הייתי בת שלושים. ישבתי בקליניקה של הרופא שטיפל בי שנים, ולמרות ההיכרות הארוכה, רק בקושי הבנתי את הקול הסדוק מבהלה שבקע ממני כששאלתי אותו, תגיד, אתה יכול לקבוע בוודאות שזה לא תורשתי? כאז גם היום, הוא לא יכול. אחסוך מכן את הפרטים, אבל לא את הדילמה: נניח שאת לוקה במחלה שלרוב אפשר לחיות איתה. לא תמיד חיים בטוב, ולעיתים זה נגמר רע מאוד, והסטטיסטיקה מלמדת על אפשרות ממשית שגם הדור הבא שלך יהיה חולה. תעשי ילד?



בערב גשום אחד בהרצליה, בטיילת שנושקת לים על יד המדיקל סנטר, הלכתי והלכתי והלכתי, כפות ידיים מאוגרפות בכיסי המעיל, גשם זולג על המשקפיים, ואחרי מה שנדמה כנצח עצרתי סוף סוף מונית. עד שהגענו לתל אביב כבר החלטתי שלא, אני לא מוכנה להנחיל לאיש את הגן המתעתע הזה שאלוהים חילק לי, וגם לא לחשוף איש למה שעברתי בשנים הפחות טובות של המחלה. ועוד החלטתי שאני לא מוכנה לוותר על החוויה הרגשית המשמעותית ביותר בחייה של אישה - להיות אמא.



רק תחליטי

יותר מעשור אחרי הערב ההוא אני מתעוררת בבהלה מסיוט: בלב מישור של קרח, בכפות ידיים קפואות ובלי כפפות, אני מתדפקת לשווא על שעריו של בית ילדים בארץ רחוקה, שם אני יודעת שבני מחכה לי - ואיש אינו שומע, ואיש אינו פותח דלת, ואין דרך חזרה מפני שהכל מכוסה שלג ואינני יודעת לאן לשוב, ובחלום ברור שלעולם לא אגיע אליו. אני מתעוררת והולכת מיד לחדרו, לראות בעיני שהוא ממשי, שהוא כאן, שריח הווניל והחלב שלו אינו חזיון תעתועים או געגוע אלא ניחוח אמיתי של הפלא הזה, הפלא שמילים לא מצליחות להכיל. הילד. שלי. כשאני רוכנת להסיט שמיכה מפניו מגששת כף ידו מתוך חלום ומוצאת את שלי, וככה אני יכולה להישאר לידו עד עלות השחר, עד שיתעורר, עד בכלל.





יש בישראל חוק שמונע ממני להיחשף כאן בשמי, או לחשוף פרט כלשהו על אודות הילד. החוק הזה קשה מאוד בעיני, אבל אני אנוסה לציית לו. נשים אחרות, בזמנים אחרים, ציפצפו עליו והפכו את סיפור האימוץ שלהן לנחלת הכלל, ולא ראיתי שכוחות אכיפת החוק התערבו. אלא שהיה מדובר על פי רוב בנשים מפורסמות, וכיוון שאיני כזאת, אני חוששת מאוד וגם חרדה לפרטיותו של בני. מדובר בסיפור חייו, והעובדה שהוא בני אינה הופכת אותי למי שמסורה לה הזכות לספר הכל. כשיגדל, אם ירצה, יספר בעצמו. מה שנותר לגמרי שלי הוא רק הדרך הארוכה שעשיתי עד שהדלת נפתחה, עד שילד אחד הגיח בריצה מתוך אפלולית של פרוזדור ארוך ושאל בשפה זרה - אמא, מה הבאת לי מתנה?



אחרי הערב ההוא בהרצליה היו עוד כמה מאות ערבים ולילות שבהם שאלתי את עצמי שוב ושוב אם לא טעיתי, אם כך נכון לחיי. לרוב ידעתי שאני נוהגת נכון - עד שראיתי במקרה תינוק בעגלה, עד שגדל בקרבי הריק הזה שגם לו אין שם, עד שהלב נחמץ לגמרי למראה של עולל חדש בעולם, לידיעה שלא כך ייוולד מי שיהיה הילד שלי.



מסביב, כדרך הטבע, הלכו והתרבו ילדים של חברים. כמה פעמים בחיי עמדתי בצל אושרה והתרגשותה ועייפותה של יולדת, כמה פעמים הרשו לי להחזיק בזרועותי תינוק חדש? המון, ואת כל התינוקות אני זוכרת, כי כשהחזרתי אותם לאימהותיהם תמיד נותרה השאלה, למה לא אני. ובצידה תמיד התשובה הרציונלית, המפוכחת, הלא מנחמת: כי כך נכון יותר וצודק יותר. כי את אישה אחראית. כי לעולם לא תסלחי לעצמך אם תורישי את הגן הזה. וכן, כי יש בעולם המון ילדים שהיו שמחים להיות שלך לו רק ניתן להם. תני להם. תני לאחד.



אבל תחשבי על הפחדים

בניגוד להחלטה שלא ללדת, אמרו לי חברים, ההחלטה לאמץ ילד אינה רציונלית בכלל. כשכבר סיפרתי להם שזה מה שאני רוצה לעשות, לא אהבתי את התגובות. חלקם אמרו לי שזה יהיה מעשה מאוד אמיץ וראוי להערכה, ואני לא ידעתי על מה הם מדברים. הרי בסופו של דבר מדובר בדיוק באותו רצון אנוכי שמכוחו כולנו עושות ילדים. אחרי ההתניה התרבותית, אחרי שמפמפמים לנו במשך שנים שטויות על "האינסטינקט האימהי", אחרי הלחץ החברתי, אחרי הרצון לראות את השתקפותך והשתקפותו של בן זוגך ביצור אנושי זעיר - נותר רק הרצון הזה, עמוק ועיקש וחסר פשר ואולי אפילו קמאי, ואולי אפילו פיזי וקיומי ממש, כמו שנהוג לומר.



והיו גם כאלה שאמרו, למה לך. חייך טובים גם ככה. את עתידה לעבור מהפך שאינך משערת כלל את עוצמתו, את עתידה להתמודד עם קשיים לא צפויים. הנה המחקרים, תקראי בעצמך, אימוץ זה לא רק סיפור על אושר גדול ותיקון עוול שנעשה לילד. יש סיכונים, את לא יודעת כלום על ההורים של הילד, וחוץ מזה יש סטטיסטיקה שמצביעה על קשיים בהתנהגות, בלמידה, בהשתלבות חברתית, שלא לדבר על הקושי הרגשי התמידי. מה תעשי כשיטיח בפנייך, את בכלל לא אמא שלי? ומה תעשי אם בגיל 18 ירצה לפתוח את תיק האימוץ שלו ופתאום תמצאי את עצמך בתחרות עם האם הביולוגית? ומה תעשי בחור השחור של ילדותו המוקדמת, איך תפצי על קיומו?



אם אגיד שתמיד היו לי תשובות טובות ומוכנות בשליפה, זה יהיה שקר גס. אם אגיד שהייתי אסירת תודה לחברים שהאירו פינות לא נעימות של המציאות, גם זה יהיה לא נכון. היום אני מודה להם, כי בסופו של דבר הם עזרו לי לחדד ולהגדיר את הפחדים שלי, וגם העמיקו את הרצון לחבק יום אחד ילד משלי. זה יהיה ילד שאישה אחרת ילדה אותו, סיפרתי לעצמי, אבל "אמא" היא לא רק מי שנשאה עובר ברחמה. אמא היא מי שמגדלת את ילדיה, מי שנמצאת שם כשהם רצים ונופלים וקמים וחולמים ומדממים וצוחקים ולומדים ומגלים. ואני אהיה שם. תמיד.



הרצון ללדת שלח כמה מחברותי אל שערי הגיהנום של טיפולי הפוריות. הן שעבדו במשך שנים את גופן ונפשן לתקווה קלושה. נהיה קשה מאוד להסתכל להן בעיניים, כשהן יודעות שאני יכולה אבל לא רוצה, והן בדיוק במקום ההפוך. קשה שבעתיים היה לשאול למה הן ובני הזוג שלהן לא בוחרים באימוץ. לא שאלתי. אימוץ אינו בחירת מחדל, ודאי לא בישראל, מדינה שמקדשת את אידיאל הפוריות הנשית עד כדי כך שהיא מממנת לכל דורשת את כל הטיפולים הנחוצים עד ללידת שני ילדים. אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. מהמקום שבו עמדתי לא יכולתי לפקפק בתבונתה וברגישותה של המדינה. וכשנולדו התינוקות המיוחלים, הלכתי להחזיק גם אותם בזרועותי ולשאוב מהמעמד את כל הנחמה שאפשר, כי אפשר. לא רק כשהתינוק שלך.



גם כשכבר ידעתי בוודאות שלעולם לא אלד, לא מיהרתי לחקור את נפלאותיו של חוק האימוץ בישראל. חלפו עוד שנים: צריך, כך האמנתי, להתבסס מבחינה כלכלית. צריך, חשבתי, למצוא בן זוג שיתמוך בהחלטה הזאת. עדיין הייתי צריכה לענות לעצמי בכנות על השאלה אם אני כבר מוכנה. במשך כמעט עשור היתה התשובה "עדיין לא" או "עוד מעט", אבל כשאני מתבוננת לאחור אני לא יכולה למצוא אפילו רגע אחד שפיקפקתי בעצם ההחלטה, או שחשבתי לוותר עליה כליל.



ושלא תפנטזי

נפלאות החוק: כדי לאמץ תינוק בישראל נחוצים שני בני זוג בני דת אחת, רצוי עד גיל 35, בריאים ובעלי הכנסה ממוצעת ומעלה. לא עמדתי בכל הקריטריונים. גם אם הייתי עומדת בהם, מדובר בהמתנה של שנים ארוכות. אישה בגילי יכולה אמנם לאמץ ילד בוגר או ילד עם צרכים מיוחדים, אבל חשבתי אז - ואני עדיין חושבת - שלצערי אינני האם תרזה. רציתי ילד בריא. ילד אני אומרת, לא תינוק, כי בשנים שחלפו מאז שידעתי בוודאות גמורה שאאמץ, למדתי שכך נכון לי יותר.



הבחירה הפופולרית בקרב המאמצים היא תינוק זעיר ככל האפשר. תינוק שאפשר להתחיל יחד איתו את החיים, שמשקעי העבר שלו יהיו זעירים, שאפשר לשמוע את מילותיו הראשונות ולראות את צעדיו הראשונים. לבחירה שכזאת מתלווים גם חששות גדולים יותר לבריאותו של התינוק, פחד מפני מה שאי אפשר לגלות בבדיקה רפואית עד גיל שנה, שנתיים, שלוש. אוטיזם למשל. אני לא הייתי מוכנה להתמודד עם אפשרות כזאת, עם נכות כזאת. אגואיזם? כן, ודאי, אבל גם הכרה מאוד מפוכחת של המגבלות האנושיות שלי עצמי.



ההכרה הזאת לעולם אינה שלמה, לעולם אינה חפה ממשק כנפיה של תקווה ענקית: רציתי, קיוויתי והאמנתי שבזכותה של אהבה גדולה ורצון עצום להיטיב, אוכל להרחיק מעט את אימתו של העבר, את מציאות חייו הלא פשוטה של הילד שיהיה שלי - עד שיהיה שלי. בלי האמונה הזאת לא היה אפשר להמשיך. כי אחרי שנחשפתי לנפלאות החוק והתברר לי שאוכל לאמץ רק בחוץ לארץ, ואחרי שכבר עברתי את הטרטור הביורוקרטי הנחוץ לקבלת רשיון להיות הורה מאמץ, ואחרי שהתקשרתי עם עמותה שעוסקת באימוץ ילדים מארצות רחוקות - רק אז החלה התקופה הקשה ביותר שידעתי מעודי.



אם ההמתנה לילד מקבילה להריון, אז לי היה הריון-אימוץ. הוא החל ברגע שתחבו לידי תמונה של ילד ואמרו, זה שמו, זה גילו, הוא נמצא בבית ילדים בעיר הזאת, בארץ הזאת. אם הכל יסתדר תוכלי לנסוע בעוד חודש. או חודשיים. או ארבעה, כי לא הכל מסתדר. ואחרי שתסעי ותפגשי אותו, צריך עוד להמתין. כמה זמן? שבועות, אולי חודשים. מי יודע. בסוף יציידו אותך בפסק דין שיקבע שאת מאמצת אותו, אבל שתדעי שיש קשיים בדרך, אז תתכונני.



אני לא שמעתי כלום ברגע ההוא. רק התבוננתי בתמונה אחת, די מטושטשת, שצולמה ביד לא אמונה, כשהמצלמה משוטטת מעל ראשו. הנה הוא, אחרי כל השנים. למרות שהינהנתי כאילו אני מבינה מה עוד צריך לעבור עד שאביא אותו הביתה, חשבתי רק: הנה. ילד. עוד מעט שלי. עוד מעט תהיה לו אמא. כמה פשוט, כמה נכון.



איך ממתינים? בקושי גדול. תנמיכי ציפיות, אמרו לי. תנסי לא לפנטז. אבל איך אפשר? חקרתי כל תו בתמונה, צרבתי אותה בזיכרון, ובתוך הלב נפתח ערוץ גדול של אהבה, שהלכה וגדלה ככל שנקפו הימים והשבועות, שהתפרצה מחדרי הלב הזה בפעימות עזות עד כדי כך שחשבתי שלא אוכל לעמוד בהן, ובפרפרים שבבטן, ובשמחה ובדאגה שהתלוותה אליה ועד היום אינה מרפה. יד ביד הן הולכות, השמחה והחרדה היומיומית. היום אני כבר יודעת שככה זה, זאת תמציתה של אימהות, והעובדה שבני נולד לאישה אחרת בארץ אחרת, ושאלוהים התרשל בשמירה עליו בינקותו - כל זה בעצם לא משנה.



ועכשיו אל תבכי

בהמתנה המייגעת למדתי לדבר בשפתו של בני. חשבתי שלא ייתכן לעקור אותו מכל מה שמוכר לו ולכפות עליו אלם ואי-הבנה עד שידע עברית. קראתי עוד ועוד על ארצו, כדי שפעם, אם ישאל, אוכל לספר לו. אפילו את אגדות הילדים של תרבותו כבר הכרתי, עם המכשפות והזאבים והציידים והמון המון שלג שיש בהן. לאט לאט, חשבתי, נוכל ללמוד ביחד אגדות נעימות יותר. כשנודע לי סוף סוף מתי אסע לראותו, כבר לא יכולתי להירדם בלילות בלי התמונה שלו לצידי, בלי לדבר אליו, בלי לאחל לו לילה טוב ולהתפלל שמי ששומר על ילדים בשנתם בבית ילדים גדול בעיר זרה ישמור גם עליו עד שאוכל לעשות זאת בעצמי.



בין לבין, קצת יצאתי מדעתי מרוב שמחה. אבל איך אפשר שלא לרחף ואיך אפשר שלא להצטמרר בדאגה בשבועות, בימים ובשעות שלפני? ואיך אפשר להתעשת, והרי אי אפשר שלא להתעשת. תזכרי שזה עדיין לא בטוח, אמרו לי - אבל לא אמרו לי כמה זה קשה להימנע מחנויות של רהיטי ילדים ובגדי ילדים וצעצועים וספרים וקלטות לטף, וכמה קשה יהיה לומר לעצמי, עוד לא, חכי קצת, עוד מעט תוכלי לראות על פניו את החיוך שעד כה ראית רק כשהפתעת ילדים של אחרים. עוד מעט. ויום אחד, בשנה שעברה, נבלעה כל הלמותו של הלב בשאונה של מכונית מקרטעת בשלג.



עשרים מעלות מתחת לאפס, ומרוב שמחה שכחתי כפפות. שלוש מאות קילומטר של דרך לא באמת סלולה, שבסופה עיר מפויחת ומכוערת ובעיבורה בניין אחד של לבנים והמון חלונות מסורגים, ונצח שעובר בין צלצול של פעמון לבין דלת שנפתחת, ואדים של עליבות שמכים באף: ריח של מקום שאין בו די אהבה, אני מספיקה עוד לומר לעצמי ובודקת שהידיים לא רועדות. ועוד אני משננת, אל תבכי כשיקרא לך "אמא". כך מלמדים שם את הילדים, שיום אחד תבוא אמא ותיקח אותם לבית משלהם, זה הכל. אל תישברי עכשיו. את יכולה, את חזקה, את חייבת לו את החיוך הכי גדול שחייכת אי פעם, כי זאת הישורת האחרונה בדרך, ואת תעברי אותה. כמו כל אישה שהיתה לאמא לפנייך, אם בבית חולים ליולדות ואם בבית ילדים.



ופתאום הוא מגיח מאפלולית של מסדרון ורץ בכזאת מהירות שהלב מאיים לגלוש מתוך בית החזה - רגע, ילד, זהירות - אבל גם הוא כבר לא יכול להתאפק ולהיזהר, בדיוק כמוני, ואני משתופפת על ברכיים ופורשת זרועות, וכל הריק הזה שבין שתי הידיים המושטות מתמלא בחיים, פתאומית ולעד.



אחר כך יבואו הפרטים. קודם ריחו וחלקת עורפו שהוא מרשה לי ללטף בעודנו משחקים יחד; אחר כך אצבעותיו הזריזות, העיניים המדהימות, מגע הלחי שלו בשלי, צחוקו, הגילוי שהוא כל כך אוהב דגדוגים. אחר כך אלפי הפרטים הקטנים והמובנים מאליהם כשברור כשמש שאני אמא שלו והוא הילד שלי, וכך יהיה תמיד וכך צריך להיות. אבל איך אקרא לרגע הזה? עכשיו כשכבר מותר לי, עכשיו כשהוא ישן שנת ישרים ואני נרגעת מסיוט ויושבת לצד מיטתו עד שיפציע האור, אני יודעת שזה היה בדיוק אותו פלא גדול ועצום שקוראים לו לידה.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211416,00.html