פרץ ואילי ההון - יש להם גם מהמשותף

ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה רגולציה היא מלה נרדפת לביורוקרטיה, התערבות ממשלתית מיותרת בכלכלה וסוג של בולשוויזם ארכאי. שורש הבעיה הוא הפוליטיקאים. בתוך חגיגת "החברתיות" המשתוללת, לא נמצא אחד שידבר על הצורך ברגולציה אלימה ואפקטיווית

07:25 | 13.12.2005 גיא רולניק

רגולציה?

רק אמרתם את המלה הזו, וכבר עולה לכם התמונה הבאה בראש: חבורת פקידים או פוליטיקאים עצלים ותאבי כוח, שיושבים במשרדיהם בירושלים ועוצרים את המשק הישראלי מלרוץ, להתקדם ולפרוץ קדימה.

זו כמובן התמונה העולה לראש אם אתם ישראלים קוראי עיתונים. ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה רגולציה היא מלה נרדפת לביורוקרטיה, התערבות ממשלתית מיותרת בכלכלה ובאופן כללי סוג של בולשוויזם ארכאי.

לעומת זאת, קוראי העיתונים באירופה ובארה"ב מקשרים את המלה רגולציה עם משהו אחר לחלוטין. הנה כמה פסקאות מכתבה בעמודו הראשון של "ההרלד טריביון" מהשבוע שעבר: "תחרות מוגברת, שמפוקחת על ידי רגולטורים ממשלתיים, מביאה בדרך כלל למחירים נמוכים לצרכן ותנאים טובים יותר (בסקטור העסקי)... ברוב המקרים, שווקים תחרותיים מאופיינים ברגולטורים ממשלתיים אגרסיוויים ואפקטיוויים".


--------------------------------------------------------------------------------
כמה מאכזב לגלות שאף על פי שכל הפוליטיקאים היום הם לכאורה "כלכליים" ו"חברתיים", לא נמצא ולו אחד שיסביר כיצד יגדיל את מספר מקומות העבודה, מהיכן יביא מקורות לתמיכה בחלשים ובזקנים וכיצד יפעל למען הציבור הרחב ביותר שיש: צרכנים ומשלמי מסים
--------------------------------------------------------------------------------


כיצד קורה שבכל העולם המערבי מקושרת רגולציה לתחרות ולשיפור מצב הצרכנים, ואילו בישראל רגולציה היא שם נרדף לביורוקרטיה ומעורבות ממשלתית בולשוויקית ומזיקה? התשובה הפשטנית היא שנגד רגולציה שיוצרת תחרות ומאפשרת היווצרותם של שחקנים חדשים יש לובי אלים ואפקטיווי ביותר: הבעלים, המנהלים והעובדים של המונופולים והחברות הגדולות ביותר במשק; יש להם יחצ"נים, עורכי דין, לוביסטים, תקציבי פרסום וקרבה גדולה או שליטה בחלק מכלי התקשורת.

אבל זו תשובה לא טובה: בעלי העניין בחברות הגדולות, המנהלים והעובדים שלהם מגינים על העסקים שלהם, על פרנסתם. אם הם לא משתמשים באיומים, בשוחד או בסחיטה - אזי המאבק שלהם לשימור התנאים המונופוליסטיים הנוחים שלהם הוא לגיטימי. הבעיה מתחילה ונגמרת עם אלה שיש להם חובת נאמנות לנו, הצרכנים: הפוליטיקאים והרגולטורים עצמם.

במבחן התוצאה - רמת התחרותיות הנמוכה במשק הישראלי בענפים רבים והתדמית העלובה של הרגולציה בישראל - ברור שמישהו כאן כושל בתפקידו: או שהוא לא עושה את העבודה כמו שצריך, או שהוא לא יודע לתקשר את עצמו, או שניהם גם יחד.

שורש הבעיה הוא הפוליטיקאים: בתוך חגיגת "החברתיות" המשתוללת בימים האחרונים בעיתונים, שבהם כל פוליטיקאי וכל עיתונאי מתחרים מי יהיה יותר רחום וקשוב, לא נמצא ולו קול אחד שידבר על הצורך לכונן בישראל רגולציה "אלימה ואפקטיווית", אם להשתמש בביטויים הנהוגים במערב.

עמיר פרץ העלה תרומה גדולה לדיון הציבורי בכך שהצליח לשים את נושאי העוני, האבטלה ושכר המינימום בראש סדר הציבורי היום - ועל כך יש לברכו. ברם, לא שמענו את פרץ מדבר על הצורך ברגולציה אנטי-מונופוליסטית שתגן על הצרכנים, תוזיל מחירים ותביא להאצת הפעילות במשק. אולי משום שפרץ, כמו פוליטיקאים רבים, שואב את כוחו מרבים מהארגונים המונופוליסטיים, שחרדים מתחרות ונלחמים בה בכל דרך אפשרית.

התייצבותו של פרץ בשנה שעברה לצדם של ועדי העובדים, בעלי העניין והמנהלים בבנקים הגדולים נגד היוזמות של האוצר להגביר את התחרות במערכת הבנקאות אינה מקרה חד-פעמי. לרצון לשמר את הסדר הכלכלי הקיים ולטרפד כל ניסיון לערער את מבנה השוק ולהכניס שחקנים חדשים שותפים כל הנהנים מהמצב הנוכחי, אילי ההון הגדולים והעובדים של החברות והמונופולים הגדולים במשק: חלקם מקוטלגים כ"סקטור ציבורי" וחלקם כ"סקטור עסקי", אך לכולם אותו אינטרס.

עם התפרקותו של הליכוד והדהירה של כל אנשי הימין למפלגת קדימה מסתיים העידן שבו המפלגות העיקריות רוכבות על טיקטים צבאיים ומדיניים, והנושא הכלכלי-חברתי צובר תאוצה ומעמד.

כמה מאכזב לגלות שאף על פי שכל הפוליטיקאים היום הם לכאורה "כלכליים" ו"חברתיים", לא נמצא ולו אחד שיסביר כיצד יגדיל את מספר מקומות העבודה, מהיכן יביא מקורות לתמיכה בחלשים ובזקנים וכיצד יפעל למען הציבור הרחב ביותר שיש: צרכנים ומשלמי מסים.

http://www.themarker.co.il/tmc/arti...3=market&layer4=

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.