם אלה שסברו שהתמיכה הציבורית בהם כה גדולה (מאות אלפים שוטפים את ההתנחלויות) והסרבנות תהיה כה נפוצה שהצבא לא יוכל לבצע את הפינוי גם אם ירצה.
בפועל זה לא קרה. כלומר, מעמדם בציבור לא תאם את הדמוי העצמי של המתנחלים.
אתה יכול להגדיר את זה "כוח על הנייר" כי כשזה הגיע לעימות האמת התגלתה.
מצד שני, כל עוד לא נחשף הדבר, כוחם היה ממשי מאד.
הסיבות לכישלון הן ענין אחר. אפשר לומר כמו ORI שזה בגלל שהמתנחלים לא רצו להלחם באחיהם היהודים (אם כי גם כאן אי אפשר לתת ערובה שמלחמה כזו היתה מסתיימת בנצחון המתנחלים, כל' באי פינויים), או להטיל את האשמה על ה"תרדמה" של מנהיגי המתנחלים ואוהדיהם בשלטון לגבי
מזימות שרון, וכ'. אולי.
אני מסכימה למסקנתך (שהמתנחלים איבדו מכוחם). הסיבה שאתה מציין : "כל המערכת זזה שמאלה והם נשארו במקום" אולי נכונה, אבל אנחנו דנים פה בעובדות ולא בסיבות, ובוודאי לא בצדק (על פי תפיסה זו או אחרת). מבחינת העובדות נראה שההר אמנם הוליד עכבר.