 |
21-01-2005, 21:09
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
כהנא מת - נוער כהנא חי ובועט
כהנא מת - נוער כהנא חי ובועט
יום שישי, 21 בינואר 2005, 21:47 מאת: עדה אושפיז, הארץ
14 שנים לאחר שנרצח הרב מאיר כהנא, תורתו הגזענית ממשיכה לשגשג. חברי נוער כהנא מתעמתים עם המשטרה, מודעים לזכויותיהם וחושבים שצריך להרוג את הערבים
עוד בכתבה:
מפגינים על כל הבא ליד»נאבקים עם השוטרים»איתמר בן גביר מתזמן»מהיכן הם באים?»
סעד מעבד ודלידה נאזיגיאן ובתה בת השמונה היו בדרכם חזרה מערב בילוי ב"מקדונלדס" במערב ירושלים לבית הוריה ברובע הארמני במזרח העיר. שניהם בני 27, היא נוצרייה אדומת שיער וכחולת עיניים, הוא מוסלמי שחרחר, בתספורת קוצית. הם מרבים לבלות במערב העיר, בעיקר בקניון מלחה. "התרגלנו, יום יום אנחנו שם, שם חופשי לנו יותר", אומרת נאזיגיאן, שרק בזמן האחרון התגרשה מבעלה, אזרח ירדני. "במזרח ירושלים כולם מכירים אותנו, לא רגילים אצלנו לראות בחור ובחורה ביחד לא נשואים".
כשהתקרבו לכיכר צה"ל הבחינו בחבורה של כ-30 בני נוער, נערים לחוד ונערות לחוד, שחזרו מהקפות סביב הר הבית - גוש של כיפות סרוגות, ציציות וחצאיות - צועקים "מוות לערבים", "ערבים מלוכלכים, תסתלקו מהארץ שלנו". הם לא ייחסו לכך חשיבות. כילידי הכיבוש במזרח ירושלים המראות האלה אינם זרים להם. הילדה קיפצה לפניהם וניסתה לגרור את אמה וחברה לשחק עמה. "לא חשבנו שיעשו לנו משהו", הם אומרים, אבל לפני שהצליחו להבין את המתרחש הסתערו, לדבריהם, הנערים על סעד והנערות על דלידה ובתה והפליאו בהם מכות ובעיטות.
מעבד, מאמן כושר במקצועו, שזכה לפני כשנתיים במקום השלישי בתחרות "מר פלסטין" על יפי שרירי גופו, המוסתרים מתחת למעילו, הצליח להדוף את הנערים, ואף ניסה להרחיק את הנערות מחברתו ובתה. כמה נערים התרחקו ואחד מהם השליך אליו אבן גדולה שפגעה בחזהו ובידו. הנערות המשיכו להכות בנאזיגיאן ובבתה, שחיבקה את אמה נואשות, מייללת בקול.
"הן דחפו אותה לרצפה", מספרת נאזיגיאן בהתרגשות עצורה. "צעקתי להן, 'מה אתם עושים, אתם לא רואים שהיא ילדה?' הרמתי אותה - אחר כך ראיתי שכל הגב שלה היה מכוסה סימנים כחולים - לא ידעתי מה לעשות, הן בעטו לי בבטן, ברגל, לא היה אכפת לי כלום, רק פחדתי על הילדה שלי, לא ידעתי מה לעשות". שש-שבע דקות נמשך הסיוט הזה.
אחת הנערות חטפה את תיקו של מעבד. נאזיגיאן ניצלה רגע של הפוגה במכות ונחפזה להתקשר למשטרה בטלפון הנייד שלה, אם כי לא האמינה שיתייחסו אליה כלל. "יהודים קפצו עלינו, מרביצים לנו, אנחנו בבעיה, יש לי ילדה, בבקשה, תעזרו לנו", התחננה באוזני השוטרת. להפתעתה, ניידות המשטרה הגיעו בתוך דקות. הנערים נמלטו כהרף עין לכיוון ממילה. הנערות התקדמו לאטן לכיוון רחוב יפו. כשעצרו השוטרים חמש מהן, הכחישו כל קשר לעניין.
"לא עשינו כלום, רק עברנו פה", אמרו. אחת מהן "עם שיער שחור קצר וגשר על השיניים", לפי תיאורם של מעבד ונאזיגיאן, ישבה על תיקו של מעבד וטענה שהוא שלה. כשהמשטרה החזירה לו את התיק חסר בו הטלפון הסלולרי שלו. הם זיהו את הנערות כמי שהיכו את נאזיגיאן ובתה. שלושה עוברי אורח יהודים הצטרפו לזיהוי והביעו נכונות לתת עדות בבית המשפט.
מפגינים על כל הבא ליד
"חזרנו מסיבוב שערים, מאות אנשים, פתאום פרצה קטטה בין קבוצת יהודים לערבים", נאותה לספר את גרסתה אחת החשודות, בת 16, משפחתה יוצאת איראן מאחת ההתנחלויות בשומרון, ארשת פניה תוקפנית, מתגרה. "לא ראינו כלום, זה היה מרחוק. בקיצור, באו שוטרים, דחפו אותנו לניידות, שמו עלינו אזיקים, ולפני שהכניסו אותי לתא המעצר, בא שוטר והתחיל לסחוב אותי עם היד שלו על הגרון שלי, כמעט חנק אותי. צעקתי, לא היה לי אוויר, אז חטפתי מכות, קללות. רק רציתי להגיד שתמיד חשבתי שהמשטרה זה משהו נאור, פתאום ראיתי איזו מדינה דמוקרטית יש לנו".
"ראינו את הערבי בטלוויזיה, נראה שלם, חבל שלא מת", הביעה דעתה בצחקוק מתפנק חברתה, בת 15. בית הקפה הירושלמי שבו התקיימה הפגישה לא היה לטעמה. "יש פה ערבים", אמרה בלחישה, עיניה פעורות. על השאלה אם היא רוצה לעזוב, השיבה בתמיהה: "לא, מה פתאום שאני אעזוב, אני רוצה לגרש אותם מפה".
השבוע הוגש כתב אישום על תקיפה בנסיבות מחמירות נגד חמש הקטינות, ארבע מהן ילידות התנחלויות אילון מורה, כוכב השחר, קדומים, החמישית ילידת קריית משה בירושלים. זו אחת הפעמים הנדירות שבהן נאספו די ראיות להגשת כתב אישום נגד נוער כהנא, שהיו לחוד החנית הצעקני של ההפגנות נגד ההתנתקות בחודשים האחרונים.
היו אלה נערות כהנא שצולמו נגררות בידי שוטרים בפינוי המכולות ביצהר, והיו אלה נערי כהנא, מזוקנים ולבושים בסגנון תנ"כי, שרקדו וצווחו מול בית משפט השלום בירושלים "יום השם על כל השופטים" נגד שופטים ששיחררו באותו יום, בלי תנאים מגבילים, את אחת מחברותיהם. בהפגנה מול ביתו של הרב הצבאי הראשי, ישראל וייס, הלמו נערות כהנא באגרופיהן על החלונות האטומים של ניידות משטרה, לאחר ששמונה מפגינים הושלכו לתוכן, ללא שום עילה. צעקותיהן "מדינת משטרה" היו רק הד קלוש לקריאה שפורסמה בעלון כהניסטי "דרכה של תורה" מאותו שבוע, שמופץ גם בבתי כנסת במרכז הארץ. נכתב שם על מנהיגי האומה "המתקוממים על התורה" (כולל הנהגת יש"ע המטיפה למאבק פאסיווי), שלא נותר אלא "להתקוטט עמם ולהפר עצתם בכל מה שיכול". מעולם לא חשו עצמם אנשי כהנא בלב הקונסנסוס של הימין הדתי יותר מאשר בתקופה האחרונה.
כשהן מסתובבות ברחובות ירושלים, חמש נערות בנות 16-15, תלתליהן מתנופפים ברוח, מצחקקות, מתלחשות, מגפפות אחת את השנייה, תוך פרצי צחוק רעשניים - קשה לנחש עליהן שזה עתה שוחררו ממעצר, או שהן בעצם מחליפות רשמים איך נמלטו מעיניהם של שוטרים בזמן הדבקת מודעות נאצה ואיזו קללה עסיסית במיוחד השמיע באוזני אחת מהן אותו שוטר ששאל אותה אם היא רוצה "לחמנייה עם נקניקייה".
על ההתגרות הזאת סיפרה נ', בת 15, רק בלחישה, תוך צחוק מתגלגל של מבוכה, לאוזניה בלבד של חברתה, שהיתה נועזת ממנה וציטטה אותה בקול. על קללות אחרות שהוטחו בה, לדבריה, בחדרי המעצר הרבים שהספיקה לפקוד בחצי השנה האחרונה, לא היתה מוכנה לחזור מחמת הצניעות. מישהו נידב במקומה שהיא מתכוונת ל"זונה", למשל, וכל אימת שהגיעה בסיפורה לקטע הקללות של שוטרים, גיחכה בביישנות "נו, המלה הזאת" והתחבאה מאחורי השולחן בצחוק חנוק.
נאבקים עם השוטרים
היא בת של רב תימני דרדעי (מחסידי "דור דעה") מבנימינה, יליד נס ציונה. לפני עשר שנים התגוררו הוריה בבית אל. מאז נדדה אתם ממקום למקום, לאחר שהצטרפו לגרעין תורני של בוגרי ישיבות שתפקידו להפיץ את תורת האל, בדרך כלל בפרשנויות סלקטיוויות, תוך הישענות על ציטוטים נבחרים מהרמב"ם, המשרתים את מסרי הגירוש וההשמדה שלהם. בכיתה ט' למדה בכפר פינס ולפני חצי שנה פרשה מהלימודים לגמרי. היא ביקשה מהוריה לשלוח אותה לאולפנה בשומרון ועברה להתגורר בגבעת גל בחברון, כשהיא נקשרת לחברים חדשים מנוער הגבעות ונהנית מחסותו של איתמר בן גביר, מראשי הכהניסטים, ואשתו הצעירה, בת 17 וחצי.
ה"אני מאמין" שלה מנוסח באותה לשון הנקוטה אצל כל קטין שמצטרף לנוער כהנא: "כל אחד מגיע לאמת בסוף, אתה רואה המון אנשים שהדעות שלהם משתנות כל הזמן ואתה רואה דרך אחת, דרך התורה שלא משתנה, שלא מתחשבת בשום דבר, שלא הולכת בזיג זג, דרך אמיתית, אתה הולך איתה בלי פשרות. אני חושבת שגם ההורים שלי חושבים ככה, די ברור שהם חושבים ככה, כמעט כל עם ישראל חושב ככה".
היא שחרחורת, שערה הקצר מתולתל, רך, עיניה החומות ניצתות מדי פעם בהתגרות ילדותית. בדרך כלל היא לא מדברת עם זרים, בטח לא עם "התקשורת השמאלנית". היא יודעת להקיף את עצמה בחומת שתיקה וניכור, שפתיה קפוצות. כל ישותה אומרת שמי שאינו איתנו, הוא נגדנו. בפעם הראשונה שנעצרה - זה קרה לפני כמה חודשים - היא חילקה עלונים בעצרת תפילה בכיכר ציון לזכרו של הרב מאיר כהנא.
היא עמדה עם חברותיה ליד מחסומי המשטרה. תמיד הם עומדים קבוצות-קבוצות. הפעילות בקבוצה היא מקור כוח לא אכזב, כוח העדר. "פתאום באים שני בלשים", צחקקה, "כזה בבגדים אזרחיים, לא משנה, פותחים את התיק, רואים את הדפים הצהובים, בכלל לא ניסינו להסתיר, זה לא משהו לא חוקי, וישר עיכבו אותנו לחקירה".
למחרת חזרה עם חברותיה להפגין מול מינהלת ההתנתקות נושאת שלטים "שרון רודן, שרון פאשיסט, שרון גזען", היא מספרת. "מכל הכיוונים נפלו עלינו יס"מניקים, בריונים כאלה, לא יודעת, ואז התחילו לדחוף אותנו. לא חסמנו שום כביש, רצינו להתקדם, השוטרים ניסו למנוע מאיתנו. בא אלי אחד מאחורה, כמעט חנק אותי, אחד שם לי אזיקים, לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לצעוק, תפסו אותי וגררו אותי לניידת. נפלתי על הרצפה, השתוללתי, שוטר ניסה לחסום אותי ברגליים שלו, אבל בסוף הסתדרתי, הצלחתי לשבת נורמלי, לא יודעת", היא צוחקת.
"לא חשוב מה הרגשתי, חשוב מה עשו", היא ממשיכה באדישות מופגנת. ככל פעילי כהנא גם היא קיבלה הכשרה סדורה איך נוהגים במשטרה. היא סירבה לתת טביעות אצבעות ונאבקה בשוטרים שניסו לאלצה. "לא הסכמתי, אין להם זכות, אני יודעת, יש פסקי דין שאסור לקחת מקטין טביעות אצבעות, אלא אם זה קשור ישירות לתיקו והמשטרה מתחייבת לא להכניס אותן לאלבום המשטרתי", היא אומרת. "לא שיתפתי פעולה, שרקתי להם בפנים כדי לעצבן, אז אחד השוטרים גרר אותי על הרצפה, כמעט שבר לי את האצבע. אחר עיצבן אותו ששרקתי, לא יודעת, התחיל להרביץ לי, לא יודעת, דחף אותי כזה, לא יודעת, הייתי באזיקים, וכל השוטרים ככה צוחקים, משפילים אותך, אין בעיה, שיצחקו, בסדר".
במושגי התנועה זו "מסירות נפש". על פי הנחיות התנועה שומרים הקטינים על שתיקה בחקירות, לא משתפים פעולה עם המשטרה או לכל היותר פולטים: "זו חקירה פוליטית". לפעמים גם קוראים תהלים או שורקים להנאתם. המשטרה מעכבת אותם ללילה במגרש הרוסים ("ישנתי דווקא, נהניתי", צוחקת נ', "בבוקר התעוררתי וחשבתי: 'איזה משעמם'"). למחרת מובאים הקטינים לבית המשפט, שם מבקשת המשטרה להוציא נגדם צו הרחקה ממקום ההפגנה או להאריך את מעצרם. כמעט בכל המקרים בית המשפט משחרר אותם ללא הגבלות, בשם חופש הביטוי.
וכך ממשיך המאבק בממסד המשטרתי והמשפטי לשמן את גלגלי התנועה. העימות עם השוטרים, שאינם בוחלים באמצעי הפחדה והפעלת כוח, נוסך בנערים ובנערות תחושת שליחות ומוסיף הילה של גבורה למאבקם. אפילו הדמוקרטיה הפסולה כל כך, לשיטתם, מגויסת לצורך התנגחות במשטרה ובבתי המשפט, כשאלה מפנים עורף, חלילה, לזכותם הדמוקרטית להיאבק בעד גירוש ערבים ולמען מדינת הלכה יהודית. "אני לא חושבת שמרביצים לערבים במשטרה כמו שמרביצים לנו, מה פתאום", זרקה נ' בתשובה על שאלה, מתנדנדת בלי משים בכיסאה, "אבל גם אם היו מתעללים בהם, אני לא בעד להתעלל בערבים, מה פתאום, אני בעד להרוג אותם וזהו".
איתמר בן גביר מתזמן
מ', בת 16 מתקוע, וג', בן 17 משכונת בית וגן בירושלים, חיכו ב"מדור נוער ציון" של משטרת ירושלים לשחרורם בערבות, על פי פסיקת בית משפט השלום מאותו בוקר. מ' ישבה בחדר פנימי, רגליה על השולחן. ג' ישב על כיסא במסדרון בתנוחה מרושלת של שכיבה. הם נעצרו יום קודם לכן על הדבקת כרוזים נגד השופט חיים לירן, "השופט השמאלני שרודף אנשי ימין".
בחמש לפנות בוקר הבחין פקח של העירייה בנערים מדביקים מודעות "יודח השופט חיים לירן" לצד תמונתו של סטלין. בתוך דקות התמלא רחוב קינג ג'ורג' בניידות משטרה, וארבעה קטינים נעצרו בחשד שהשחיתו רכוש ציבורי. ג', פניו בהירות, חלקות, ללא חתימת זקן, ממשפחה חרדית משכונת בית וגן בירושלים, עדיין היה חבוש בכובע מצחייה כחול שלתוכו דחס את פיאותיו, כדי שלא יתלכלכו מהדבק. כל הארבעה הכחישו כל מעורבות במעשה. הם רק במקרה עברו במקום, חזרו וטענו. עוד כלל ברזל של התנועה. אף פעם לא להודות במשהו שאין שום ראיה שעשית.
גשם זלעפות ירד בירושלים. איתמר בן גביר, הלומד משפטים במכללה באזור תל אביב ומטפל אישית במעצרים של נוער כהנא, מיהר למדור הנוער, כשקבוצת נערות כהנא מצחקקות משתרכת בעקבותיו. הוא הקפיד לתת נדבה לכל קבצן שפנה אליו, אבל לא לפני שחקר אותו אם הוא יהודי או ערבי. לערבים הוא לא נותן נדבות. חד-משמעית. ניצחון הבוקר בבית המשפט, שדחה את כל התנאים המגבילים שהמשטרה דרשה לאכוף על העצירים, עדיין מילא אותו ריגוש. עוד קודם לכן העביר את ההודעות על החלטת בית המשפט לכל "עיתונאי החצר" של המשטרה, שמקבלים דיווח על המעצרים, "אבל לא נמצאים במקום כשהמשטרה מתגלה בכלימתה בפסיקות חוזרות ונשנות של בית המשפט נגד דרישותיה האנטי-דמוקרטיות".
אווירת הניצחון שררה גם במדור. מ' וג' טרם שוחררו, מפני שהוריהם סירבו לחתום על שחרורם בערבות. "אני לא מסכים שאבא שלי יבוא", התפרץ ג'. "המשטרה חטפה אותי, היא תשחרר אותי. כשחטפו אותי, לא החתימו אותי על שום דבר. הם שוללים ממני את החופש שלי, מה פירוש שאבא שלי יתחייב לשלם אלפיים שקל אם אני לא אופיע לחקירה? פוגעים בזכות היסוד שלי, מנהלים איתנו מאבק על שטויות, כל העיר מלאה סיסמאות 'דני אוהב את רותי, נחמן מאומן', מה לא".
אביו, שריצה מאסר על "הסעת מישהו שהרג ערבי ולא הסכים להסגיר אותו", כפי שציין ג' בגאווה, הודיע לשוטר שניסה לזמן אותו שאין לו שום כוונה לבוא ו"שיעשו בילד מה שהם רוצים". כבר מזמן הוא לא לומד. "בשביל מה צריך ללמוד?" מתריס ג' בלהט. כרבים מהגרעין הקשה של נוער כהנא הוא מקבל את הכשרתו בישיבת "הרעיון היהודי" הכהניסטית, שמספקת בית רוחני לכ-60 בני נוער שנפלטו ממסגרות לימוד רשמיות. שם סופגים תורה רק שש שעות ויתר היום פנוי ל"פעילות פוליטית" במשמרות של שמונה שעות, סביב השעון.
בימי קמפיין הם מפעילים בדרך כלל 20 כלי רכב ביממה, בכל רכב נהג ושני מדביקים. כ-7,400 בני נוער רשומים כמזוהים עם נוער כהנא בכל חלקי הארץ, טוען בן גביר, כמחציתם פעילים באופן יומיומי. רבים מהם מתגייסים לצבא ואפשר לסמוך עליהם שביום פקודה - יסרבו לפנות התנחלויות.
בן גביר סיגל לעצמו מיומנויות פישור לא מבוטלות. הוא יודע בדיוק עד כמה מותר למתוח את החבל במשחק החתול והעכבר המפותל והזהיר של המשטרה עם נוער כהנא. הוא יודע להסות את הנערות שרוצות להיכנס אל המדור לתמוך בחבריהן, מפציר בהן לא להכות באגרופיהן על הדלתות, לא להרעיש, לא לשרוק, ובו בזמן נוזף בנימה חברית קלילה בראש המדור, שנעל את הדלת בפני הנערות.
"תעשה לי טובה, תדבר עם האבא של הילדה שיבוא ויקח אותה כבר מפה", התבדח עמו ראש המדור, ספק בחוסר סבלנות, ספק בעייפות. לפי הפסיקה, האב צריך לחתום על השחרור. בן גביר מקפיד על קוצו של יוד. הוא משכנע את האב לבוא למשטרה, למרות התנגדותו התקיפה, אבל כשהמשטרה דורשת גם את חתימת הבת, הוא לא שם מחסום לפיו. "מה זה פה, מוסיפים תנאים, איזו חוצפה, זאת מדינה דמוקרטית, לא צריך היה לעצור אותם מלכתחילה, ועכשיו מוסיפים תנאים, אתם לא מתביישים!" מיחה, לצהלת ג' והנערות.
"מצידי שישאירו אותה בכלא", גיחך האב, איש מחשבים, עולה מארצות הברית, והלך לדרכו. ראש המדור המנוסה לא הגיב. לא חלף זמן רב ומ' שוחררה ללא חתימתה, לקול שריקות נלהבות של חברותיה. גם ג' שוחרר בסופו של דבר, בלי חתימת אביו. הניצחון היה מלא.
מהיכן הם באים?
תנועת כך מייסודו של הרב מאיר כהנא, שבתחילת דרכה בשנות השבעים משכה נוער מצוקה מנוכר ואלים, חילוני לא פחות מאשר דתי, מכה שורשים בשנים האחרונות בשכונות חרדיות עניות, שהמירו את האנטי-ציונות של מאה שערים בלאומנות דתית שאף היא מנגחת את המדינה ומוסדותיה, ועיקרה דבר האל "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם". לאור ההצלחה, נרתמו באחרונה אנשי כהנא למה שהם מכנים "קמפיין חרדי" - גיוס נערים בשכונות חרדיות בירושלים, כרוממה, מטרסדורף, הר-נוף, בית וגן ועוד.
גם מול ביתו של הרב וייס בגבעת שאול זכתה הפגנת אנשי כהנא לאהדה גלויה של ילדים ושכנים סקרנים שיצאו מבתיהם, ברגע שהגיעו ניידות המשטרה לפזר את ההפגנה. "ואי, ואי, זה מה שעושים במדינה שלנו, לעשות ככה ליהודים, בושה וחרפה, טפו, טפו", נחלצו לעזרת המפגינים.
אנשי המוטציות הדתיות לאומניות, שהכהניסטים כבר מזמן אינם הסמן הכי קיצוני שלהן - אחרי הכל, "המחתרות היהודיות" לא יצאו עד כה מהם - רואים את עצמם כנציגיו האמיתיים של "העם" ויותר יותר מנכסים לעצמם גם את נכסי צאן הברזל של הציונות החילונית, אפילו את מורשת השואה. העלונים שלהם לא רק גדושים פורנוגרפיה של הסתה נגד "הקאניבלים בעזה" ונגד "מחללי גופות חיילינו הקדושים", שמדברת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא גם מנופפים במכבים, בבר כוכבא, בלח"י ובאצ"ל, כמבשרי תורתם.
נערים ונערות נסחפים למערבולת הזאת בקלות ומאמצים בחום את הדיבורים על עליונות הדם היהודי, על הרג ערבים, על מלחמת גוג ומגוג נגד האמריקאים או על "השוטר הזה, גלוח הראש, כמו הנאצים, לא עלינו". כזאת היא גם מ', בת 16, שיערה הבהיר אסוף, עיניה הכחולות חייכניות, שעלתה עם הוריה מאצות הברית לפני שמונה שנים. בגיל 11 הצטרפה לנוער כהנא, היא לא זוכרת למה. אמה קנתה לה את החולצה הצהובה של התנועה שהוצאה אל מחוץ לחוק ושלחה אותה להפגנה. "הייתי קטנה, לא ידעתי שזה לא חוקי, לא היתה לי אידיאולוגיה, לא ידעתי מה קורה", היא מצחקקת.
בהפגנה הראשונה שלה דרשו ממנה השוטרים להסיר את החולצה ועיכבו אותה לחקירה. "עם הזמן ראיתי מה קורה, רואים שחברים נרצחים, אמא שלי כמעט נהרגה בפיגוע במחנה יהודה", היא אומרת. אט אט ספגה את התורה כולה והשתכנעה ש"הממשלה היא זו שנותנת לערבים את הרובים, הסמכויות, מאפשרת להם להיכנס לפה, להעביר פצצות, כל מיני, לא יודעת".
בכיתות ז'-ח' למדה בהתנחלות בת עין ונשרה. עכשיו היא לומדת בתוכנית היל"ה לקראת בגרות אקסטרנית. היא לא רצתה "לבזבז שלוש שנים על בגרויות", אמרה, "זה קצת משיכת זמן, רציתי לעשות דברים אחרים, כן, גם פוליטיקה, למה לא". היא לא מטפחת חלומות מוגזמים לעתיד. די לה בלהיות אמא. אחיה רכז של תאי נוער כהנא באזור גוש עציון ודרום ירושלים, אחראי לדבריה על כ-200 פעילים. בחודשים האחרונים נעצרה שלוש פעמים על הדבקת כרוזים ובאמתחתה שלל האשמות, שהיא מתעקשת לדבר רק עליהן, על פריצת המשטרה לבית הוריה ללא צו חיפוש, קללות שוטרים, הפחדות, אזיקים, ולטענתה אף קשרו את ידה לכיסא ונעלו אותה בחדר שירותים, לאחר ששרקה בפרצופם של חוקריה. "ערבי שלא יילך מפה מרצונו, צריך להרוג", השיבה על שאלה בחיוך נעים, בלי להניד עפעף.
ג', בן 17, ממשפחה מעוטת אמצעים בשכונת מוסררה בירושלים, עזב את בית הוריו לפני כשנה והוא משוטט מאז בכל מיני מקומות בארץ. "אין לי מה לעשות, אני לא עובד, נמאס לי ללמוד", הוא מושך בכתפיו. משפחתו נמנית עם חסידי ברסלב, וכהורים אחרים של נוער כהנא גם הם סירבו להתראיין.
ג' מספר שהצטרף לנוער כהנא רק לפני כארבעה חודשים, בגלל חבר: "הוא לא היה בדיוק חבר שלי, אבל הכרתי אותו, קוראים לו ירדן מורג, אמרו שהיה במחתרת, מה שקוראים מחתרת, אני וחבר שלי נהגנו להביא לו אוכל לחדר המעצר במגרש הרוסים. ככה הכל התחיל" (ירדן מורג הורשע בהנחת עגלת תופת ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר). בהפגנות ג' דווקא מתרחק מהשוטרים. "לא אוהב לצעוק", הוא אומר, עיניו בולשות בחדווה אחרי המתרחש סביבו, "וואו, הנה היס"מ מגיעים, יש אקשן".
חברו מהתנחלות אלקנה, בן 14 וחצי, רזה, ממושקף, תלמיד ישיבה תיכונית של הרב שבתאי סבתו במצפה יריחו, בא לירושלים ללא ידיעת אמו, מתרוצץ מהפגנה להפגנה נגד ההתנתקות, אחוז התרגשות. מדי פעם הוא מתקשר אל אמו להרגיע אותה. "ההורים שלי הם ימנים רגילים שמפחדים לומר את הדעות שלהם בקול", הוא אומר בדעתנות ילדותית. "אמא יודעת שאני כהניסט והיא לא רוצה, פוחדת שיעצרו אותי, אבל היא שמחה שאני אומר את דעותי בקול. לכולם יש אותן דעות, בתוך הלב כל יהודי יודע שיהודי אחד לא שווה חמישה מיליון ערבים, דם יהודי זה קדוש, זה כתוב בתורה".
"הרבה בני נוער נמשכים אלינו, כי הם מחפשים אמת ולא סיסמאות", זרק בנחרצות י', אחיה של מ', חובש כיפה סרוגה, פאותיו מסולסלות. חלומו הוא להתגייס לסיירת נבחרת בצה"ל והוא מבלה לא מעט מעיתותיו בתרגילי כושר לקראת היום הגדול. "לנוער שלנו נמאס מהסיסמאות של יש"ע כמו 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ו'יש לי אהבה והיא תנצח'. הכל שטויות. עם הנצח מפחד מדרך ארוכה ואם לא נקצר את הדרך, אם לא נטפל בערבים עכשיו, הם יחסלו אותנו וישתלטו על המדינה שלנו בצורה דמוקרטית, הם ישנו לנו את הדגל, את ההימנון". הוא לא בעד הרג, הוא בעד גירוש. צריך לתת להם אולטימטום של 48 שעות לעזוב את הארץ ו"מי שיסרב, נירה בו".
"זה מה שקורה לנו כל הדורות", נכנס לדבריו ג', מביא את כל התורה על רגל אחת. "פעם אינקוויזיציה, פעם ערבים, וכשייגמרו הערבים יבואו האמריקאים. ברור שהאמריקאים ייכנסו בנו בסוף ואנחנו נחזיר להם, אלא מה? באפגניסטן מחפשים את הבן-דוד של בן לאדן ומוחקים חתונה עם 150 אנשים, להם מותר הכל, וכשאנחנו יורים בילדה שרצה אל מוצב של צה"ל ומי יודע מה יש לה בתיק, אז כל העולם צועק. לנו אין טענות כלפיהם, הם צודקים, אבל שלא יבואו בטענות אלינו.
"במלחמה כמו במלחמה, למשל את פרשת 'כי תצא להילחם באויביך' מפרשים שצריך להילחם בהם כמו באויבים ולא לרחם על כל זקנה ברפיח. אין דבר כזה חפים מפשע, מה, היא לא הלכה להלוויה של ערפאת? ואם היא צדיקה כזאת בסדום - שתעזוב את הארץ. אם היא נשארת בעזה, היא תומכת בטרור. עצם נוכחותה בעזה היא פרובוקציה. ובקשר לפגיעה של נוער כהנא במשפחה הערבית בירושלים, אני לא הייתי שם, אבל אני בטוח שהערבים האלה עשו להם פרובוקציה, בטח ירקו עליהם, משהו כזה, מספיק שראו אותם הולכים בגאווה ברחובות ירושלים, גם זו פרובוקציה".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
