|
סיפור שני/חלק ראשון "אמילי".
הסיפור הראשון שלי לא עלה יפה, היו חסרים בו דברים, והוא היה קשה מדי בשביל להמשיך אותו ובטח שלא לסיים אותו, החלטתי לעזוב אותו לעת עתה ולהמשיך לסיפור אחר, חדש.
אני מקווה שתהנו מהקריאה.
אליאור.
אמילי/אליאור מזרחי
זה היה לילה חסר שינה, בחוץ דפקו הטיפות על החלון.
ברקים היבהבו בחדר, רעמים מחרישי אוזניים בישרו שהסופה קרבה, הילדה השתגעה.
האב הגיע לעזור לה, לגרש אותם.
כל מי שאהב אותה מת וכל מי ששנא אותה התרחק ממנה, רק אביה נשאר איתה.
היא עצמה בחדר בעל תקרה גבוהה, מרופד וחסר חלונות.
"את בסדר, אמילי?" שאל האב אותה.
צרחה חסרת מעצורים קורעת את האויר...
"מרגישה טוב היום!" הגיב האב בחיוך.
כעבור מס' שניות:
"מה קרה?!" שאל האב עם דאגה מסוימת על פניו, "את בסדר?!" אמילי התפרכסה על הרצפה-כל שריריה התכווצו פנימה, כאילו משאית עומדת עליה.
"שומר!!! בוא לפההה!!!", "מה קרה?" צעק השומר מרחוק, "תזמין אמבולנס!!!" צעק האב בחזרה. השומר רץ לחדר, התחלחל מלראות את אמילי תולשת לעצמה את השערות ומפרכסת על הרצפה.
"שיט!!! חואן, תזמין אמבולנס!!!" צעק השומר לחברו, וברח לכיוון היציאה לאחר שראה את פניה של אמילי, מסתכלת לנקודה לא ברורה, הזויה, מבט פסיכוטי-מבט שהשטן היה פוחד ממנו.
אמילי התעוררה בחדר לבן, רגיל, כמו חדר ילדותה כשעוד היתה רגילה, נורמלית כמו ש"אוהבים" לומר עליה אחרים.
"איך את מרגישה?" שאל האב בחיוך רפה.
"יותר טוב-סליחה..." "זה בסדר ענה האב, אל תדאגי, את תצאי מכאן בקרוב-אני מבטיח לך" אמר האב לאמילי, "למה אתה מתכוון?" שאלה אמילי בתהייה כשעדיין הרגישה קצת בחילה.
הרופא נכנס לחדר-אמילי זיהתה אותו-ד"ר סטפן אנגל, האדם שרצח את הוריה.
"את מרגישה יותר טוב, אמילי?" שאל אנגל.
"מה הוא עושה כאן?!" שאלה בתקיפות את האב. "הוא כאן כדי לעזור לך" אמר האב "תבטחי בי" "אני בוטחת-אבל..." "אני יודע-השתנתי, אני מבטיח לך" ענה סטפן.
"תשמעי אמילי, אני צריך להזריק לך אדרנלין, שהלב יפעל יותר מהר-בסדר?" שאל סטפן.
אמילי הסתכלה באב, הוא הנהן-"בסדר".
הד"ר הזריק ואחרי הזריקה אמר לאמילי-"את תתעוררי עוד שעתיים וחצי"-אמילי לא יכלה לזוז יותר-למשך שנייה חשבה שהיא הולכת למות, היא קיוותה שתמות.
אפדיקול-את זה הדוק הזריק לה, "ההזיות תכף יתחילו" מלמלה אמילי לעצמה בלב.
"אם כבר הזיות-אז שיהיו טובות-בבקשה שיהיו טובות!" צעקה אמילי לתקרה-האב הסתכל על דוק, בזמן נתינת הזריקה, ועל פניה של אמילי-עצוב.
ההזיות התחילו-"היי אמא, אבא-מה נשמע?! איך אתם מרגישים למטה?" "אנחנו בסדר-איך את? אני בסדר-הכומר פרננד מטפל בי מאז, מאז שאנגל..." "זה בסדר ביתי-אנחנו מרגישים מעולה-אל תדאגי לנו" אמרו ההורים יחדיו לאמילי.
"אני רוצה לחבק אתכם!" אמרה אמילי בדמעות.
"בואי ביתי-בואי אלינו..." אמרו הוריה.
הידיים שלהם התקרבו, היה אפשר לחוש את נשימותם של הוריה אם הם לא היו כבר מתים-פתאום, אמילי קמה, מזיעה, בבהלה. "איפה אתם? אמא, אבא!!!" צעקה אמילי בפחד ובאכזבה גלויים, האויר ברח מהחדר בשמעו את השטן.
"אתה" אמרה אמילי בשנאה "אני אנקום בך אנגל-אתה תמות בכפליים של כאב ממה שחוו הורי יחדיו-אני מבטיחה שזה יקרה עוד השבוע!" צעקה אמילי לחושך אותו הכירה ולנוף אותו זיהתה.
אמילי הסתכלה מסביבה-היא לא האמינה, שוב היא בחדרה-חדר ילדותה-הנורמליות בכל מקום-תלויה על הקירות, בתוך המגירות, על הרצפה.
היא חזרה הביתה-כמו שהבטיח האב.
"תודה-אבא, אב, ואמא, וגם לך אנגל, תודה לכולכם!"
אבל הבטחות אסור להפר-"בסוף השבוע אני אהיה חייבת להרוג אותך בייסורים, דוק, מצטערת" מלמלה אמילי לעצמה, בעיניה עלו דמעות צער כלפי דוק, אך היא ידעה שזה חייב להעשות.
סוף חלק 1.
תודה על הקריאה.
אליאור. (שכעת יושב בחוסר מנוחה על חלק 2 ואולי-רק אולי-גם על חלק 3).
אין להעתיק שום דבר מחומר זה הכתוב לעיל בלי אישור מפורש בכתב מאליאור מזרחי-יוצר הסיפור.
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
נערך לאחרונה ע"י אליאור15 בתאריך 18-12-2005 בשעה 17:36.
|
ראשי
צ'אט
18-12-2005, 17:14
מצב כלאיים
