07-04-2006, 14:05
|
|
|
חבר מתאריך: 18.11.04
הודעות: 208
|
|
ליד אחי שוכב בחור ששירת ביחידה מובחרת, בסיום פעולה בלבנון, בשובם ליחידה
אפשרו לו לעצור בבית ולהגיע למחרת, התובלתית עצרה בכניסה לישוב, בעת חציית הכביש הראשי פגעה בו מכונית והוא נהרג, אין אני יכול לתאר לכם את תחושת העלבון של אביו למשמע הדברים, על אבחנה בנסיבות המוות, הוא שאל אותי האם בנו שנהרג בתאונת דרכים שווה פחות.
הוריי ששכלו בן (אחי הצעיר) בתאונה מבצעית, גם כאשר כל המערכת הצבאית אמרו בפניהם שהוא נחשב כחלל מלחמה כי פעולה או אימון מבצעים נחשבים ככונות וכמצב לחימה, עדיין בתוכם חשו שהמוות סתמי, כי החינוך בארץ הוא המוות בקרב, אבל מה לעשות שיש רבים שנפלו בנסיבות שונות, ולא בקרב.
חיילים שמתו בנסיבות של קלון, אינם מוכרים על ידי המערכת, אולם מה פשע חייל שנפל בחופשה
גם כזה שנהג שיכור (אשמתו היא תעבורתית ואין לה דבר עם היותו חייל), את שנותיו הוא נותן לצבא ללא אפשרות כמעט להתנגד לשירות שכזה (ישנם צעירים אחרים בני גילו בארץ שנהנים מהפריבילגיה שזכויותהם וחרותם אינם נשללים מהם ל 3 שנים והם ממשיכים את חייהם כרגיל), ויתכן שהבילוי הנ"ל היה דרך שלו לפרוק את השירות שהוא עובר, אז היכן בדיוק "אשמתו הצבאית" שאין הוא צריך להיות חלל צהל, בנוסף אין להעניש משפחות שגם כך נענשו בעונש כבד מנשוא, שעכשיו נתחיל להפריד בין דם לדם.
המערכת, עושה לצערי אבחנה חמורה, כשהיא אינה רוצה שביום הזיכרון יוזכרו חללי פעולות איבה, ולא אחת שאלתי מה עושים עם חייל שישב בעת חופשה במסעדה ונהרג, התשובה של המערכת, העובדה שהוא היה בצבא באותה עת "מזכה אותו להיות חלל צה"ל", אם זו התשובה אז כל חלל צה"ל (ובתנאי שאין במותו קלון כגון חייל שרצח חברתו והתאבד וכו...) צריך להיות מוכר ללא הבדל.
_____________________________________
EalanY
|