בחמש ושלושים לערך שמעתי קולות מעבר לדלת והבנתי שזוגתי שתחיה חזרה ויש לה מצב רוח רע.
אם מישהו תוהה איך יכולתי לדעת את זה מעבר לדלת סגורה, יש להניח שהוא רווק.
בדומה לרוב החיות הנמצאות בצד הלא נכון של שרשרת המזון, גם גברים נשואים
פיתחו עם השנים חושים חדים המסייעים להם לשרוד בסביבה עוינת.
אחרי יותר משבע שנות נישואים, למשל, מתפתחת אצלנו שמיעה על חושית המאפשרת לנו
לשמוע מה זוגתנו חושבת על הנהיגה שלנו גם אם היא במכונית אחרת לגמרי.
חוש נוסף הוא ראיית העתיד ההיקפית: אם אנחנו לוקחים את הילד לגינה, זורקים
אותו לנדנדות וקוראים עיתון ספורט, יישמע מקץ 20 דקות קול פנימי הלוחש
בתוכנו: "עזוב את העיתון, היא מתקרבת, קום ותעשה את עצמך כאילו שיחקת עם הילד
כל הזמן".
את נטייתו הטבעית של הפעוט לספר לה את האמת, אגב, אפשר תמיד לפתור באמצעי
האבהי הבדוק של שוחד.
מודאג במקצת זנחתי את מחשבי ויצאתי לקבל את פניה.
מצאתי אותה על הכורסה בסלון, מעיינת בקפידה במוסף. לצופה מן הצד זו עשויה,
כמובן, להצטייר כתמונה פסטורלית: אישה נאה למראה המפגינה עניין אינטלקטואלי
בריא בענייני השעה .
לצופה הנשוי, מאידך, היה ברור מקצב הדפדוף שלה שמדובר ברוצחת סדרתית
בפוטנציה.
התיישבתי מולה ושאלתי ברוך מה קרה. היא אמרה, למה אתה חושב שקרה משהו? אמרתי
שהיא נראית במצב רוח. היא אמרה שבכלל לא. שאלתי אם היא בטוחה.
היא אמרה שמה שבטוח הוא שאם אני כל הזמן אשאל אותה אם היא עצבנית, בסוף היא
תהיה עצבנית. אמרתי שלא התכוונתי. היא אמרה שתמיד אני לא מתכוון ואולי זאת
הבעיה.
סתמתי את הפה והרהרתי באפשרות של מקלט מדיני בפרגוואי.
כצפוי, זה היה מאוחר מדי.
בדיון במעמד צד אחד שהתפתח בהמשך, התברר שהיא אוחזת בקריזה סבירה דווקא.
היא הלכה למשרד הפנים להחליף דרכון, נתקעה בפקק באילון, הגיעה באיחור, ואמרו
לה לחזור מחר. לפי כל קנה מידה אנושי או אחר, מדובר באירוע מרגיז.
אילו זה היה קורה לי, חלילה, יש להניח שהייתי חוזר הביתה עצבני. ההבדל היחיד
בינינו הוא שהיא חזרה הביתה עצבנית עלי. הפקק באילון הפעיל את "חוק לפיד
לזוגיות סימן א/2 ", שלפיו לגברים יכול להיות מצב רוח רע מכל מיני סיבות, אבל
אם זוגתך התעצבנה על משהו, תמיד יתברר בסוף שזה קשור אליך.
מדובר, כמובן, בעניין גנטי.
רוב הגברים מתייחסים לחיים כאל רצף של בעיות שאין ביניהן קשר. אם, למשל, גבר
רב עם אימא שלו בשלוש אחר הצהריים, אין שום סיכוי שברבע לחצות הוא יגיד
לזוגתו: "עזבי אותי מסקס, רבתי עם אימא שלי היום".
שני האירועים פשוט לא נראים לו קשורים.. זו, אגב, הסיבה לכך שאם יפטרו אותנו
מהעבודה, הוריקן יחטוף לנו את האוטו ויתברר לנו שהטובים בחברינו החליטו
להתגרש, רוב הסיכויים שניכנס הביתה ונגיד: "אני לא מוצא את הפלאייר שלי".
מאוחר יותר, כשזוגתך תתוודע לפרטים המזעזעים, היא תסיק שאתה מסתיר ממנה
דברים. האמת היא שמדובר בבעיה פשוטה של מיקוד: אנחנו מבודדים כל בעיה בפני
עצמה, ואז לא מטפלים בה.
אצל זוגתי שתחיה המצב הפוך לגמרי. הכל קשור. מספיק שהיא נקלעת לעימות שולי עם
הגננת על מיקומם של הקישוטים בגן, וכבר היא חוזרת הביתה ואומרת: "עזוב אותי
מסקס, רבתי עם אימא שלי היום".
החיים, מבחינתה, הם רצף סבוך של אירועים הנוגעים זה בזה, ואתה אשם בכולם.
מנקודת הראות הגברית המוגבלת, העובדה שהיא הלכה למכון והתברר לה שהיא עלתה
שני קילו אינה נמצאת בתחום אחריותנו.
רק שהיא רואה את הדברים באופן מורכב יותר.
מסקנה ראשונית: אני פרה. מסקנה משנית: הוא ראה ולא אמר לי. מסקנה משנית
אלטרנטיבית: הוא לא ראה, כנראה שהוא לא מסתכל עלי יותר.
מסקנה סופית כוללת: עזוב אותי מסקס, רבתי עם אימא שלי היום.
הרצף הלוגי הזה, אגב, מיועד רק למטרות סכסוך פעיל.
חיי היומיום הם הרבה פחות מילוליים. היא חוזרת הביתה, היא כעוסה, אתה בקו
אש, יותר מזה לא צריך.
בואו נניח, לרגע, שהאיש מהמכונות כביסה הבטיח לזוגתך לבוא בשתיים ואז ייבש
אותה בבית עד חמש בלי לצלצל. במצב כזה עומדות בפני הבעל שתי אופציות פעולה:
הוא יכול לנסות לדבר איתה על זה, ואז יקרה אסון, או שהוא יכול לנקוט בקו
תבוני בהרבה ולהעמיד פנים שלא קרה כלום, ואז יקרה אסון.
אלא שבאותו יום נטול מאמר, החלטתי לנקוט בשיטתם של אמני הנינג'יטסו היפנים
ולהשתמש בכוחו של היריב נגדו.
כל מה שצריך, התברר, הוא שורת משפטים שלא קשורים אחד לשני בשום צורה שהיא,
אבל בסופם יש נימת האשמה ברור: "איך אפשר לכתוב ככה !" הרעמתי באוזניה, "אני
יושב חמש שעות מול המסך ולא יצאה לי אף מילה! כוס תה לא שתיתי! הברז במטבח
מטפטף !".
לתדהמתי, היא הסתכלה עלי בחום שלא זכור כמותו מאז ירח הדבש בטוסקנה.
"לא נורא!", היא אמרה, "קניתי מפה חדשה! לתמי היה אתמול יום הולדת! יש אסיפת
הורים ביום שלישי!". ומאז אנחנו חיים לנו בהרמוניה ובאהבה אין קץ, בלי שנבין
מילה ממה שאנחנו אומרים אחד לשני .......
ראשי
צ'אט
17-10-2005, 07:12
מצב כלאיים
