בפרשתנו כתוב על לולאות המשכן "חברת אשה אל אחותה", ונביא מעשה:
בוקר אחד נסע הרבי מקופשיניץ, שהתגורר בארה"ב, מביתו כדי לפגוש את אחד ממתפללי בית הכנסת שלו.
האיש לא ידע שהרבי עומד לבקרו.

בעל הבית רץ לחדר ההמתנה ועמד בפה פעור כשראה את האדמו"ר.
"מדוע הרבי הגיע לכאן ? שאל, יכולתי להגיע אל הרבי מכל מקום שהיה קורא לי".

חייך הרבי בעדינות וענה: "כעת אני הוא זה שזקוק לך, לכן, מן הראוי שאני אבוא אליך".
"רבי", הפציר בעל הבית, "בבקשה, אמור לי במה יכול אני לעזור לך ?"

הרבי דיבר באיטיות, כשהוא מביט אל תוך עיניו של בעל הבית: "ידוע לי על משפחה הזקוקה לתרומה דחופה ביותר. הבעל ללא עבודה, האישה חייבת להימצא בבית כדי לטפל בילדים הרכים, ולכן אינה יכולה לעבוד לצורך פרנסתם. חלק מהילדים חולים והיה עליהם לשלם לרופא סכומים נכבדים. ואפילו אוכל קשה להם להשיג בימים אלה. אני זקוק לסכום נכבד עבורם"

"אבל",מחה בעל הבית,"אם הרבי הגיע רק בשביל זה,יכול היה להתקשר אלי,ואני ודאי היתי יכול להענות לבקשה"
"לא", אמר הרבי, "מדובר בבקשה מאד חשובה עבורי, ולכן הרגשתי צורך לגשת אליך בצורה אישית יותר".
"אתן כמה כסף שיבקש הרבי", ענה בעל הבית.
הרבי הסביר שסכום הכסף שאדם נותן לצדקה הינו החלטה בלעדית שרק התורם יכול להחליט.

"האם יכול אני לתת צ'ק ?" שאל בעל הבית.
"ודאי" ענה הרבי.
"על שמו של מי עלי לרשום את הצ'ק ?" שאל בעל הבית.
הרבי הביט לרגע לארץ ושהה רגע לפני שענה, לאחר מכן אמר בלחש: "כתוב את הצ'ק על שמו של אחיך !"

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו...תקחו את תרומתי...וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת" (כה, ב)

* רבי מאיר מפרמישלאן פרש: "מאת כל איש" – לרבות זה שלבו ידוונו – יכאב – על שנקרא לתרום, "תקחו את תרומתי" – אל תוותרו לו, שאמרו חז"ל "כופין על הצדקה". (כתובות מט, ב)

* העיקר הוא אומנם נדבת הלב – "ידבנו לבו", אבל עם הלב לבד אי אפשר לבנות משכן. לכן, אל תשכחו את "זאת התרומה: זהב, וכסף ונחושת". (רבי עקיבא אייגר)


"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו...תקחו את תרומתי" (כה, ב)

עני מרוד היה רבי חיים מצאנז כל ימי חייו, ועם זאת, גלגל במשך היום סכומי עתק שהזרימו אליו חסידיו הרבים. הכסף ששלחו אליו מצא בין רגע את דרכו אל ציבור גדול אחר שהצטופף אף הוא בפתח ביתו של האדמו"ר מצאנז - קהל הנצרכים המדוכא,העניים המרודים,היתומים והיתומות,האלמנות,הנשים הזנוחות והעשירים שירדו מנכסיהם.

פרוטה לא השאיר בידו, וכאשר תם הכסף ועדיין היו עניים שציפו לעזרתו היה לווה וממשכן את כלי האוכל בביתו, את סכין הכסף, את גביע הזהב שבו היה מקדש, את מעילו, את הכר ואת הכסתות. אולי תאמר לנו אבא - שאלוהו פעם בניו הצדיקים - היכן כתוב שחייבים ללוות כסף כדי לתת צדקה ?
ואולי תאמרו לי, אתם בני היקרים, היכן יש עוד בנים, המבקשים ליטול מאביהם את המצווה היחידה שיש בידו ?

אבל לפחות, בקשוהו בני ביתו, שיבדוק בעניים, לדעת אם אינם רמאים.
אם אנו נתהה ונבדוק כל אחד אם זכאי הוא למתת ידינו, השיב לטוענים לעומתו, הרי גם בשמים יבדקו אותנו אם אנו ראויים למתת ידו של הקב"ה ואז - "אנה אנו באים".


''ועשו ארון... אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו'' (כה, י)

מדוע ה' לא קבע מידות שלמות (אמה,שתי אמות) לארון הקודש ,אלא חצאי מידות (אמתים וחצי,אמה וחצי)?

* תלמידי חכמים משולים לארון הקודש. זה בא לרמז, כי תלמיד חכם חייב להיות שבור בעיני עצמו; עליו לדעת, כי עדיין עומד הוא במחצית הדרך וטרם הגיע אל השלימות...(הגאון ר' נתן אדלר ז''ל)

* זה בא לרמז גם, כי לעולם אי אפשר ללמוד את התורה עד תומה, כי היא ''ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים''. כל כמה שלומדים בה, אין מגיעים אלא עד החצי...(פרדס יוסף)

''מבית ומחוץ תצפנו'' (כה, יא)

כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. (יומא ע''ב)

במסכת ברכות (כח) מסופר שכשהיה רבן גמליאל נשיא הכריז ואמר, שכל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אליעזר בן עזריה, סולק ''שומר הפתח'' מדלת בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך, להכנס וללמוד תורה. ואמנם עד מהרה נתווספו ארבע מאות ספסלים בבית המדרש.

קשה איפוא להבין, מי היה זה אותו ''שומר הפתח'', שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות?

* אמר על כך הרבי הזקן מסדיגורה ז''ל: באמת נסגרו דלתות בית המדרש על מנעול ולא ניתן לאיש להכנס. אולם, התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להכנס וללמוד תורה, היה נוקט בכל האמצעים והפעולות, היה פורץ גדרות וחותר חתירות, כדי לחדור פנימה (כגון הלל, שעלה על גג בית המדרש ושמע דברי תורה דרך הארובה). ואם עשה התלמיד הכל כדי שיוכל להכנס, הרי זו ההוכחה הברורה ביותר כי תוכו כברו...

* עוד תירוץ על כך אומרים בשם האדמו''ר מגור ז''ל, כי עצם כרוזו וציוויו של רבן גמליאל, היה שומר הפתח, תלמיד שלא הרגיש עצמו כשר בתכלית וראוי להכנס, היה מתיירא ולא היה נכנס כלל, אף כי הדלת היתה פתוחה...

"וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ" (כה, יא)

"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם" (יומא ).

אמרו חז"ל: לימדה תורה, שעל נושא התורה להיות "זהב טהור מבית" – שלם בין אדם למקום, ו"מחוץ" – שלם בין אדם לחברו. ורבי מנחם מנדל מקוצ'ק מוסיף: "מבית ומחוץ" – הציפוי מבחוץ יש לו ערך אם הוא נובע מהבית, מהפנימיות של התורה, ואינו זוהר חיצוני בלבד.

אמרו חז"ל: "מקום ארון אינו מן המידה". כלומר ארון הקודש "לא תפס מקום".

תלמידי חכמים משולים לארון הקודש ,תלמיד החכם האמיתי, שיש בו תורה כשם שהכיל הארון את לוחות הברית, אינו תופס שום מקום; כאפס הוא בעיני עצמו ואיננו רוצה כלל כי יוקצה לו מקום מיוחד...(הדרש והעיון)

https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...02/27735173.doc

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P