ממשל בוש רוצה כנראה באולמרט
יום חמישי, 5 בינואר 2006, 21:25 מאת: שמואל רוזנר, הארץ
מבין כל המועמדים הוא הטוב ביותר בעיני הממשל האמריקאי. אולמרט יצטרך לשפר את מערכת יחסיו עם האמריקאים, כפי שעשה שרון
עוד בכתבה:
בוש התרגל לנוכחותו של שרון»
שרון הפך למבוגר האחראי»
ב-16:45, ב-12 באפריל 1945, קטל השבץ את פרנקלין רוזוולט, מהדגולים שבנשיאי ארצות הברית. סגנו, הארי טרומן, שלא ידע על כך, שהה אז בפגישה בקפיטול היל, ובשיחת הטלפון הדחופה שקיבל מהבית הלבן נאמר לו רק "בוא מהר ובחשאי". הוא הניח את השפופרת, וכל שיכול לומר היה: "ג'יסוס כרייסט אנד ג'נרל ג'ונסון" - אחר כך החל לרוץ במסדרון לעבר מכוניתו.
הנשיאות נחתה על טרומן בתקופה דרמטית מזאת שאהוד אולמרט עומד בפניה - מלחמת העולם השנייה עוד לא הסתיימה, פצצת האטום על הירושימה עוד לא הוטלה - אבל בעיתוי פוליטי נוח יותר. גם הוא, אמנם, החליף מנהיג פופולרי ממנו בהרבה, אבל הבחירות היו עוד רחוקות מאוד, כמעט ארבע שנים, וגם אותן ניצח די בקושי. זה טבעה של דמוקרטיה, הזכיר אתמול מנהיג יהודי שעקב בדריכות אחר החדשות וגם צילצל למכר בבית החולים בירושלים. באמריקה, שנשיאים רבים כבר איבדה, לחולי ולרצח, מבינים זאת היטב. והם גם מחבבים את אולמרט. שיחות רבות ניהל כאן בשליחותו של שרון. גם ציפי לבני, מעמודי התווך של קדימה שאחרי שרון, זכתה לפגישות ידידותיות עם קונדוליזה רייס. הדילוג מעידן שרון לעידן אולמרט יהיה חלק. אבל השאלה הגדולה היא, גם כאן, כמה ארוך יהיה עידן אולמרט.
אני בטוח שתנצח בבחירות, אמר הנשיא בוש לראש הממשלה שרון בפגישתם במרכז האו"ם בניו יורק, רק לפני שלושה חודשים. גם נימוק היה לו: הציבור אוהב מנהיגים חזקים. בוש תיעב את ערפאת, ובאבו מאזן יש סימנים שהוא נוטה לזלזל מעט - אבו מאזן אינו חזק דיו - אך להתייאש ממנו סירב, אף שנרמז על ידי שרון שאולי כבר הגיעה השעה לכך.
מקרב המנהיגים שיעמדו לבחירה בישראל, מסכימים כאן כמעט כולם, יעדיף הנשיא את אולמרט. בנימין נתניהו מוחזק על תקן של חשוד, ויצטרך לתקן את יחסיו עם הממשל (אך לא עם הקונגרס) באותו אופן שבו תיקן אותם שרון. את עמיר פרץ איש אינו מכיר כאן - ועד שלשום גם לא התייחסו ברצינות לאפשרות שינצח. היהודים האמריקאים, שלא זכו להכירו והתלוננו על כך מדי פעם, לא הוסיפו לו נקודות בהערכות שהשמיעו באוזני מכרים בבית הלבן. היהודים לא בדיוק אהבו את שרון חסר הכריזמה, אבל מלקולם הונליין, ראש ועידת הנשיאים, מזכיר שיהדות התפוצות תמיד היתה חשובה לו, יקרה ללבו. והם למדו להעריך זאת. אולמרט נהנה כאן מקשרים מצוינים - אבל מעולם לא הועמד במבחן הפופולריות השמורה למנהיג. קשריו הם כאלה של נושא כלים. גם בקרב היהודים, גם אצל אנשי הממשל.
בוש התרגל לנוכחותו של שרון
בשגרירות ישראל בוושינגטון ספרו ביום רביעי בלילה את שיחות הטלפון הנכנסות. לילה של דאגה, של הזדהות. הודעות דחופות ואיחולי החלמה יצאו מכל האישים הפוליטיים, מכל הארגונים היהודיים. זה רגע קצר, נדיר, של אחדות. רגע של השתהות לצד המנהיג שהיה. לעכל ולהתרגל. מחר כבר חוזרים לעסקים. טרומן, כשנכנס לבית הלבן, מצא את אלינור רוזוולט יושבת, ממתינה לו. "הנשיא מת", בישרה לסגן ההמום שמלותיו נעתקו. "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?", הוא שאל לבסוף. והיא השיבה: "יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך? הרי אתה זה שנכנס לצרות עכשיו".
הזמן המדיני של וושינגטון ושל ירושלים עצר מלכת בעיצומו של עוד מהלך תיאום ועדכון קטן מהסוג שאליו הורגלנו בשנה האחרונה. על מקומם קפאו שני שליחי הממשל, אליוט אברהמס ודייוויד וולש, היוצאים לשיחות מדיניות בישראל-פלסטין כדי לוודא את קיומן כמתוכנן של בחירות ברשות. על מקומו קפא גם היועץ לשר הביטחון, עמוס גלעד, שבא לפגישות בוושינגטון, לתאם ולהסביר את הקשיים בהמשך מימושו של הסכם עזה. כל מה שהספיקו להכין ולומר היה תפל פתאום. רק קלישאות התגלגלו על הלשון: שלושה חודשים, במזרח התיכון, זה הרבה מאוד זמן.
ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש התרגל לנוכחותו של שרון, לביקוריו התכופים, לשליחו המשעשע דב וייסגלס, ליכולתו לממש התחייבויות. הוא מלווה אותם בחמש השנים הארוכות, המייגעות, שחלפו גם על היושבים בוושינגטון. ביחד הוכו על ידי הטרור, ביחד לחמו בו, ביחד נאלצו להתמודד עם קהילה בינלאומית ספקנית, לפעמים עוינת. שרון, לפחות במדינתו, הצליח לשמור על אהדת הציבור, בוש הצליח פחות. בשיחות עם מנהיגים, מאחורי גבו, כינה את שרון ה"שור". זה לא בהכרח סימן רע, אומר מישהו המכיר היטב את שניהם. זו דרכו של בוש, להדביק כינויים דרך חיבה.
רק תקלה אחת חמורה ממש נרשמה בדרכם המשותפת. נאום צ'כוסלובקיה של שרון, מעשה טיפשי, לא מחושב. "הוא אמר שאתה צ'מברליין", אמרה לנשיא קונדוליזה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי, "זה הזמן להגיב בחריפות". ושרון התעשת מהר. לשבחו ייאמר, כך נהג בכל קצר בתקשורת עם הממשל. אם טעה - לא התעקש על צדקתו. האהדה בציבור הישראלי סייעה לו בכך כמובן. היא ביטלה את הצורך השגור כל כך לצבור נקודות על חשבון הסעיף "עמידה איתנה" למול לחץ אמריקאי. שרון יכול היה פשוט לוותר, ללא מחיר.
ב-1982, בגלגולו הפוליטי הקודם, מול ממשל שלא הסתיר את איבתו, נהג שרון אחרת. כשבא לחתום עם שר ההגנה אז, קספר ויינברגר, על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי, ניסה הממשל להסתיר את האירוע ככל יכולתו. ויינברגר אסר אפילו על צילום משותף. אבל ממשלת מנחם בגין, ושרון בתוכה, עשתה דווקא עניין גדול. עניין פוליטי. שלא הוסיף נקודות למי שממילא ייהפך בתוך זמן לא רב למוקצה מחמת מיאוס.
שרון הפך למבוגר האחראי
שרון השכיל לעשות באמריקה את מה שהשכיל לעשות גם בישראל. בשנות השמונים (וגם קצת קודם) קילקל - בשנות האלפיים תיקן. בביקורו בבירה האמריקאית, ערב מלחמת לבנון, פגש את שר החוץ אלכסנדר הייג, ואמר לו כי פרובוקציה פלסטינית תגרור פלישה ללבנון. הייג הזהיר אותו מפני התוצאות, אך לא בחריפות מספקת. כמו לינדון ג'ונסון ערב מלחמת ששת הימים הסתפק באמירה רפה: אם תפעלו, תהיו לבד. על כך, בין השאר, שילם הייג במשרתו.
ממשלו של רונלד רייגן, שצפה בתדהמה בפעולותיו של שרון בלבנון, בהתחייבויותיו של בגין המופרות בזו אחר זו על ידי שר הביטחון הפעלתן שלו, סימן אותו כאישיות בלתי רצויה. גם בממשל ג'ימי קרטר שקדם לו, לא חיבבו במיוחד את שר החקלאות הממהר לבנות התנחלויות וגם להכריז עליהן. פגישותיו הראשונות של שר החוץ משה דיין בוושינגטון לוו במחאות קולניות על ראוותנותו המתנשאת של שרון בשטחים.
אך את הדרך חזרה החל לסמן עוד בטרם נכנס בוש לתפקיד. את תפקיד הישראלי המתועב תפס בממשלו של ביל קלינטון בנימין נתניהו עצמו. שר החוץ שלו, שרון, כבר החל לטפס בחזרה למעלה, חבוש במסכת המבוגר האחראי. בוועידת וואי ריכך את נתניהו ואיפשר חתימת הסכם - בדיוק באותו האופן שבו אישר לבגין, בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית, לוותר על היישובים בסיני. שרון היה בלם היד של ראשי הממשלה הללו. כשניאות להסכים לדרישה האמריקאית, נגררו אחריו - כשהחליט להקשיח פחדו מיכולתו לפגוע בהם. התוצאות לא תמיד חושבו בהתאם: האמריקאים סבורים כי בנה על תגובה רכה של רייגן בשאלת לבנון, אך לא הביא בחשבון שהוא מוקף ביועצים המכתיבים לפעמים טון שאינו אופייני לנשיא.
פרסומת
בסיבוב הנוכחי למד את הזירה טוב יותר. אם אפשר לרשום נקודה לחובתו, צריך לזכור שהתמקד כמעט באופן בלעדי בקשריו שלו עם הבית הלבן. רק עניין מועט גילה בטיפוח מעגלים רחבים יותר של הידברות - קונגרס, ציבור. ממילא, הניח, את זאת יוכלו לבצע גם זוטרים ממנו. בצעדים קטנים, מדודים, התמקד בנשיא ובצוותו - צ'ייני, רייס, אברהמס. כך שיכנע את הממשל ללכת בדרכו. לבודד את ערפאת. להפקיד בידו את המכתב המפורסם. לתמוך בהתנתקות. אחר כך אפילו להתלהב ממנה. הנשיא התעלם, בדרך כלל, מהטענות על כך ששרון גורר אותו באף. הוא ידע מי שולט במי. מי זהיר עם מי. אבל בתוכניות הבידור של הלילה המשיכו להתבדח על פגישותיהם: שרון הביא לבוש ספר של 90 עמודים עם הוכחות נגד ערפאת, אמר אחד הקומיקאים, ומהבית הלבן נמסר שהנשיא כבר כמעט גמר לצבוע אותו.
ראשי
צ'אט
05-01-2006, 21:34
מצב כלאיים
