אחרי שהייתי בטוח כבר שהסיפו נחתם ונגמר, ואני כבר אהיה קרבי - חזרתי בלי שרציתי להתלבטות שהייתה לי לפני הגיוס - אם ללכת לקרבי או לא.
התחלתי טירונות קרבית ובגלל שגיאה של המפקדים שלי נפלטתי לתומכ"ל. בלי שבכלל רציתי ובטח בלי שהתכוונתי, נפלתי על מקום הרבה יותר טוב מכל מה שיכולתי לצפות - תפקיד טוב (חובש), תנאים טובים, אנשים טובים, אין שמירות, אין מטבחים, חמשושים קבועים, שבת ל-16.... תנאים של חלום בשביל ג'ובניק (חוץ מזה שאני לא יוצא יומיות, דבר שאני בכלל לא רוצה).
כשיצאתי מקרבי, עוד לפני שהגעתי לבסיס החדש שלי, הייתי בטוח שאני חוזר לקרבי, ויהי מה. לא חשבתי על שום אופצייה אחרת - חשבתי שישר אני רץ למלא 55 לקרבי. אבל עכשיו אני כבר פחות בטוח בזה. כי וואלה, החיים כג'ובניק באמת טובים. אין מפקדים שמציקים ויושבים על הראש, יש לי זמן לעצמי, אני רואה את הבית, לא מתאמץ.
אז עכשיו אני באמת מתלבט. אני יכול להמשיך להיות ג'ובניק. לחיות באמת טוב, אבל מה, תפקיד משעמם תכלס. הבנתי שקורס חובשים זה אחלה קורס וממש נהנים בו. אבל מה אח"כ? לבזבז שנתיים וחצי מהחיים סתם. להעביר את הזמן, לשרוף יום ועוד יום. לא להתקדם לשום מקום. אמנם הגעתי למקום טוב, אבל זה בטח לא המקום שבו הייתי בוחר להעביר את השנים האלו, אם היו שואלים אותי. זה המצב שלא רציתי להגיע אליו מלכתחילה - לצאת עם מה פחות נזק ב-3 שנים, אבל גם בלי שום רווח.
מצד שני אני יכול ללכת לקרבי - דבר שתמיד רציתי. קודם כל כאתגר אישי. מצד שני לוותר על התנאים הטובים ולהתחיל שוב לאכול חרא... לשכוח שוב איך נראה הבית, לחיות בחרא של תנאים, במקום לקרוא ספר במרפאה לטחון בחוץ בקור שמירות ומחסומים. במסע 4 שהייתי בו היה לי קשה, אז לעשות מסע 40 אני יצליח?
מה שהייתי רוצה זה, אם יש פה מישהו שהייתה לו התלבטות דומה- להישאר ג'ובניק או ללכת לקרבי - והחליט מה שהחליט - מה הייתם מייעצים לי?
אם יש פה מישהו שעוד בראשית פז"מו התלבט אם להישאר ג'ובניק או לו ללכת לקרבי, והחליט להמשיך לחיות את חיי הג'ובניק הטובים במקום ללכת לקרבי, והיום מרגיש מבוזבז ומצטער כל רגע שלא הלך לקרבי, או לחלופין מודה שלא עשה את הטעות הזו?
או מישהו שעשה את המעבר ובקרבי כשהו טחן את הנשמה בשמירות בכה על הטעות הזו ומת לחזור להיות ג'ובניק, או לחלופין שמח שעבר ואוכל את כל החרא בקרבי בשמחה, אבל לפחות מרגיש מרוצה מעצמו?

אם טוב לך תישאר, אין יותר מדי מה לחפש במחסומים. עדיף לראות את הבית.

אגיד לך את דעתי, בתור אחד שאחרי הטירונות נפל לארבע חודשי ג'וב, וחזר למסלול קרבי - ויצא מרוצה.
אחרי הטירונות ירד לי הפרופיל (כבר בטירונות הייתי פטוריסט ואפילו במסע כומתה שלא היה קשה במיוחד (שריון), חבר טוב דחף אותי חצי דרך).
כשהפכתי לג'ובניק זה היה שוק לא קטן בשבילי. המפקד שלי (שהיה מט"ק ובעצמו נפל לג'וב) היה נחמד ולא צעק, הייתי עם חבר'ה ג'ובניקים (היינו שם כ10 אנשים במצב הזה ת"פ השלישות בביסל"ש ), שאמנם היו פחות איכותיים מבחינת אישיות, אבל לא היו לחוצים ועצבניים כמו בטירונות, העבודה לא היתה קשה (בעיקר עבודות רס"ר נחותות, אבל נגמרות מהר), ישנו המון, הסתובבנו חצי יום משועממים, פגשנו בנות בשלישות וחזרנו כל חמשוש הביתה. זה היה עולם אחר - לא בהכרח טוב יותר, אלא בעיקר קל יותר.
אחרי חודש-חודשיים ה"חופש" הזה לא לעשות כלום התחיל לאבד מהקסם שלו. הזמן רץ במהירות בגלל כל היציאות הביתה והשינה כל היום, אבל ההרגשה (לפחות שלי) היתה מחורבנת. לא עשינו שם כלום וביזבזנו את היום בשינה (למרות ששם התחלתי לקרוא ספרים - וזה דווקא שינוי חיובי). חשבתי לעצמי איך אני אוכל להתגאות בשירות שלי אחרי שאשתחרר. אפשר להתגאות בשלוש שנים חסרות משמעות כאלה? שלא נדבר על כמה שהתביישתי לחזור הביתה בלי נשק, והקנאה בחבר'ה שלי שהמשיכו במסלול.
אחרי שהפרופיל שלי עלה חזרה ל82 (בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לשם), הבנתי שאני לא רוצה להמשיך ולבזבז את הזמן שלי שם (ושיכנעתי חבר טוב שהיה שם במצב דומה גם כן לחזור כמוני למסלול). חזרתי למסלול, והעברתי שירות קרבי מלא ואני לא מצטער על ההחלטה אפילו לחצי רגע (למרות שלצערי חזרתי לשרת בביסל"ש כמפקד. את החבר הזה שלי כמעט ולא ראיתי מאז סוף המקצועות, אבל שמרנו על קשר טלפוני ובכל פעם שדיברנו הוא הודה לי ששיכנעתי אותו לחזור למסלול).
ה"חוויה" לימדה אותי להעריך את מה שקשה, ועד כמה עדיף שירות משמעותי - בתנאים קשים ויציאות מחורבנות, לעומת שלוש שנים חסרות משמעות בתנאים של חצי פנסיון (ולכן גם הבוז שאני רוחש לג'ובניקים עד היום).