[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/1/21391.jpg]

<B>1 בפברואר 2003
מעבורת החלל "קולומביה" מתרסקת
ביום שבת, ה-1 בפברואר 2003, בשעה 15:15 (שעון ישראל) מתחילה מעבורת החלל "קולומביה" את תהליכי החזרה לאטמוספירה כאשר הנחיתה במרכז החלל על-שם קנדי בפלורידה תוכננה לשעה 16:16.

בדיעבד התברר כי כבר משעה 15:53 הפסיקו בזה אחר זה מדדי טמפרטורה בצידה השמאלי של המעבורת להעביר נתונים למרכז הבקרה הקרקעית, ובסביבות השעה 16:00 אבדה כל תקשורת עם המעבורת. במקביל החלו להתקבל דיווחים ממדינות טקסס ולואיזיאנה על רעש חזק, ושובל של שברים בוערים בשמיים.

בשעה 16:29 הכריזה נאס"א על מצב חירום, וכמה שעות מאוחר יותר הודיעה באופן רשמי על אובדן המעבורת על כל חברי צוותה, בהם גם אל"מ אילן רמון. נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש התקשר עוד באותו היום לראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, והביע את תנחומיו למדינת ולעם ישראל.

ארבעה ימים לאחר-מכן זוהתה גופתו של רמון וב-11 בפברואר הוא הובא לקבורה בבית העלמין בנהלל.

בעקבות האסון הקימה נאס"א ועדת חקירה והחליטה להשהות את כל הטיסות המאוישות לחלל עד שיוגשו מסקנותיה. כמה חודשים מאוחר יותר קבעה הועדה כי פיסת קצף בידוד שהשתחררה ממיכל הדלק החיצוני בעת ההמראה היא הגורם להתרסקות. הקצף פגע באריחי הבידוד הקרמיים של הכנף השמאלית ובכך למעשה נטרל את יכולתה של הכנף לעמוד בטמפרטורות הגבוהות, שנוצרות בעת כניסת גוף לאטמוספירה. בנוסף קבעה הוועדה כי אומנם הקצף הוא שגרם לאסון - אך בעיית לוח-זמנים, לחצים פוליטיים ותקציביים, ושאננות בקרב הדרגים הבכירים – כל אלה יצרו את התנאים שאפשרו אותו.

יהא זכר הנספים, ברוך...

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

אור יעקב


http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...fullListID=1198

ב-1974 סיים אילן רמון את קורס-הטיס ה-75 של חיל-האוויר. הוא סיים כחניך המצטיין של הקורס. חבריו של רמון מימי הקורס מספרים על הזכרונות והאימונים ונפרדים מאילן בפעם האחרונה


איש מחבריו של אילן רמון לא הופתע כשהוא סיים את קורס-הטיס כחניך מצטיין. לכל אורך הקורס שמר רמון בעקביות על רמת טיסה גבוהה מהממוצע. למרות שהצטרף לקורס מספר 75 רק באמצע, הוא היה מקובל מאוד וחבריו מעידים עליו שתמיד היה "אחד מהחבר'ה".
רמון התגייס לצה"ל באוגוסט 1972 והתנדב לקורס-טיס. באותן שנים הקורס היה בנוי בצורה שונה מהיום: הוא נמשך כ-20 חודשים וחולק לחמישה שלבים בני ארבעה חודשים כל אחד - קדם מכין, מכין, ראשוני, בסיסי ומתקדם. כשהיה בשלב המכין, שבר רמון את ידו ונאלץ להמתין עד שיחלים. כשהסתיימה תקופת ההמתנה וידו החלימה כמעט לגמרי, הצטרף רמון לשלב הראשוני של קורס מספר 75, שני מחזורים מתחתיו.
"אני זוכר איך אילן היה מסתובב בינינו עם גבס על היד", אומר סא"ל (מיל') ש', חברו של רמון לקורס. "אז כבר ידענו שהוא הולך להצטרף אלינו. כשהוא הגיע הוא היה מין נטע זר. אנחנו היינו יחד, מגובשים, כבר שמונה חודשים. זה היה השלב בו התחלקנו למגמות. אני התמיינתי למגמת קרב ואילן עמד להצטרף".
"הוא עשה את כל מה שאנחנו עשינו, חוץ מלטוס", אומר סא"ל (מיל') ד', חבר נוסף של רמון שהכירו לראשונה בקורס-הטיס. "בגלל ידו, שעדיין לא החלימה לחלוטין, נבצר ממנו להצטרף אלינו לטיסות".
"בשלב זה", אומר סא"ל (מיל') ש', "אילן עוד לא התבלט, מה שהיה דבר חיובי. הבולטים היו אלו שנדדו בין המגמות או כאלו שניגשו למבחנים חוזרים ואילן לא היה אחד כזה. הוא התחיל להתבלט לטובה כשהחל שלב הטיסות המתקדם בפוגה.
"באותו שלב", ממשיך ש', "פרסנו לראשונה לאל-עריש, בסיס קטן שאליו היו פורסים פרחי-הטיס כחלק מהכשרתם. שם לא היה הרבה מה לעשות בין שעות הערב המוקדמות, בהן סיימנו את האימונים, לשעות הבוקר שלמחרת. הבסיס היה קטן, עם תנאים בסיסיים ביותר ונאלצנו להעסיק את עצמנו. אילן היה פעיל בכל הערבים שהיינו מעבירים שם", נזכר ש'. "הוא היה אחד מהחבר'ה, למרות שהצטרף מאוחר. במפגש שקיימנו לציון 25 שנים לסיום הקורס, אילן ואני העלינו זכרונות ודיברנו על כמה מהר הוא השתלב בחבורה שלנו.
"בשלב הבסיסי", ממשיך ש', "אילן כבר התבלט בכישורי הטיסה שלו. אט אט התחלנו לגלות, למרות שהערכות המדריכים היו חסויות לחניכים, מי רץ על ממוצע גבוה, מי על בינוני ומי על נמוך. לכל אורך השלב אילן נשאר יציב על ממוצע גבוה במיוחד. אז החלו טיסות המבנה. כשטסנו בפעם הראשונה במבנה ראינו איך אחרים מתנהגים באוויר. לפני זה שמענו הכל מסיפורים. אז הבנו איך אילן קיבל תמיד הערכות גבוהות כל-כך. הוא ללא ספק היה מהטובים ביותר בקורס.
"שלב המתקדם בקורס הוא השלב שבו עוברים להטיס מטוסי עיט (סקייהוק)", מספר ש'. "בשלב זה יש כבר תקיפות קרקע, המון טיסות, עירוב של מטוסים אחרים, אלמנטים בסיסיים של קרבות אוויר, קרבות אחד-על-אחד ועוד. אם קודם אילן קיבל שם של אחד עם ממוצע גבוה, עכשיו כבר הרגשנו שהוא מתברג בין החמישה הראשונים בקורס מבחינת רמת הטיסה שלו.
"לקראת סיום השלב", מספר ש', "הופך הקורס להיות בעל גוון חברתי יותר. עברנו סדרת חינוך וסמינריונים ובמקביל החלו ניחושים בנוגע למי יהיה החניך המצטיין של הקורס".
"בסוף הקורס אילן באמת בלט מאוד", נזכר סא"ל ד'. "הוא בלט דווקא בגלל שהיה אחד מהמועמדים הבטוחים, אבל לא עשה דבר כדי לקדם את העניין. היו הרבה חבר'ה ששלפו ציפורניים וניסו למרפק את דרכם אל התואר, אבל אילן לא עשה דבר. הוא חי בגישה שאם מגיע לו לקבל את תואר החניך המצטיין, הוא יקבל - ואם לא אז לא. היו לו את כל הסיבות להתרברב, לכל אורך קריירת הטיסה שלו והוא מעולם לא עשה כך ותמיד שמר על צניעות.
"את תואר ההצטיינות אילן לא קיבל רק בזכות רמת הטיסה הגבוהה שלו", ממשיך ד'. "הוא הצטיין גם בתחום החברתי, הבין-אישי. הוא היה חבר אמיתי. כל החניכים בקורס אהבו אותו וכשהוא נבחר הייתה הסכמה מקיר

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

ציטוט:

אילן רמון 1954-2003 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/Pictures/ACF6E0F.jpg] אילן רמון 1954-2003 שם משפחה :רמון שם פרטי :אילן תאריך לידה :20-06-1954 (י"ט סיון תשי"ד) שם האב :אליעזר וולפרמן שם בן/בת הזוג :רונה שמות הילדים :אסף, טל, יפתח, נועה תאריך פטירה :01-02-2003 (כ"ט שבט תשס"ג) [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/icon_3.jpg] פרטים מלאים [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/icon_81.gif] נרות נשמה ותנחומים [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/icon_5.jpg] טקסטים נוספים [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/icon_6.jpg] אלבום תמונות [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/icon_7.jpg] English [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://izkor.net/images/candle1.gif] קורות חייו ""בתאריך 1.2.2003 בשעה 16:16 שעון ישראל אמורה היתה לנחות המעבורת "קולומביה". אילן רמון אל"מ בחיל האויר הישראלי ייצג את ישראל כאסטרונאוט הישראלי הראשון. בזמן החזרה לאטמוספירת כדור הארץ התפוצצה המעבורת עקב תקלה שמהותה טרם ברורה. ב – 16.1.2003 המריאה החללית "קולומביה" ובכך הפך אילן רמון לישראלי הראשון בחלל. אילן נולד ב- 20.6.1954 ברמת גן ובהמשך עבר לבאר שבע שם העביר את רוב שנות התבגרותו. בשנת 1972 התגייס לצבא לחיל האויר ובשנת 1974 סיים קורס כטייס קרבי והטיס מטוסי מיראז' וסקייהוק. בשנת 1980 היה בין עשרת הטייסים הראשונים להטיס מטוסי F-16. בשנת 1981 השתתף בתקיפת הכור בעיראק. באפריל 1983 השתחרר מן הצבא ולמד לימודי אלקטרוניקה ומחשבים באוניברסטית תל-אביב. לאחר סיום לימודיו הצטרף לצוות פיתוח מטוס הלביא. בשנת 1988 חוזר אילן לחיל האויר כמפקד טייסת פאנטומים ומאוחר יותר F-16. בשנת 1994 מתמנה אילן לראש מחלקת אמצעי לחימה. בשנת 1998 נבחר אילן לייצג את מדינת ישראל כאסטרונאוט הראשון. פרטים על משימתו של אילן רמון (מתוך אתר מעריב אינטרנט) האימונים לתפקיד בארבע השנים בנאס"א עבר אל"מ רמון שורה של אימונים מיוחדים ובדיקות גופניות שונות. אחת הבדיקות הראשונות, למשל, נועדה לבחון האם הוא סובל מקלסטרופוביה. במסגרת הבדיקה, הוכנס רמון לשק גדול, שאליו חובר צינור שמזרים אוויר."הזהירו אותי שאני עשוי לשהות שם כשעה, אבל כבר לאחר עשר דקות הוציאו אותי", הוא סיפר בסיום הבדיקה. בחודשים הראשונים בנאס"א הספיק רמון גם לטוס בסימולאטור של מעבורת חלל. בתור טייס קרב ותיק, לא התקשה רמון בביצוע המשימה החדשה: "בסך הכל, המכשירים במעבורת החלל ובמטוס האף-16 כמעט זהים ולשני הכלים בקרת טיסה בשיטת טוס-אל-חוט. עבור מי שיש לו ניסיון במטוס קרב, זו לא משימה מסובכת מדי. עם זאת, המעבורת היא כלי מאוד מורכב ומירווח הטעות של הטייס קטן מאוד". בסוף שנת 2000 נקבע צוות האסטרונאוטים שאיתו יטוס אל"מ רמון לחלל. בשלב זה גם הפכו האימונים לקבוצתיים וכל אחד מאנשי הצוות למד להכיר את האנשים איתם ישהה במשך 16 ימים במעבורת החלל. בתחילת שנת 2001 החל צוות הטיסה באימונים משותפים. מאז המשיכו חברי הצוות להתאמן לקראת הטיסה. חלק מהאימונים כללו הדמיות מדויקות, אחת לאחת, של ימים שלמים מתוך המשימה המתוכננת. הניסויים הניסוי אותו ערך אילן רמון במהלך שהותו בחלל פותח על ידי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ומכונה "המשימה לכדור הארץ". מטרת הניסוי היא לחקור את אקלים כדור הארץ. רמון היה אחראי על חקר השפעתם של אירסולים (חלקיקים) באטמוספירה על האקלים. תוצאות הניסוי עשויות לסייע רבות בחיזוי מזג האוויר וביכולת להגיע להבנה עמוקה יותר של העננות המתפתחת. את מדידות החלקיקים ביצע אל"מ רמון מעל הים התיכון. במקביל, בוצעו מדידות מהקרקע וממטוס אזרחי. גם חלקים אלה של הניסוי יהיו באחריות ישראל. רמון קבע מתי להפעיל את המצלמות ובאיזה אורכי גל לצלם את החלקיקים. באחריותו גם לוודא שמעבורת החלל מוקמה כך שהמצלמות שיותקנו בתא המטען יצפו לכיוון הנכון. ניסוי נוסף שביצע רמון הוכן בידי תלמידי תיכון "אורט" קריית מוצקין. הניסוי נבחר מתוך עשרות הצעות לניסויים שהגישו לנאס"א תלמידים מכל העולם. לכבוד הזכייה הוזמנו נציגים מבית הספר לכף קנדי, לצפות בשיגור. הניסוי עוסק בגידול גבישים בחלל, בתנאי כבידה. הוא אמור להראות את ההבדלים בין גדילת גבישים בתנאי האטמוספירה (כבידה) לבין תנאים מחוץ לאטמוספירה (כבידה מזערית). הגבישים הונחו בתוך נוזל המכונה מי זכוכית, תוצר של זכוכית שהומסה במים. הדמייה שביצעו התלמידים העלתה את התוצאות, לפיהן כי תנאים של אי-כבידה בולמים או מונעים לחלוטין את גדילת הגבישים. התלמידים ביקשו מרמון לבצע את הניסוי בחלל, ולאמת או לשלול את מימצאיהם, בשיחה שנערכה בין רמון לכמה תלמידים מבית הספר, על הניסוי המתוכנן. ניסוי נוסף שביצע רמון,ופותח בישראל הוא בתחום תרביות של תאים מהונדסים. הניסוי ייסייע בפיתוח מחקר ישראלי, העוסק בטכנולוגיה לשיקום איברים מתאי גזע. המחקר, בראשותו של פרופ' דן גזית מהמחלקה לביוטכנולוגיה של השלד בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, מתמקד בשיקום רקמות השלד באמצעות הפיכת תאי גזע בוגרים לרקמות שלד, בשיטות של הנדסה גנטית. באמצעות התרביות ששוגרו לחלל תיבדק השפעת תנאי הכבידה מזערים שבחלל על היווצרות עצם בחלל, בהשוואה לתנאי כדור הארץ. פרופ' גזית ורעייתו סולמה, המשתתפת אף היא במחקר, מתארחים בנאס"א וצפו בשיגור המעבורת. הצוות מפקד המשימה: ריק האסלנד, סגן אלוף בחיל האוויר האמריקני. הטייס: וילי מק'קויל, שירת כטייס בצי האמריקני. מפקד המטען, האחראי על כל הניסויים המדעיים שתישא המעבורת: לוטננט קולונל מייקל אנדרסון, טייס מטוסי פיקוד ותידלוק אמריקני. שלושת מומחי המשימה של הטיסה: קומנדר ד"ר לורל קלארק, רופאה מוטסת בחיל הים האמריקני; ד"ר קריס צ'וואלה, טייסת אזרחית ומדענית אמריקנית ממוצא הודי וקפטן ד"ר דיוויד בראון, רופא תעופתי בחיל הים האמריקני, שעבר גם הוא קורס טיס. החיים על המעבורת לאחר שהמעבורת קולומביה נכנסה למסלולה ההיקפי, עברו שם האסטרונאוטים למצב רוח רגוע יותר. אנשי הצוות לא צריכים ללבוש חליפות חלל או מסיכת חמצן. האויר במעבורת נקי יותר מזה שעל כדור הארץ. בתא המגורים של האסטרונאוטים, המשמש גם חדר אוכל וחדר שינה, מותקנת מערכת מיוחדת לסינון אויר, כזו שבפיקוד העורף רק חולמים עליה. מערכת נוספת דואגת למזג-האוויר במעבורת. היא מווסתת את הלחות ואת הטמפרטורה בתוך תא המגורים. האסטרונאוטים מרחפים בסיפון המעבורת, בין תא הצוות לתאים המעבדה כשהם לבושים בטי-שירט ומכנסיים. את הארוחות שלהם אוכלים הם אוכלים לאט ובזהירות, כדי לשמור על האוכל בתוך הצלחת. האסטרונאוטים מעדיפים מזון דביק, רצוי כזה שאיננו מתפורר. פירורים, כידוע, נוטים לרחף באוויר יותר משניצל או חביתה. האוכל שמספקים השפים של סוכנות החלל מגיע יבש, ומאוחסן בשקיות ואקום מיוחדות שמכין מראש מפעל בניו-ג'רסי. אילן רמון ביקש וגם קיבל, מזון כשר. צ'יזבורגר הוא בהחלט לא בתפריט, אבל בסך-הכל יש במטבחה של קולומביה 70 פריטי מזון שונים ו-20 סוגי משקאות. ארוחת בוקר טיפוסית בחלל כוללת מיץ תפוזים, אפרסק אחד, חביתה מקושקשת, נקניקיה, שוקו ולחמניה מתוקה. בצהריים אוכלים האסטרונאוטים נזיד פטריות, כריך בשר, עגבניה מאודה, בננות ועוגיות לקינוח. בערב מוגש סטייק עם ברוקולי, ומי שרוצה יקבל גם תוספת שרימפס, תות-שדה, פודינג, ושוקו, הפעם לקינוח. בין לבין, אפשר לנשנש חטיפים, שמאוחסנים גם הם במזווה של קולומביה. בתחום המשקל העודף, לא לקוחים בנאס"א סיכונים מיותרים. אסטרונאוט ממוצע צורך בחלל בערך 2700 קלוריות ביום. אף אחד בסוכנות החלל האמריקנית לא רוצה להיות זה שירחיב את החליפות לאסטרונאוטים שיעלו במשקל. הפריטים שלקח לחלל תשעה מתוך עשרת הפריטים שלקח איתו אל"מ אילן רמון לחלל. את העשירי הוא שומר בסוד... 1. נס הנשיא - תמונה עם סמל המדינה 2. דגל חיל האוויר 3. דגלון עם סמל סוכנות החלל הישראלית 4. אבן עם סמל אוניברסיטת תל אביב 5. דגלון עם סמל מוזיאון חיל האוויר 6. דגלון עם סמל העיר רמת גן, עיר הולדתו של רמון 7. דגלון עם סמל העיר באר שבע, העיר בה גדל רמון 8. דגלון עם סמל בית הספר "בליך", הממוקם בשכונת מגוריו של רמון ובו ילמדו ילדיו כשיחזרו לארץ 9. ציור שצייר נער בגטו טרזין, ממוזיאון האמנות של "יד ושם" אילן רמון השאיר אחריו הורה, אשה וארבעה ילדים "יהי זכרו ברוך " מקור: http://izkor.net/frames.cfm?page=Client&ClientID=124 מצגת לזכר הקולומביה: http://storage.cet.ac.il/CetForums/...853M23606I0.ppt

http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...fullListID=1198

נועם קרן, שליח בטאון חיל-האוויר לקייפ-קנדי



במשך חמש שנים - מאז נבחר לאסטרונאוט הישראלי הראשון ועד לרגעים ספורים לפני ההמראה הגורלית - ליווה כתב הבטאון נועם קרן את אל"מ אילן רמון ז"ל ונשבה בקסמו המיוחד. מלים אחרונות לסיכום מסע ארוך, שהסתיים באופן הנורא ביותר. "אל מעבר לחבלי הארץ נשא עימו אילן רמון את אהבתו למשפחתו ואת גאוותו במדינתו. כך יצא להרפתקה הגדולה ביותר וממנה לא שב. תמיד ישכון ברקיע. תמיד ייזכר"



הפעם האחרונה שבה ראיתי את אל"מ אילן רמון היתה בשעת בוקר מוקדמת וקרירה, כשעתיים לפני שהותיר מאחוריו את חבלי כדור-הארץ בנסיקה מרהיבה לחלל. התמזל מזלי להצטרף לקבוצה מצומצמת של עיתונאים אשר זכו לראות את פניו של אילן, פעם אחת נוספת, לדקה קצרה, שניות אחדות לפני שצעד יחד עם חבריו למשימה אל הרכב הכסוף שבו הוסעו אל מעבורת החלל "קולומביה".
במחזה בלתי-נשכח הגיחו חברי הצוות מבניין המבצעים והבדיקות שבו שהו בבידוד מן העולם החיצון, מחבריהם וממשפחותיהם, בימים האחרונים שלפני המראתם. רמון היה מחויך ונרגש. לבוש בחליפת גובה-רם כתומה, הוא צעד בנחישות, כאילו לא רצה להתמהמה ולאחר, אפילו שנייה, לטיסה ההיסטורית שלה חיכה והתאמן במשך ארבע שנים וחצי ארוכות. השבעה צעדו כקבוצה מגובשת, כמשפחה. רמון הביט לעברנו, נפנף לשלום ואמר: "שיהיה בהצלחה". הוא היה מאושר. איש מאיתנו לא דמיין שזו תהיה הפעם האחרונה בה נראה את אילן על פני כדור-הארץ.
לפני חמש שנים ישב רמון, אז ראש מחלקת אמצעי לחימה, במשרדו שבמיפקדת חיל-האוויר וניסה לעכל את בחירתו לתפקיד האסטרונאוט הישראלי הראשון. "בהתחלה לא האמנתי שזה קורה, חשבתי שעובדים עלי", אמר לי אז אל"מ רמון בראיון הבכורה שלו לבטאון חיל-האוויר - חשיפתו הראשונה לציבור. בחירתו של רמון מתוך רשימה קצרה של מועמדים מתאימים נעשתה בכובד-ראש, אך התקבלה פה אחד. לסובבים אותו לא היתה זאת הפתעה. את ההכרזה כי "אילן מושלם לתפקיד" אפשר היה לשמוע כקול אחד בקרב כל מכריו.
"אני לא יכול לחשוב על מישהו מתאים יותר מאילן", חזר ואמר לי פעמים רבות תא"ל רני פלק, תומך נלהב של רמון וחברו הקרוב עוד מימי קורס-הטיס אותו החלו יחדיו בשנת .1972 הפעם האחרונה שבה אמר לי זאת היתה באירוע חגיגי ומרגש שבו השתתפו משפחתו וחבריו של אל"מ רמון, ערב לפני המראתו לחלל. פלק, היום נספח חיל-האוויר בוושינגטון, עמד בקשר תכוף עם רמון במשך כל תקופת אימוניו ואף הספיק לשוחח עימו בטלפון באותו ערב. "הייתי מוכרח לאחל לו בהצלחה פעם נוספת. אילן אמר לי שהוא מאוד מתרגש ואני מסרתי לו כמה שאני גאה בו ומחזיק לו אצבעות".
שבועיים אחר-כך, היה תא"ל פלק בין הנציגים שנשלחו בבהילות למרכז החלל קנדי, שבו אמורה היתה לנחות המעבורת, כדי לתמוך במשפחתו של רמון ולשהות לצידה בבוקר הנורא של האחד בפברואר, שבו אבדה ה"קולומביה" ועמה שבעת האסטרונאוטים.
אל"מ רמון היה אדם צנוע. אותה פגישה ראשונה עימו במיפקדה התנהלה לפני שיצא עם משפחתו לתחילת אימוניו במרכז החלל ג'ונסון של סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א. רמון היה מעט נבוך וכמעט ביישן - הוא לא אהב לדבר על עצמו כ"אילן האסטרונאוט". במהלך אותו ראיון וגם במפגשים מאוחרים יותר, חזר והדגיש את היותו חלק ממשפחת חיל-האוויר, אותה כל-כך אהב ואת האחריות שהוא נושא כנציג של כל עם ישראל. כאיש צוות-אוויר בעל ותק מבצעי של כמעט 30 שנה, התרגל רמון לחיות תחת מעטה האלמוניות שמאפיין לוחמים בכלל ואנשי צוות-אוויר בפרט. רמון היה מפקד ולוחם ששירת את ישראל, בין השאר במשימות ומבצעים רגישים, אשר רבים מהם חסויים עד היום. אילן, ובמידה רבה גם משפחתו: אשתו, רונה וארבעת ילדיהם: אסף (15) טל (11), יפתח (9) ונועה (5), ניהלו את חייהם הרחק מהזרקורים.
אולם תשומת-הלב לא איחרה לבוא. קשה לדמיין את רמון - שכיכב בימים שקדמו לטיסתו לחלל בסרטים תעודיים, כתבות ושערי-ירחונים - כביישן. לא אשכח איך היה נבוך לנוכח עדשת המצלמה, בסדרת הצילומים הראשונה שלו אותה ערכנו בטייסת ה"עקרב" בה טס הצ"ח. אז, לא היה קל לשכנע את רמון לערוך עשרות צילומים. כיום, כאשר אנו הופכים באותן תמונות בהן נראה רמון צועד על מסלול ההמראה, לבוש בסרבל טיסה, חליפת-לחץ וקסדתו בידו, אפשר להבחין בבירור כמה היה מאושר בסביבה הזאת, בקרבת מטוסי הקרב אותם כה אהב להטיס. החיוך הבורק, האופייני כל-כך לרמון, מסגיר זאת.
אהבתו של אל"מ רמון לטיסה הייתה כנה. כששהה בארה"ב, נדירות היו השיחות עימו בהן לא הזכיר כמה הוא מתגעגע לטיסה. רמון הקפיד לבקר בטייסת ובתא-הטייס בכל פעם שהגיע לביקור מולדת. אנשי טייסת ה"עקרב" מצידם, העריצו את אילן ומפקד הטייסת, סא"ל ב', היה מעדכן את אנשיה בהתקדמות הספירה לאחור לקראת השיגור. חודש לפני שיגורה של "קולומביה" הספיק רמון לבקר שם ולטוס בפעם האחרונה.
חודשיים לפני שהחל רשמית את אימוניו כאסטרונאוט, רמון קיבל הזדמנות להעיף מבט חטוף בתוכנית החלל האמריקאית, בעת שעבר בדיקות רפואיות במרכז ג'ונסון שבטקסס. רמון חזר פעור-פה. "חרדת-קודש", כך תיאר רמון את החוויה של פסיעה במסדרונות נאס"א המעוטרים בתמונות האסטרונאוטים לדורותיהם וצילומים שמיימיים של כדור-הארץ מהחלל. איך יכול היה לנבא שביום מן הימים יהפוך הוא עצמו לאחד מאותם גיבורים, זן נדיר של חוקרים ומגלים, הקוראים תגר על חוקי הפיסיקה בדרכם לחלל החיצון.
רמון מצא הרבה מקבילות בין שירותו הצבאי לבין תפקידו החדש כאסטרונאוט. כבר אחרי ביקורו הראשון בג'ונסון סיפר שהצליח בהטסת המעבורת בסימולאטור בזכות נסיונו כטייס קרב. גם את תחושת השליחות השווה רמון לחוויות דומות בחיל-האוויר: "אני חש תחושה של שליחות", סיפר. "לכל דבר שאתה הראשון שעושה אותו, מתלווה תחושה כזו. הרגשתי כך כשהשתתפתי בהקמת טייסות חדשות וזו תחושה נפלאה". "לצערי," הוסיף, "אני כנראה אעשה את זה רק פעם אחת. הייתי שמח לעשות את זה הרבה יותר".
בזמנו, לא היתה לרמון סיבה להאמין שתפקידו יתפרס מעבר לאחריות המצומצמת של מומחי-המטען שקדמו לו. אותם מומחי-מטען נבדלים ממומחי-המשימה, הטייס ומפקד המעבורת, בכך שהאחרונים הם אסטרונאוטים מקצועיים, "אנשי קריירה". מומחי-המטען, הסביר רמון, הם יותר כמו אורחים של המשימה ואחריותם מוגבלת בדרך-כלל לתפעולו של ניסוי יחיד. מעמדו של רמון כאורח בצוותה של "קולומביה" השתנה במהרה לזה של חבר משפחה קרוב.
לחווייתו של רמון כאסטרונאוט, ולצורה בה נקשר לצוות, אין אח ורע בנאס"א. ממשרדו בבניין 4, מקום מושבם של כל האסטרונאוטים העובדים במרכז ג'ונסון, הוא הצליח להשתלב היטב במירקם החברתי והמקצועי של סוכנות החלל האמריקאית. באותו בניין, בו לומדים האסטרונאוטים את רזי חקר-החלל, הפך רמון, בסופו של דבר, לאסטרונאוט מן המניין, אירוע ייחודי בשורות נאס"א כאשר מדובר באסטרונאוט זר וראיה לחוזק אופיו של רמון.
בשנת 2000, עם שיבוצו הסופי למעבורת, החל רמון במסע גיבוש נפשי עם ששת חבריו למשימה. "מאוד התרשמתי מאילן", אמר שון אוקיף, ראש נאס"א, שעה קלה אחרי ששבעת האסטרונאוטים המריאו לחלל. "אילן זכה לקבלת כבוד מלא מחבריו למשימה. למדתי גם שאילן טייס מעולה שאין לו מתחרים. האסטרונאוטים שלנו הרוויחו רבות מניסיונו הייחודי והנרחב - והרווח כולו שלנו". לעולם לא זכה אסטרונאוט "אורח" למחמאות כה נדיבות מצד משפחת נאס"א, הידועה כחמה ותומכת במיוחד בחבריה.
ריק האסבנד, וילי מק'קול, דיוויד בראון, מייקל אנדרסון, לורל קלארק וקלפנה צ'וואלה הפכו למשפחתו השנייה של רמון; משפחה לה המתין גורל משותף. דווקא הדחיות הרבות במשימתם תרמו לזיקה ההדדית המיוחדת בקרב צוות ה"קולומביה". בעוד מרבית צוותי המעבורת מתאמנים יחד חודשים ספורים בלבד, רמון ורעיו עבדו, למדו ובילו יחדיו כצוות במשך יותר משנתיים. מכיתות הלימוד, דרך מסע גיבוש בהרי הרוקי ועד לחזרות הגנרליות שבועיים לפני השיגור - חברי משימת STS-107 פיתחו קשרי חיבה חזקים ויחד איתם, משפחותיהם, שתומכות עתה אחת בשנייה בתקופה הקשה.
כשביקרתי אצל אל"מ רמון ביוסטון, שנה אחרי שהחל את אימוניו, יכולתי כבר לראות שהוא השתנה. היה זה משהו במבטו ובצורה שבה דיבר. רמון החל להראות את הסימפטומים האופייניים לאסטרונאוטים, אותה קבוצת סממנים שהופכת, בעיני רבים, את האנשים האלה לגדולים מהחיים. רק אחרי שיחות רבות עם אלה שמסעם הובילם לחלל החיצון אפשר להתחיל להבין מה משמעות הדבר - להיות אסטרונאוט. כשטיילנו במרכז ג'ונסון, סמוך לטיל הסאטורן-5 האדיר שדומיו נשאו את האנשים הראשונים לירח, רמון דיבר על חשיבות הטיסות לחלל. הייתה בו אמונה שלמה בצורך לדחוף את גבולות הידע והסקרנות של המין האנושי כולו קדימה, גם במחיר סיכון אישי.
להיות אסטרונאוט משמעו להביא את המיוחד שבך לתוך קבוצה של אנשים שונים ולחיות בהרמוניה תוך חתירה למשימה ברורה - מעין מודל מזערי של אנושות אוטופית. זה יופיו של חקר החלל ומה שאפשר רק לשער, אהב אילן. רמון זכה לראות את כדור-הארץ מהחלל. אותו ערסל של בני מיננו נראה שונה בתכלית ממסלולה הגבוה של המעבורת. משם, נראה עולמנו בכחול וחום וירוק, ללא גבולות מדיניים, ללא הבדלים דתיים. בין האוקיינוסים והאדמה שוקקי החיים שחלפו תחת עיניו של רמון במהירות מדהימה והכוכבים הנושקים בחלל השחור והריק, הפרידה רק שכבה דקה ושבירה של אטמוספירה. המראה הזה מותיר חוויה רוחנית עמוקה. זהו מחזה השמור לאסטרונאוטים - ולמלאכים.
לאותו מסלול בחלל הביא עמו אילן את בני-עמו ובפעולה זו - מעבר לניסויים המדעיים שביצע - נעוצה חשיבות משימתו. את צביונו הישראלי שמר גם בחלל. אפשר היה לראות את זה בדברים הקטנים: בין אם בסמלים הלאומיים אשר הביא עימו או בכך שהיה חבר הצוות היחיד שהקפיד, אפילו בחלל, לשתות יום-יום קפה עם ארוחותיו. רמון היה גאה בעובדה שהגיע לחלל. זו הייתה גאווה של בן לניצולת שואה שגדל להיות אלוף-משנה וטייס קרב בחיל-האוויר הישראלי, איש עם משפחה חמה ואוהבת שהצליח להפוך לאסטרונאוט ולהגיע לחלל. לאילן הייתה גאווה בהישגיו אותם ראה במידה רבה, ובצדק, כהישגי עמו.
כמו מאות בני משפחתו וחבריו, גם בחלקי נפל הכבוד לצפות בתחילת מסעו של אל"מ רמון לחלל. אין חוויה בעולם שיכולה להכין אדם למחזה של מעבורת חלל ממריאה. את יום השיגור, ה-16 בינואר ואת שעת הצתת המנועים, 10:39 בבוקר, לא אשכח לעולם. האור שנשא את "קולומביה" אל השמיים היה לבן ומסנוור. רעם המנועים היכה בנו שניות ספורות אחר-כך ודמה למאות מבערי מטוסי קרב המאיצים בו-זמנית להמראה. זה היה בוקר קריר ואילן רמון היה מאושר. את כדור-הארץ עזב בנסיקה מושלמת אל הרקיע הכחול, אותו כל-כך אהב. אל מעבר לחבלי הארץ לקח עימו אילן רמון את אהבתו למשפחתו ואת גאוותו במדינתו. כך יצא להרפתקה הגדולה ביותר וממנה לא שב. תמיד ישכון ברקיע. תמיד ייזכר.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

מה לא נכתב ונאמר על האיש המדהים הזה שפרץ אל התודעה הציבורית בהבזק של רעיון חדש עטוף בגאווה ובדגל הלאום ונעלם לעד בהבזק אחר שמעביר בנו רעד כל פעם מחדש!!

כך הוא חי וכך הוא מת - עשייה שקטה, מקצועית, ערכית ומנומסת שתוצאותיה מהדהדות זמן רב.
לא סתם נבחר אותו רווק, שקט, מקצועי, נבון וחייכן להיות שותף לאחד הסודות הכי כמוסים בישראל של תחילת 1981, לתכנן את נתיבי הגישה והחזרה ללא רבב ולהיות האחרון בשורה!
מפקדיו ידעו שהוא יעשה זאת הכי טוב מכולם כמו שהם ידעו שהוא יהיה האסטרונאוט הכי טוב מכולם!

עמוס דור במחווה מוחשית ויפהפיה לאילן רמון ז"ל - נץ 243 בדרך להפצצת בכור בעיראק!


תנחומיי הכנים למשפחת רמון, יהי זכרו ברוך

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fang מה לא נכתב ונאמר על האיש המדהים הזה שפרץ אל התודעה הציבורית בהבזק של רעיון חדש עטוף בגאווה ובדגל הלאום ונעלם לעד בהבזק אחר שמעביר בנו רעד כל פעם מחדש!! כך הוא חי וכך הוא מת - עשייה שקטה, מקצועית, ערכית ומנומסת שתוצאותיה מהדהדות זמן רב. לא סתם נבחר אותו רווק, שקט, מקצועי, נבון וחייכן להיות שותף לאחד הסודות הכי כמוסים בישראל של תחילת 1981, לתכנן את נתיבי הגישה והחזרה ללא רבב ולהיות האחרון בשורה! מפקדיו ידעו שהוא יעשה זאת הכי טוב מכולם כמו שהם ידעו שהוא יהיה האסטרונאוט הכי טוב מכולם! עמוס דור במחווה מוחשית ויפהפיה לאילן רמון ז"ל - נץ 243 בדרך להפצצת בכור בעיראק! תנחומיי הכנים למשפחת רמון, יהי זכרו ברוך

בתקיפת הכור המהוללת נשא אילן ז"ל את המשימה המסוכנת מכל-
להיות מספר 8 -האחרון,במבנה שבו כל המטוסים סיימו את ההפצה והאחרון,
הוא זה שעלול לספוג את כל הנ"מ.
תפקידו חשוב גם כדי לוודא "אלפא"(פגיעה) - מה שאני מאמין שבאמצעים של היום אולי פחות חיוני אך אז -זה היה קריטי מאוד.
יהי זכר כל הנספים כמופת של אומץ ושאיפה לגבולות שמעבר.

נאום נתניהו:
ארץ ישראל,שלום לך .

http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...198&docID=18515

רוני ווינקלר


האלוף עמוס ידלין, כיום מפקד המכללות הצבאיות, הכיר את אילן רמון לאורך כל שירותו בחיל-האוויר. לראשונה נפגשו לפני קרוב ל-30 שנה, כשידלין היה מדריך בבית-הספר לטיסה ורמון חניך צעיר בשלב הבסיסי של הקורס. לפני כמה חודשים עוד הספיק ידלין לבקר את רמון במיתקני האימונים של נאס"א, שם תירגלו יחד המראה ונחיתה במעבורת החלל. ב-1 בפברואר, כשראה בטלוויזיה את שובלי העשן הרבים בשמי טקסס, כבר הבין האלוף ידלין שה"קולומביה" התפרקה




"אחרי מלחמת יום הכיפורים הדרכתי בשלב הבסיסי של קורס-טיס, שאז עוד היה שלב שטסים בו. הייתי סגן צעיר ואילן היה חניך בקורס מספר 75. זה היה המקום הראשון שבו זיהיתי אותו כסטריאוטיפ מיוחד. בחור צנוע, שקט, רגוע. לא שלא היו לו אמביציות, אבל לא ראו את זה עליו. הוא היה חניך למופת, מקצוען, מסודר, עובד כמו שצריך.
"כבר בבסיסי, היתה לאילן נטישה. נתפסו לו ההגאים בצוקית והוא הצליח לנטוש. בצוקית אין כיסא מפלט וצריך פחות או יותר להעיף את החופה ולקפוץ מתוך התא עם המצנח. זה לא קל לחניך אחרי נטישה די טראומטית שכזו, אבל הוא חזר לטוס ולא ראו את זה עליו.
"הפעם הבאה שנפגשנו היתה בטייסת 'הנמר המעופף', טייסת סקייהוקים. אילן בא כטייס צעיר, אני כבר הייתי סרן, יותר שייך להנהלה. מהר מאוד הבנו שאין מה להחזיק אותו הרבה בטייסת סקייהוקים. הוא היה טייס מצוין ואמרנו שיהיה אצלנו שתי תקופות - ויילך למיראז'.
"ב-1976 נפגשנו בטייסת נשר. אני הייתי סמ"ט ב' ואילן טייס צעיר שהגיע מההסבה למיראז'. בתקופה הזאת היו לנו הרבה מאוד שעות - גם של טיסות ביחד וגם של הרבה נסיעות ביחד. הוא באר-שבעי, אני גרתי בקיבוץ חצרים - ולכן הכיוון שלנו הוא אותו כיוון. היינו נוסעים וחוזרים לבסיס יחד באותו כרמל דוכס.
"זאת היתה תקופה אחרת. שירתנו בבסיס בסיני, שהיה עוד בשלבי הקמה. חוץ ממסלול טיסה וכמה מבנים לא היה שם כלום. האווירה היתה מאוד חלוצית ושנינו הרגשנו מאוד טבעי - אני בא מקיבוץ של חלוצים ואילן בא מבית של הורים מאוד מיוחדים. היינו צריכים לבנות טייסת חדשה והיתה בזה חדוות יצירה נהדרת. מצד שני, התרחקנו מהחזית, שהיתה אז יותר בצפון. הטייסת שלנו עוד לא היתה מבצעית ואנחנו לא אהבנו את זה. לא אהבנו להיות רחוקים ורצינו להיות במקום שבו מזנקים כל יום למיגים.
"אבל, זה בדיוק אילן. אילן הוא חייל לדוגמה. אתה נותן לו את המשימה ואתה לא רואה עליו את הצדדים השליליים, רק את הצדדים החיוביים. ברוח השקטה שלו הוא ידע לתת את ההערות הנכונות. בדרך כלל, הצעירים בטייסת צריכים להיות אופוזיציה. אבל אילן לא יכול להיות אופוזיציה. אילן נולד קואליציונר והיה פשוט כיף שיש לך כזה בחור בטייסת. בתור סמ"ט ב' יכולתי להטיל עליו כל משימה וידעתי שבלי הרבה קיטורים, עם מוסר-עבודה גבוה - הוא יעשה את העבודה.
"אני לא יכול למצוא אנקדוטות שיש בהן התפרחחויות, כי הוא לא היה פרחח. אני לא יכול למצוא אנקדוטות של השמצות, כי הוא לא היה משמיץ אנשים. הוא היה פשוט שונה מהטייסים האחרים. האווירה בטייסת היתה תחרותית, קצת פרועה. בכל זאת, בסיס חדש, מחוץ לגבולות ישראל, היו לנו את כל התנאים להיות פראי אדם. אבל אצל אילן זה פשוט לא היה באופי.
"אני אומר שהוא לא היה תחרותי, אבל זה לא אומר שהוא לא שאף לשלמות, שהוא לא היה רוצה לנצח בכל קרב. אבל לא ראו את זה עליו. זה לא יצא ממנו החוצה, זה לא הוקרן החוצה. היה לו את השקט שלו.
"אחרי עוד ארבע שנים, ב-1980, נפגשנו שוב, במשלחת שנסעה להביא את מטוסי ה- F-16 הראשונים לארץ. לפני ההסבה בארה"ב אשתי ואני עשינו טיול ואילן, שהיה רווק, ביקש להצטרף. צירפנו אותו והיינו שלושה שבועות, ביחד, בטיול אינטנסיבי. היה מדהים לראות את הבחור שמצד אחד מנווט ותורם לפעילות ומצד שני לא לחץ שניסע למקום כזה או למקום אחר. הוא פשוט נתן לעסק לזרום.
"בהסבה אילן למד את האנגלית, למד את הנהלים של האמריקאים, למד את ה-F-16. פשוט תלמיד חכם. הוא היה הצעיר מכולנו, אבל זה לא הפריע לו. היתה לו את הנוכחות המקצועית שלו, המיוחדת, ששמה אותו במקום שכולם מעריכים אותו ואף אחד לא רואה בו איזשהו איום. זה היה מאוד יפה לראות את זה. האמריקאים מתו עליו. גם האמריקאים".
על הקיר בלשכתו של האלוף ידלין תלוי ציור של מטוס F-16 במהלך יעף תקיפה. בצד המטוס, מופיעות שמונה חתימות. הצייר הוא תא"ל (מיל') אמיר נחומי, שהוביל את הרביעייה השנייה במבצע "אופרה" לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק. החותמים הם שמונת הטייסים שהשתתפו בתקיפה. "יש שמונה ציורים כאלה, לכל אחד שתקף", מספר ידלין, מספר שתיים ברביעייה הראשונה של התקיפה. "ביוני 1981, בזמן תקיפת הכור, אילן היה קצין הניווט של הטייסת. הוא היה אחראי על תיכנון הניווט וחישוב הדלקים. הדלק היה אחת הבעיות המבצעיות הכבדות במבצע הזה. בעצם, על-פי התיכנון הראשון שאילן עשה וגם אנחנו, הסמ"טים והמפקדים, בדקנו - אי אפשר היה להגיע לבגדד. התחלנו להמציא כל מיני פרופילי טיסה ותצורות שבהם כן נוכל להגיע.
"אילן עשה את כל החשבונות שנה מראש. הוא היה אחד משותפי הסוד הראשונים שידע על התקיפה המתוכננת וזו גם אחת הסיבות שהוא טס בה. רצינו לשמור את מעגל שותפי הסוד מצומצם ביותר. לכן, למרות שכל מי שטס בתקיפה היה מפקד טייסת, מפקד בסיס או סמ"ט בכיר - אילן, כקצין ניווט, השתתף גם הוא בתקיפה והיה הכי צעיר שם. הוא היה מספר שמונה בין שמונת התוקפים שצללו בסוף על הכור. זה המיקום המסוכן ביותר במבנה, כי ככל שהזמן עובר ההגנה האווירית מתעוררת.
"זו היתה בעצם גיחתו המבצעית הרצינית הראשונה. עוד לפני התקיפה יצא לי להוביל אותו בהזנקה הראשונה של ה-F-16 להגנת שמי המדינה, שהיתה הגיחה המבצעית הראשונה של ה-F-16 בארץ. עשינו אותה אילן ואני, כשהיינו בכוננות בטייסת. אבל זו לא גיחה משמעותית. הגיחה המשמעותית הראשונה שהוא עשה, בטח שהתקיפה הראשונה - היתה תקיפת הכור.
"וגם את זה הוא עשה, כמו תמיד, רגוע ושקט. אילן זה פשוט איש אחר. כאילו ירדה עליו איזו שלוות נפש. אבל שוב, זה לא עומד בסתירה לכך שבסוף הוא משיג את התוצאות יותר טוב מאחרים. מה שמראה שלא צריך להיות תמיד בטמפרטורות ובאדרנלין בשביל להשיג תוצאות טובות.
"כשהייתי ראש מטה חיל-האוויר ביקרתי אותו בנאס"א. הוא לקח אותי לסימולאטור ותירגלנו את ההמראה במעבורת, את הנחיתה, תירגלנו נחיתת חירום בספרד ובעיות מזג-אוויר בפלורידה, שדורשות נחיתה בקליפורניה. זה היה מאוד מעניין. ראיתי כמה הוא מקצועי. בסך-הכל הוא לא היה אמור להיות הטייס. הוא היה מומחה מטען. אבל העובדה שהוא היה כל כך מקצועי וכל כך הרשים את הצוות שם גרמה להרחבת גבולות התפקיד שלו. הם כל הזמן נתנו לו עוד דברים לעשות.
"כשהייתי שם, אמרתי לו בבדיחות, אם כי בדאגה: 'אילן, כל הזמן נדחים השיגורים שלך. זה תקציב חיל-האוויר, אני אחראי על התקציב ואנחנו כנראה נחזיר אותך'. הוא אמר לי, בשקט המדהים שלו: 'עמוס, אותי כבר אי אפשר להחזיר. כל העם היהודי בישראל, בארה"ב, בכל מקום - כולם כבר מאחורי בשיגור הזה. זה לא התקציב הקטן של חיל-האוויר שמחזיק אותי פה'. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו פנים מול פנים. אחרי זה דיברנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו באימייל. הוא ראה בשירות שלו שם שליחות.
"ביום הנחיתה ישבתי בבית, מול הטלוויזיה. אחרי ארבע דקות אמרתי לאשתי שבגובה הזה ובמהירות הזאת, כשרואים את השובלים המרובים, ברור שהחללית התפרקה. לא ידעתי כמובן למה, אבל היה נראה שקשה מאוד לצאת מזה בחיים.
"אנחנו רגילים לדברים האלה מגיל צעיר. כשהייתי בקורס-טיס נהרג חבר טוב שלי, ניסן יזרסקי ז"ל. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום - ניגש אלינו מפקד בית-הספר לטיסה ואמר לנו 'חבר'ה, זה עצוב, זה טרגדיה נוראית שזה קרה, אבל תלמדו - זה יהיה לכם כל הדרך'. אנחנו חשבנו אז שהוא אכזרי וחסר רגישות. אבל הוא צדק. ביום כיפור איבדתי עוד ארבעה חברים מהקורס. החבר הכי טוב שלי, אהוד סדן ז"ל, נהרג בשעה הראשונה, בגיחה הראשונה של המלחמה. אודי בן אמיתי ז"ל, שהיה חבר וידיד נפש, נהרג בתאונה ב-1981. זה חלק מהחיים שלנו. אני לא האמנתי, ואני לא רציתי להאמין, ובכלל חששתי מההמראה של המעבורת. אבל היא נראתה טוב ומאוד קיוויתי שנקבל את אילן פה בחזרה. זה לא קרה".

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

שתי הערות :

1. קורס הטיס אמנם התחיל באוגוסט 72'' , אך הגיוס היה ב-26 ביולי . הייתי שם...
למיטב ידיעתי זה היה המחזור הגדול ביותר של קורס טיס לפני מלחמת יוה"כ .
התחלנו את הגיבוש 180 איש , ו-90 (כולל אותי) עפו בסיומו...
אם איני טועה , 12 סיימו את הקורס בהצלחה וקיבלו כנפיים .

2. מיד לאחר אסון ה- "קולומביה" , החלו אזרחים להניח זרי פרחים ליד בניין NASA ביוסטון , טקסס .
אחד מחברינו מה-"קשת" הראשונה גר ביוסטון , והניח בשמנו את הזר והשלט :

A friend in need - is a friend indeed

קולומביה-המסע האחרון-1/26/03סיני,ישראל.

נאום נתניהו:
ארץ ישראל,שלום לך .

של א"י ממעבורת החלל