קצת היסטוריה: טרם הסכם אוסלו-אש"ף היה במצב שרוני וממשלת רבין בצעה בו הנשמה מלאכותית. האספירציות הפלסטיניות הסתכמו ב"שתימדינותלשניעמים", עקרון, שקבלתו-נחשב אז לוויתור ישראלי חסר תקדים ומפליג. דרישה פלסטינית לזכות השיבה היתה למקבילתה הבית"רית של "שתי גדות לירדן" ואיש (גם לא הפלסטינים) לא הזכירוה. מנגד, הימין טען, שפיסית-לא ניתן לחלק הארץ הקטנה הזאת לשתי ישויות גאופוליטיות נפרדות ועוינות והמשחק הוא על סכום אפס בהכרח (וכן, גם מפני הקטיושות על אשקלון-הזהיר). כך היה ב- 1992. לפני 6 שנים, הציג אהוד ברק את תוכניתו לחזרה לגבולות הפסקת האש של 1949 עם גושי התיישבות וחלוקת ירושלים. להזכיר, כי בתחילת אינטיפאדת 2000 הוא עוד הוקע כוותרן. כיום, מהווים הצעותיו המסד עליו נשענת המדיניות הישראלית הרשמית. 14 שנה מאז כניסת "הרשות" ליריחו ולהוציא הימין האידיאולוגי, איש כמעט אינו רואה יותר בנוסחת חלוקת הארץ - וויתור ישראלי. שאלת זכות השיבה עולה כדרישתו האולטימטיבית של הצד הפלסטיני שאף המינימליסטים-מחויבים אליה. ומול הנסיגה המתמדת של הישות הלשעבר-ציונית המקדשת מאבק במפעל ההתנחלות, מציגה ההנהגה הפלסטינית הנבחרת-דרישה חדשה ונחושה לכינונה של מדינה שתשתרע "בין הים לירדן". דרישה הנשענת על המאבק העממי של בני עמם. מנגד, אנו מוצאים רק את רפיסות הנהנתנית של תושבי עיר המדינה, הבורחת מפני ההתמודדות עם המציאות ע"י הפניית האצבע המאשימה כלפי המתיישבים.
..והנה הוכיח הימין באופן אנליטי את משוואת סכום האפס. מי שלא רצה לקבל (או לשאוף) מדינה יהודית בכל א"י-יתמודד בקרוב עם אותה דרישה, כשהיא מוצגת כדרישת הסף של הצד הפלסטיני הרשמי.

אז איך נראה לשאר העם שהמתיישבים אינם אשמים בכך?

כל ממשלות ישראל עד היום הביאו את הארץ, את המדינה, את המולדת, את הבית הלאומי.
תקרא
http://stage.co.il/Authors/55112?sortby=created#type10
אין למדינת ישראל שום אופציה מלבד טיהור היסודות שעליהם היא נבנתה במרמה בשוחד ובטרור.
עכשיו רק השם יעזור לה, בינתיים ישראל ממשיכה להתעצם על חשבון גופותיהם של אזרחיה.
הערבי שפעם ישראל השפילה, התחכם ולמד ממנה, ישראל שהנציחה את הערבי כאויב לא יכולה להתפיס איתו.
החשוב ביותר מכל הגורמים הללו הוא התמיכה המערבית, ובמיוחד האמריקאית, בישראל. הכוחות המערביים ישנו את המדיניות הזאת כשהם יבינו שהיא איננה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלהם. אך אין זה אומר שעלינו לשבת ולחכות לכך.

למרות החשיבות של הפעילות הפוליטית במערב, המאבק הקריטי לא יתרחש בלונדון, בניו-יורק או בפריז אלא במזרח-התיכון - בשכם, בנצרת, בירושלים ובחגורות השחורות, בעיירות הפיתוח ובמושבים הספרדים.

זה יקרה כאשר הערבים יכירו בשורשיו של הסכסוך במזרח-התיכון. זו איננה מלחמת דת, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אלא מאבק נגד הקולוניאליזם בין מתיישבים זרים ובין ילידי המקום, שהם הנוצרים, המוסלמים והיהודים הספרדים.

הגישה הקשוחה של המנהיגים הציונים המזרח-אירופאים לעוול האמיתי ולחיי אדם, דומה שהיא מיובאת מארצות מוצאם; והקריסה שאנחנו רואים בחלק זה של העולם צפויה לחזור על עצמה בישראל עם תוצאות הרבה יותר קטסטרופאליות.