השמאל כבר מתחיל להכשיר את החאמס - 2
בהמשך לאשכול קודם שפתחתי ( http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...8595#post910495), ומפני שכבר במאמר הראשון שקראתי אתמול ב"הארץ זיהיתי את המגמה, אם לא האובססיה, החדשה של השמאל להכשיר את החאמס , הדוגל בגלוי בחיסולה של מדינת ישראל ולשאת ולתת איתו (על מה בדיוק? על השלבים בדרך לחיסול?), אני מביא את הסנונית השניה בטרנד , בידיעה ברורה שבקרוב כבר יהיה קשה למספר את הידיעות הרמיזות והפרשנויות שיסתננו לתקשורת בהקשר זה, תחילה כאורחים לא קרואים ואחר בקצב הולך וגובר..
הפעם יעל פז מלמד ב-nrg פותחת עיניים גדולות ושואלת למה בעצם לא חמאס? ומקדישה את כל הטור לנבואה שלצערי לא הזויה, שכשם שהשמאל אילץ את הממשלה לשגת מלבנון ומעזה- כך בסופו של דבר יאלץ אותה לדבר עם החאמס.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/039/303.htm
lהשינוי מתחיל מלמטה
יעל פז-מלמד חוזה כי הציבור הוא שיתפכח ראשון ויכיר בחמאס, כמו במקרה לבנון 26/1/2006
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] אם ללמוד על-פי ההיסטוריה, יש סיכוי סביר ביותר שתוך שלוש עד חמש שנים נשב בליל שישי, ונזכיר איש לרעהו איך פעם אמרו שלעולם לא נדבר עם החמאס, כיוון שמדובר בארגון טרור, ולא יעלה על הדעת לנהל איתו מגעים. וההיסטוריה גם מלמדת אותנו שמי שבסופו של דבר יקבע האם נדבר או לא עם החמאס לא יהיו המנהיגים, גם לא צה"ל או השב"כ, אלא הציבור.
אם הישראלים יתפכחו גם בנושא הזה, כי אז יילכו המנהיגים בעקבותיהם, ולאט לאט, כמעט בלי שנרגיש, ישנו את עמדות היסוד שלהם, עד לקבלה מוחלטת של עמדות הציבור. אחר-כך, כמובן, הם ינכסו את ההחלטות הללו לעצמם, יגידו שכבר זמן רב הם התלבטו בשאלה, וההכרעה לא היתה עניין של יום אחד.
כבר די הרבה שנים מתבררת תמונה די עקבית, שהציבור הישראלי יותר נבון וריאליסטי ממנהיגיו. הללו קולטים את השינוי רק כאשר הוא נמצא בשיאו, ורק אז יוצרים ממנו מהלכים מדיניים, שמשנים את פני ההיסטוריה, הן שלנו והן של הצד השני. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא, כמובן, היציאה מלבנון.
עשרים שנה דפקו לנו בראש שיהיה זה אסון לאומי להפקיר את יישובי העימות לגורל המר, שיתרחש אם נצא מלבנון. בתחילה קיבלו רוב הישראלים את ההנחה הזו. לאט לאט החלו להתגלות הבקיעים בקונצנזוס הזה, אבל המנהיגות עדיין המשיכה עם הקו מזרה האימים. רק כאשר מלאו כבישי הארץ בשלטים ובפעילים של "ארבע אמהות," החלו להישמע גם מהדרג המדיני והביטחוני קולות של אולי.
אולי בכל זאת יש מקום לחשוב על יציאה חד-צדדית מלבנון, ובכך להציל את ילדינו ממוות מיותר. הסקרים היו הקש האחרון. כאשר הם הראו באופן ברור מגמה של שינוי דרסטי בדעת הקהל, הבין אהוד ברק שהגיע הרגע לצאת. ויצא.
גם הפלשתינים מבינים שצריך להתפשר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] גם את המהלך של ההתנתקות ביצע אריאל שרון, כשהבין שקצה נפשו של הציבור בישיבה המיותרת בעזה, בתוך רבבות פלשתינים, שמסתכלים בעיניים כלות על הווילות הענקיות של מתיישבי גוש קטיף, בעוד הם נחנקים במחנות פליטים, רעבים ללחם, לכבוד, לזכויות אלמנטריות, לחיים ללא כיבוש.
הבנתו שישראל אינה יכולה להמשיך את שלטון הכיבוש על 3.5 מיליון פלשתינים החלה בהבנה של העם, שראה את הדברים נכוחה, הרבה לפני הדרג המדיני. נכון ששרון עשה מהפך עצום בעמדותיו, אבל אפשר להניח שהוא לא היה נלחם עליהן בחירוף נפש, אלמלא ידע שרוב העם איתו. הוא ידע את זה מהסקרים, מהאווירה הציבורית, מן האהדה הגדולה שזכה לה בכל מקום, למעט במרכז הליכוד.
כאשר אהוד ברק העלה את רעיון חלוקת ירושלים בוועידת קמפ-דיוויד, חשבו רבים שהאיש השתגע, או שהוא מתאבד פוליטית. חלוקת ירושלים? קודש הקודשים? אסור אפילו לדבר על כך. קודם נפתור את כל שאר הבעיות, אחר-כך ניגע בנושא הזה. היום המצב הוא שאת עניין ירושלים אפשר לפתור לפני כל שאר הדברים האחרים. הקשיים האמיתיים לא מונחים שם. כך, לפחות, חושב חצי מן הציבור הישראלי, עוד לפני שהתחילו לדון בכך ברצינות.
יש כמובן אפשרות שאת אותם תהליכים שהציבור הישראלי עבר, עברו גם אנשים כמו אריאל שרון ואהוד אולמרט. גם הם החלו להבין שמה שהיה לא יכול להיות, ושהגיע הרגע למצוא פתרון לשלטון הכיבוש ולהיעדר גבולות מוסדרים בינינו לבין הפלשתינים. את הכוח לבצע הם לא קיבלו ממפלגתם, או משותפיהם להנהגה, אלא מהבוחרים.
ואם זה כך, אז אולי יש תקווה שגם בנושא החמאס יתחולל שינוי בעמדה הישראלית הנוכחית, למרות שבמקרה הזה הקושי גדול יותר. תנועת החמאס, לפחות בעמדתה הרשמית, עדיין דוגלת בזכות השיבה, במאבק מזוין, במדינה פלשתינית פונדמנטליסטית מן הים ועד הירדן.
אלא שגם הציבור הפלשתיני מתחיל לשנות את עמדותיו. גם שם מבינים שצריך יהיה להתפשר, ואין טעם לסחוב את הסכסוך עוד שנים רבות. הזחילה הזו תחלחל גם אל המנהיגות. ראו מה קרה לפתח. אם החמאס ירצה להיות שותף בהנהגה, הוא יקשיב גם לציבור שלו, וגם לאמריקנים ולאירופים.
ברגע שמבינים שבסופו של יום הציבור הישראלי והציבור הפלשתיני הם שיקבעו את מה שיתרחש כאן, אפשר להכנס למצב של אופטימיות זהירה.
נערך לאחרונה ע"י relove בתאריך 26-01-2006 בשעה 09:21.
|