11-02-2006, 20:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 23.10.05
הודעות: 86
|
|
|
עזרה. במצב חרום!!
שמי ***** מ.א ******* אני חייל כבר שישה חודשים.
הכל התחיל בשנת 2001 הייתי בן חמש עשרה אז. התחלתי להתאמן בקבוצת הוקי קרח, הצלחתי להגיע להשגים מאוד מרשימים, התקבלתי לנבחרת ישראל בנוער להוקי קרח ואף השתתפתי באליפות העולם. זה נחשב השיג מאוד גבוה מפני שלא היה קיים אף שחקן שהצליח להתקבל לנבחרת בשנה הראשונה שלו כשחקן הוקי קרח. אך בתום אותה שנה הרגשתי כי חרב עליי עולמי, לאחר בדיקה שעברתי בברכיים אצל אורתופד עקב כאבים בברכיים כתוצאה ממאמץ, התגלתה אצלי שחיקת סחוס בשתי הברכיים, בעיה רפואית שאילצה אותי להפסיק להתאמן בהוקי ובספורט בכלל.
כאשר בכתה י"א יצאתי עם הכיתה שלי לגדנ"ע צה"לית חדרה בי ה"מורעלות" והרצון לשרת בצבע כלוחם ולא סתם לוחם, הכי מובחר שאני יכול להיות. באותה שנה גם היה לי את הצו הראשון בלשכת הגיוס ובהם יהו המבחנים והראיון אישי שבמבחנים נתתי את כול כולי ובראיון הייתי הכי אני ובלי שום מסכות. בין כתה י"א ל י"ב נרשמתי והתקבלתי לגדנ"ע צלילה של שייטת 13, הכללה בתוכה שבוע קורס צלילה ובסופו גיבוש לשייטת 13. למרות ידעתי במודע כי הברכיים שלי לא יוכלו לעמוד במאמצים ובקושי ספורטיבי וגיבוש בעיקר לא ויתרתי לעצמי וניסיתי, את הגיבוש לא סיימתי. אך זה לא גרם לי כלל להתייאש אלא רק לרצות יותר להגיע הכי רחוק שאני יכול להגיע.
בכיתה י"ב קיבלתי זימון ליום סיירות שבו שוחררתי ביום הראשון בשל בעיות הברכיים שלי.
אך עדיין לא הסכמתי להשלים עם עצמי בנוגע לבעייתי הבריאותית ובמשך השנה קיבלתי זימונים למבדקי טיס, את ירפ"א א עברתי ובירפ"א ב נכשלתי לאחר הראיון האישי, למרות הכישלון אף פעם לא צצה במוחי מחשבה הכי קטנה של יאוש אלא נהפוך הוא רק רציתי יותר ויותר.
לקראת סוף השנה קיבלתי זימון לגיבוש צנחנים, וביום הראשון לגיבוש לאחר הבוחן בר אור זה שוב קרא הגוף שלי איכזב אותי, הברכיים שלי לא עמדו שוב פעם במאמץ, פניתי לרופא הגיבוש והוא אמר לי כי אין לי שום אפשרות להמשיך את הגיבוש במצב שכזה ושאם אני רוצה אני זכאי לבקש גיבוש נוסף בשל בעיות רפואיות, אך הייתה לי בעיה לבקש גיבוש נוסף מאחר ושבשביל לקבל גיבוש נוסף עליי לדחות את הגיוס שלי, כי לא היו גיבושים נוספים עד לגיוסי, לאחר אינספור מכתבים ובקשות ללשכת גיוס הצלחתי לדחות את גיוסי למחזור הבא. אך כאן לא נפתרה הבעיה מאחר ושבמדור סיירות אמרו לי כי אני לא זכאי לגיבוש נוסף כי אני נפסלתי בגיבוש הראשון, אני הסברתי להם שלא נפסלתי ולא פרשתי אלא שהרופא אמר לי כי אין לי שום יכולת להמשיך את הגיבוש במצבי, אך עדיין במדור סיירות התעקשו לעמוד על שלהם ולא לתת לי גיבוש נוסף. לאחר שידעתי כי מהם לא תבוא לי הישועה החלטתי לבקש עזרה בנושא מ"בא"ח צנחנים" שאולי הם יוכלו לעזור לי, שם דיברתי עם הקצינת חינוך שעזרה לי ואף הדריכה אותי מה לעשות ואמרה שעליי לנסות לכתוב מכתב למב"ס (סא"ל) הבא"ח. כתבתי מכתב למב"ס והוא ענה לי בשיחת טלפון אישית ואמר לי כי הוא קרא את המכתב שלי ושהוא יעזור לי כמה שהוא יכול, לאחר שבוע קיבלתי טלפון מקצין השלישות של הבא"ח שאמר לי כי אני מוזמן לגיבוש צנחנים. לא היה שמח ממני מעולם, הרגשתי שאני מקבל הזדמנות אחת אחרונה. הבנתי שאסור לי ליפול משום בחינה רפואית ושעליי להמשיך בגיבוש גם אם לא משנה מה יקרה וכך קרה סיימתי את הגיבוש ולמרות שלא התקבלתי לא התייאשתי והייתי שמח עם שיבוצי לנ"חל.
כול אותם שנים משפחתי תמיד לחצו עליי להצהיר על בעייתי הרפואית ואמרו לי כי אני רק יגרום לעצמי נזק בלתי הפיך לברכיים אך סירבתי להתמודד עם זה ופשוט התעלמתי מהבעיה. כחודשיים לפני הגיוס, התפכחתי מעט ואף הלכתי להיבדק אצל מומחה ברכיים שיבדוק את מצבם של הברכיים שלי, ושם הוא אמר לי בפרוש שאין לי שום יכולת להיות לוחם ומה שאני גורם לעצמי יכול להפוך לזנק לכול החיים. פעם ראשונה הרגשתי כי עליי לבחור בין הברכיים שלי שצריכים ללוות אותי בכול החיים, לבין האגו שלי, לבין הרצון לתרום למדינה הכי טוב שאפשר.
זה הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתמודדתי עם הבעיה, שהכרתי בה. כשההורים לוחצים וכשאתה שומע חוות דעת של מומחה בנושא גם אצלי התחילו לעלות התלבטויות.
שבוע לפניי הגיוס הגעתי למסקנה שבריאות חשובה יותר מכל דבר ושתרומה של שלוש שנים קרביות לא מצדיקה נזק לכול החיים.
ביום שהתגייסתי, בבקו"מ הצהרתי על בעייתי, נבדקתי אצל אורתופד והוא בין רגע איבחן את הבעיה (מרוב שהיא היייתה חמורה) של הברכיים. הוא הוריד לי את הפרופיל ל64 ושאלתי אותי מה ברצוני לעשות עכשיו בצבא ואני עניתי לו שאני רוצה להיות שוטר אזרחי (שח"מ) הוא אמר לי את המשפט הבא "גם שוטר צריך יכולות אני יעלה לך את הפרופיל ל72" ואני אמרתי לעצמי מאחר והוא רופא בצבא הוא בטוח מבין בנושא ולא התווכחתי איתו אפילו.
לאחר מכן ראיתי קצין מיון שאמר לי כי אני למדתי בבית ספר מקצוע ועליי לעסוק בו בשירותי הצבאי, הוא נתן לי לבחור בין חיל חימוש או חיל אוויר, אני לא רציתי את מה שהוא הציע לי ואמרתי לו כי אני רוצה להיות שוטר אזרחי (שח"מ) והוא ענה לי כי עליי לבחור בין חיל אוויר או חיל חימוש או שהוא יחליט במקומי. לאחר שהבנתי כי אין לי ברירה עניתי לו כי אני לא רוצה ללכת למה שהוא הציע לי ומידה ולא תהיה ברירה אז אני מעדיף חיל אוויר. למחרת קיבלתי מדים של חיל אוויר והבנתי כי שובצתי לעבור קורס כול שהוא בבסיס הטכני של חיל האוויר, שיבוץ שהכי לא רציתי וחששתי מפניו. חשוב לי לציין כי את מקצועי בבית הספר למדתי כברירת מחדל והייתי חייב ללמוד מקצוע זה בשביל לקבל תעודת בגרות.
מאז ועד היום אני בבקו"מ כבר במשך חצי שנה ללא טירונות, דוחה את הקץ עם גימלים וטיפולים למינהם.
מצבי הנפשי איום ונורא העלתי עשרים וארבע קילו למשקלי במשך אותה חצי שנה מרוב הדיכאון, אני לא ישן כלל בלילות, כול היום רצות לי מחשבות בראש אני לא מתפקד ואני מרגיש שאני על סף קריסת מערכות. כמו שאומרים כי "נפש בריאה בגוף בריא" אז גם גוף חולה בנפש "חולה" והנפש שלי "חולה" והיא משפיע לי על הגוף. אני בחיים לא הייתי מאמין כי אני יגיע למצב הזה, מעולם לא הייתי בדיכאון כזה. הכול מרגיש לי רע, אני לא מעלה חיוך על הפנים שלי כבר חודשים והוריי מאוד מודאגים ממצבי.
אני כול כך רוצה לתרום למדינה, אני יודע שאם יתנו לי תפקיד שאני ירגיש טוב איתו אני יעשה אותו על הצד הטוב ביותר. הייתי הנער הכי חדור מוטיבציה שבעולם וכול זה נפל לטמיון. אני לא מבקש להיות טבח או נהג ואני לא מבקש לחזור כול יום הביתה אני בסך הכול רוצה להיות בתפקיד שאני יודע שאני יוכל למצאות את המקסימום שבי. אני לא מזלזל בנהגים או טבחים אני פשוט יודע שאני מסוגל למעבר לזה.
אני רוצה להיות במודיעין לעסוק בתפקידים מענינים עם מחשבים וכו'.
למה הצבא כול כך עיקש למצבים כאלו ?!?!?!
למה הם לא מבינים כי אני כול כך רוצה לתת והם לא מאפשרים לי?!?!?!?!
ועכשיו חצי שנה לאחר הגיוס שלי אני נמצא אובד עצות.
לצערי אבא שלי לא חבר של אף קצין גבוה ואין לי שום דוד שהוא קצין גבוה בצבא. אבל יש לי רצון ויכולת להיות החייל הכי טוב שאני יכול.
אז למה הצבא כול כך מדכא בנושא.
אשמח אם תתנו לי תגובות לסיפורי הארוך ואף עצות.
בתודה. |
ראשי
צ'אט
".
מצב כלאיים
