
08-02-2006, 21:28
|
|
|
|
חבר מתאריך: 20.12.01
הודעות: 20,962
|
|
|
רנטיסי מסביר לנו את ההבדל בין היהודים לפלסטינים ולמסלמים (עובדה, ערוץ 2)
ריבחי רנטיסי(בן דוד של) מושיט יד לשלום מעל קברו של עבד: "אלה [שחיסלו אותו] יקבלו בחזרה".
כך הוא אומר מעל הקבר של הדוקטור, כינוי של ריבחי לעבד, בן-הדוד היקר. "אבל אנחנו מושיטים
יד לשלום", מיד הוא מוסיף ואומר. ברור, ברור.
רנטיסי ומחמד אבו-טיר(ההוא עם הזקן. בוא תתבע אותי י'חמא"סניק-עם-זקן-נגד-ההתנתקות)
מסבירים לנו שיהיה שלום. זמני. עד אחרית הימים, כשהעצים והאבנים יעזרו למאמינים לחסל את
אליאהוד, עד אז הם יעבדו בשלבים. בשלב ראשון, הם יציעו לנו הודנה("זמנית, זמנית, ברור"),
אם "נחזיר את עזה והגדה ומזרח ירושלים וכולי". אחרי זה...אחרי זה אבו-טיר יסביר לנו כשהוא
ציטט את שיח' אחמד יאסין אומר ש"צריך להלחם בצבאות ולא באזרחים", לא באמת תקף לגבי
האוייב הציוני...
עוד ריבחי יושב ומנגד חומוס על הריסות נצרים(מראה מזעזע בפני עצמו, אבל לא נתעכב על זה),
ומסביר לנו שכאן, על הריסות נצרים, לחומוס טעם שמיימי. הוא לא האמין שאי-פעם יגיע להריסות
הכיבוש, אבל הנה זה "חלום שמתממש". בבית, הוא מסביר לנו, היה לחומוס טעם "כמו של אוכל
רגיל", אבל כאן לא. על הריסות ההתנחלויות של האוייב הציוני זה כמו לשבת ליד שולחנו של מחמד
עצמו...
וזה ההבדיל בינינו(אלה מאיתנו שיהודים, כלומר) לבינם: אנחנו מתאבלים על חורבן ירושלים. מאז
שחרבה ירושלים לא שומעים כלי-זמר. מאז שחרבה ירושלים עורך שולחן, "ומשייר דבר מעט", סד
את קירות ביתו אבל לא עד הסוף. אנחנו מצפים לבניין ירושלים. גם הברכה לאבלים היא ש"ינוחמו
עם שאר אבלי ציון וירושלים". לא כך אצלם. אצלם לאוכל יש הטעם הטוב ביותר לא בבניין, כי אם
בהריסה.
(עובדה בערוץ 2)
|