לתחרות החלטתי לשלוח אחד משני הסיפורים האלה שאציג עכשיו
אבל אני מתלבט בין שניהם למרות שאת הראשון אהבתי לכתוב אז בבקשה עזרו לי
1 לסיפור הראשון אקרא כך

איך נולד חייל
רק כוונות טובות היו לאנשי הועדה.
כוונות טובות, תחושת שליחות, וגאווה לאומית.
''לא יתכן,'' אמרו הם, ''לא יתכן שישראל תפגר אחר צבאות שכנותיה. לא נוכל להרשות לעצמנו להגיע למצב בו נפגר מבחינה צבאית לעומת השואפים להכחידנו.''
וכך נולד החיל.

אני מאמין שהם סברו שהם עושים עמנו חסד. תינוקות בני בלי בית, שהעתיד לא צופה להם דבר. יחפנים, יתומים, ותינוקות שננטשו.
איני יודע מי הורי היו, ולעולם לא אדע. לא נשמרו כל רישומים. זכרונותי המוקדמים ביותר הם של האימונים. אימוני כושר, אימונים בנשק חם וקר. אימוני קרב מגע, סיבולת ורוח לחימה. עולמנו היה המחנה, ומעולם לא יצאנו ממנו. מתקן בטון אדיר ואפרורי, שכפי שנודע לי לאחר מכן, הצבא מעולם לא הודה בקיומו. סוד גלוי.
כל שעה בה לא רצנו, הוקדשה ללימודים. טקטיקה, אסטרטגיה, הסטוריה צבאית. ההסטוריה של הלחימה, שאנחנו נועדנו להיות העתיד שלה.
לא לימדו אותנו לשאול שאלות. המשמעת היתה הכל, יומם וליל.

לבסוף, כפי שציפו, הגיעה שעת פקודה. צבאותיה של לבנון החופשית צעדו אל שטחה של ישראל. חיפה נמחקה כליל, בטרם ניעור צבא ההגנה. בטרם ניעורנו אנחנו. נשלחנו אל תוך האש, תקוותו האחרונה של החלום הציוני.
אך אנחנו לא היינו חלק ממנו.
עד אז, מעולם לא ראיתי בעל חיים, פרט לאותם כלבי שמירה אכזריים שפטרלו יומם וליל סביב המחנה.
עד אז, מעולם לא ראיתי פרח, לא ראיתי נחליאלי מרקד ליד שלולית מים עכורה, מרווה צמאונו.
עד אז, עיני לא חזו בגבר, הן כולנו היינו נערות שאומנו, ומפקדות הם הציבו עלינו.
עד אז, לא ידעתי מה הם אותם חיים, שעליהם עלי להגן.

לא היתה לנו כל סיבה להלחם.

ובעצם, החיים נהדרים.
נאלצתי ללמוד ערבית, כמובן, כמו שאר תושבי המדינה, אבל באמת הם מתייחסים אלינו יפה, כל עוד איננו מתפרעים.
ולמדתי גם לאהוב את טעמן של הבלגיות. עכשיו יש לי טעם לחיים. בירות בלגיות, מרירות וצוננות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

אולי הסיפור השני יגרום לכמה תגובות קשות אבל הנה הסיפור השני
אקרא לא

מה קרה באותו יום בשמיים

אלוהים יושב לו על כס המלכות,
אולמו בוהק וסביבו עמודי שיש נישאים אך עבר האינסוף.

הוא ממתין.

רעם נשמע ואחריו זעקות מלאכים.
אל אולם הקודש נכנס המלאך המקולל.
לוציפר, אדון המורדים בכס האלוהי.

אחר צעדיו נותרים שובלי אש וגופרית.
גלימתו האדומה מתנוססת.
פניו כהים , עניו פיו ואפו בוערים בחרון.

הוא מביט באל במבט בוחן ופיו גועש מילים.

''זה חמשת אלפים שנה מאז גרושי ממלכת השמיים.
מדוע זומנתי ?''

והאל קם מכסאו ופורס את ידיו לשלום.
הוא דובר בחמלה עדינה.

''מלאכי, פסק זעמי. חטאך נסלחו.
בוא, תפוס את מקומך עימנו לא תנודה עוד.
גרושך תם''

לוציפר, אדון השקרים, מוכה בהפתעה.
הוא גורש ממושבו לצד האל לפני זמן כה רב.
הפיתוי . . . לחזור אל השכינה המלטפת.
לוציפר זוכר מהם חיי מלאך מבורך.
מהם לעומת גישמיות האדמה.
כולו כמיהה לשוב. . .

אך ללוציפר יש מצפון.
הוא מפנה את ראשו הצידה.
קולו רך כעת, אש פניו שוקטת.

''לא אוכל, לא אוכל לנטוש את אשר הוחל''

''ומה התחלת, בני ? ריב ומדון מעשים שאין בהם צדק ? ''

לא אבי, התחלתי זינוק עבור בני האדמה כאשר יצרתי
עבורם תכחנות, יצר תחרות ורעב לנצחון.
ללא חובה קדושה זו, היו בניך משוטטים תמימים וערומים בינות העצים.
חסרי בינה ומנווונים''

''ןמה רע בכך בני ? מה רע בשקט וברוגע ?
בנינוחות הטהורה ?
אנא שוב לחיות עימנו''

ולוציפר עונה ברגש חנוק עצב.

''לא אבי, מלאכתי רחוקה מסיומה.
לא תוכל להסתיר את בניך מיתר שוכני השמיים.
לא תצניע את השיגם''

''בני'' ריחף לעברו האלוהים '' היקום אינו מקום סולח''
אם יצא האדם, יכווה מחומו''

''זו עבודתי, עם נתינת הבינה אין זהו צאן,
ינועו הם אל מעבר לכוכבים. כמונו.
שם הם יעשו אלים בעצמם.
פוחד אתה כי יקומו ויכו בבוראם.
כי ישלטו בך. . .
לא אתן יד לפחד''

כך אמר ונעלם באש גופרית.

והאל מרחף חזרה לכסאו.

נסתרות דרכי האל, והוא מחייך.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

השני יותר מתוחכם ובכלל יותר מעניין

עבודה בעיניים

שוב שלום לך -

את השני אהבתי יותר, כמו קודמי -

הוא מורכב יותר זורם יותר מעניין יותר.
אבל ההחלטה היא שלך מה לשים בתחרות שלנו,
ובכל מקרה - אל תהיה מושפע.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.