בקו 982 של "אגד" נשים מפנות מקום לגברים

יום שישי, 28 באוקטובר 2005, 13:07 מאת: לילי גלילי, הארץ



חברת האוטובוסים הציבורית מפעילה קו מיוחד לחרדים, הנוסע בין צפת לירושלים. קיבוצניקית שהורדה ממנו מרגישה מושפלת

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/10309-18.jpg]

"יש מקום לשלושה גברים, לא לנשים" (אילוסטרציה)

סיגל מעולם לא התכוונה להיות רוזה פארקס, לוחמת זכויות האדם השחורה שסירובה לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן סימן את תחילת המאבק נגד האפרטהייד. כמו בסיפורה של פארקס, שמתה השבוע, גם בסיפור של סיגל מככבים אוטובוס ואשה המתבקשת לפנות את מקומה לגבר, או ליתר דיוק, נדרשת לרדת מן האוטובוס שעליו כבר עלתה בגלל שגבר אינו יכול לשבת לידה - לא בגלל חוקי הגזע, אלא בגלל חוקי הדת. אולם יש הבדל מהותי בין שני הסיפורים: בסופו של מסע ארוך רוזה פארקס ניצחה. בגרסה הישראלית לא יכולים להיות מנצחים.

סיגל אינו שמה האמיתי. סירובה להזדהות הוא גם כן חלק מן הסיפור. "אני פוחדת", מודה הסטודנטית הצעירה, תושבת קיבוץ בצפון, "אני לא מכירה את החברה החרדית ואת הקודים שלה. אני לא יודעת איך הם יגיבו". הסיפור של סיגל ושל חברותיה הוא תמונה ישראלית של מציאות מורכבת שבה אין טובים ורעים אלא מפגש תרבויות מסובך של חרדים וחילונים העולים על אוטובוס אחד, ובו נדרש הנהג לפתור סוגיות שההוויה הישראלית טרם מצאה להן מענה.

לפני שנה סיגל החלה ללמוד בירושלים. כמו סטודנטים רבים אחרים היא נוהגת לנסוע הביתה, לקיבוץ, בסופי שבוע. הדרך רחוקה והתחבורה מסובכת ויקרה. בחודשים הראשונים היתה מחליפה שלושה אוטובוסים. לפני כמה חודשים סיפרה לה חברה על פיתרון חדש: קו אגד מירושלים לצפת, 982 מספרו, ישיר, מהיר, נוסע דרך כביש 6, מסובסד, ועל כן גם זול באופן משמעותי. "אבל זה אוטובוס של חרדים", התריעה החברה, "התלבשי בהתאם". סיגל שמחה על הבשורה הטובה, התעלמה מן האזהרה. "זה נשמע לי מוזר, אבל לא בעייתי. ממילא אני לא מתלבשת חצוף בטירוף. הבנתי שזה פיתרון מצוין בשבילי לרדת בצומת מירון, להגיע הביתה מהר יותר וזול יותר, וגם לחזור במוצאי השבת באותה דרך".

אלא שמכאן והלאה הסתבכו הדברים. התקריות הראשונות אפילו לא נגעו לה אישית. פעם אחת נדרשה אשה חילונית צעירה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס כדי לפנות מקום לגברים מקדימה, וסיגל שמעה אותה מספרת את הסיפור למישהו בטלפון הנייד, מתלוננת שהיא מרגישה "אזרחית סוג ב'". הנשים החרדיות באוטובוס היו דווקא נחמדות, הסבירו לה ש"הכל לטובה" וש"זה רצונו של בורא עולם". בפעמים אחרות עקבה סיגל בהשתאות אחר התנהלות העניינים, אחר הנהג היורד מן האוטובוס, אומד את הקהל ומודיע: "יש מקום לשלושה גברים, לא לנשים". זה נראה לה מוזר, על גבול הפולקלור. אפילו למדה להתמודד עם הדחיפות האיומות, הגובלות באלימות, שמבטלת זמנית את איסור המגע בין אשה לגבר, ואליה נגררים נוסעים שיודעים שנסיעתם אינה מותנה רק בשאלה מי יעלה קודם אלא בעדיפות מגדרית; השכילה להתמודד עם ההערות העולבות שהוטחו בה לפעמים. מדי פעם הרגישה שקורה פה משהו לא תקין לגמרי, אבל בדיעבד היא אומרת שהפנימה את ההנחה שזה "אוטובוס שלהם", ובכלל, יפה מצדם שנותנים לה לעלות עליו. רק בבית היו אומרים לה מדי פעם שזה ממש לא בסדר, כי זה אוטובוס של אגד שבו כולם אמורים להיות שווי זכויות.




אזרח סוג ב' במדינת ישראל

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/102442-18.jpg]

"הרגשתי מושפלת נורא" (צילום ארכיון: רויטרס)

התקרית בערב חג הסוכות שברה אותה. האוטובוס היה צפוף מן הרגיל, המהומה גדולה. סיגל, שלמדה עם הזמן לדחוף כנדרש, עלתה לאוטובוס שלא היה עדיין מלא. למודת ניסיון, שאלה את הנהג אם יש מקום, משפט צופן לשאלה אם יש מקום לאשה. הנהג השיב בחיוב. סיגל איחסנה את תיקה הגדול בחלל המטען, שילמה, והחלה לתור אחרי מקום ישיבה. כל המקומות ליד נשים היו שמורים לנשים שטרם עלו; המקום הפנוי היחיד היה ליד גבר בקדמת האוטבוס. חסרת אונים עמדה במעבר. גם הנהג ישב במושבו חסר אונים. בסופו של דבר נאלצה לרדת מן האוטובוס, להוציא את תיקה מתא המטען ולחכות שעה וחצי לאוטובוס שאחריו. הנהג נותר אדיש. הפעם, סיגל כבר בכתה. "הרגשתי מושפלת נורא", היא מספרת, "מעצבן אותי לחשוב שכל החודשים האלה של נסיעה הרגשתי אסירת תודה שבכלל נותנים לי לנסוע, שהפנמתי את הנחיתות ואת ההכרה שזה לא אוטובוס לתושבים של הקיבוצים, למרות שזה כאילו אוטובוס רגיל. מסתבר שאני לא ממש לוחמנית מטבעי. כל החודשים האלה היתה לי הרגשה שבגלל גילי הצעיר עוד לא צברתי די זכויות במדינה הזאת כדי לבוא בתביעות. גם עכשיו אני בטוחה שידביקו לי את התווית של 'הקיבוצניקית השונאת חרדים'. זה בכלל לא כך. להיפך. החיים בירושלים הפגישו אותי אתם, למדתי לא לפחוד מהלא מוכר. אבל מה שעובר עלי באוטובוס הזה גורם לי לדחייה מהעולם החרדי. מה שווה קיום כל המצוות אם כך משפילים אדם ברבים?"

סיגל אומרת כי דרך החוויה האישית שלה, הבינה לראשונה מה זה להיות אזרח סוג ב' במדינה הזאת. "יש לי ידידים ערבים", היא מספרת, "עד עכשיו זה נראה לי טבעי לגמרי מה שעושים להם בכניסה לתחנה המרכזית, בבדיקות המשפילות. רק כשהגיע תורי לחוות השפלה בפומבי מתוקף היותי מיעוט אחר, הבנתי טוב יותר מה עובר עליהם. למדתי לקח חשוב". היא גם למדה לא לנסוע הרבה הביתה, כדי לחסוך מעצמה את עוגמת הנפש, והוריה למדו לא לעזוב את תחנת העלייה לאוטובוס בצומת מירון עד שהם רואים את בתם ממש מתיישבת במושב האוטובוס, מעשה שאינו מובן מאליו.




תמהיל ישראלי מרתק וטעון




עם הזמן נהפך קו 982 למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הוא נולד מתחרות של אגד עם חברת הסעות חרדית שהחזיקה במונופול על הנסיעה בין ירושלים לצפת, ציר עתיר נוסעים. משתמשים בו תלמידי ישיבה מהצפון הלומדים בירושלים ובסופי שבוע נוסעים הביתה, חרדים היוצאים להשתטח על קברי הצדיקים בצפון ומשפחות שהתפצלו בין מגורים בירושלים למגורים בצפת המתחרדת. בקרב על הנוסעים, אגד ניצח. הקו החרדי נסגר, וקו 982 נהפך לרווחי ביותר. עד כדי כך, שבערב שמחת תורה הגיעו לחניית הביניים הקצרה בצומת יישובי התענך, בזה אחר זה, שלושה אוטובוסים מלאים. משפחות של חסידי בעלז נסעו לעשות את החג במירון, צעירות חב"ד שבו מליל לימודים ארוך של ההושענא רבא בירושלים.



באותו אוטובוס נסעו גם חיילים, שגילו את סגולותיו של הקו המביא אותם הישר אל הבסיסים בצפון, ותיירות צעירות מאמריקה שבאו לעשות את החג בקיבוצים. תמהיל ישראלי מרתק וטעון, שגם באגד, כך נדמה, לא בדיוק יודעים איך לנהוג בו.

במודיעין אגד הבין-עירוני מוצג הקו פעם כ"קו רגיל" ופעם כ"אוטובוס למהדרין". כן, יש דבר כזה, אם כי הטלפנית הזדרזה להרגיע "ייתנו לך לעלות עליו". למה, בעצם, שלא יהיה "אוטובוס למהדרין", אם בצפון מציעה חברה לנופשים החרדים "ג'יפ חרדי"? עם זאת, יש בין שתי חברות הסעה אלו הבדל עקרוני, את הג'יפים משכירה חברה פרטית ואילו אגד היא חברה ציבורית שאמורה לספק שירות שוויוני לכולם.