ויו-יו גם

מאת דורון רוזנבלום


כחודש לאחר הבחירות לא הגיעו הפעם קולות הימאים, אבל הגיעו קולותיהם של הצפים; ובדיעבד מתברר, שהם-הם שהטו את הכף. אותם כ-40 אחוזים שלא הלכו לקלפי יכולים לכאורה לחגוג היום ניצחון כפול, פוליטי ואידיאולוגי: מצד אחד - בהימנעותם לא איפשרו שינוי מהותי במערכות חיינו; ומצד אחר - בעצם אי-הצבעתם כאילו אמרו, ששינוי כזה ממילא לא היה מתרחש, שאחרי הבחירות נישאר ממילא עם אותו חבר-פוליטיקאים מוכר ומאוס, שמקצועו הישרדות ואמונתו הקידום האישי.

ואמנם, האופן שבו התפתח המשא ומתן הקואליציוני יכול לאשש את ההנחה האחרונה: הגרגרנות הגלויה שבה הסתערו הפוליטיקאים על שלל המנדטים, הבעיטה הן באידיאולוגיות הנשגבות והן באותם "טאלנטים" שהוצבו לראווה ברשימות המועמדים ערב הבחירות, העסקות הפוסט-אלקטורליות ששמו לצחוק את "רצון הבוחר" (מה יגיד, למשל, גמלאי המתנגד ל"התכנסות"? או מי שהצביע לקדימה במחשבה על פרופ' אוריאל רייכמן בחינוך?) - כל אלה מצטרפות לכאורה למצג-שווא רבתי, שאילו התרחש בתחום הצרכני, העסקה היתה מתבטלת והקונה היה מקבל את כספו בחזרה בתוספת פיצוי.

אך כיוון שבפוליטיקה עסקינן העניינים הם חד-משמעיים קצת פחות. זאת ועוד, מי שמחפש בתחום זה טהרנות ערכית חוטא בציפיות-יתר ודן את עצמו מראש לתסכול וזעם. מבחינה זו יש ניגוד מוזר, קומי כמעט, בין מה שכונה "אדישות הרחוב" לפני הבחירות ובין המעורבות הרגשית העמוקה המלווה את הרכבת הקואליציה. הרי גם מי שהצביע בבחירות אלה, שסבבו סביב אקס-מנהיגותו של פוסט-מנהיג, עשה זאת - לפי הסקרים לפחות - מתוך התחבטות וסקפטיות.

דווקא אחרי הבחירות התנער הציבור מאדישותו: פתאום בנפשנו הדבר, מי יהיה איזה מיניסטר, היכן יתבזבזו כישוריו של פרופ' אבישי ברוורמן, ובאיזה תואר יעתיר עלינו אפרים סנה את משנתו הביטחונית המרתקת (ומצד אחר, אפשר רק לדמיין את הביקורת שהיתה ניתכת על אותם "טאלנטים", אילו הוצבו בעמדות כוח: "הצנחות" של "חסרי ניסיון", מינויים של מיני "פרופסורים" שכוחם רק במלים; פרימדונות ש"לא ליכלכו את הידיים בבוץ הפוליטי", וכו' וכו').

אבל גם מי שסופק כפיים על החמצת השינוי המהפכני הגדול, ההיסטורי, שבחירות אלה הבטיחו כביכול לחולל בכל תחומי חיינו צריך להיזכר, שהן לא ירדו כבשורה מהר סיני, אלא נולדו (בין היתר) כתוצאה של התעצבנותו של אריאל שרון מכך שלא הצליח למנות לשרים את רוני בר-און ואת זאב בוים; וגם זאת לא מתוך הכרה בכישוריהם, אלא כתגמול גס על תמיכתם בו.

במלים אחרות: הכל היה ונשאר פוליטי. את החלומות המכונפים על מהפיכה בכל סדרי חיינו סיפקו הרומנטיקנים שבינינו. זה לא הובטח מפי שרון, ואפילו "הוויתורים" רק נרמזו במעומעם. וגם אם נאמין בדיעבד, ששרון היה מוביל אותנו להסכמי שלום, לביטחון ולנסיגה מכל השטחים - לא ברור מה באמת היה עושה לנו, ולדמוקרטיה, שלטון של גוף אד-הוק ענקי בן חמישים וכמה מנדטים, הבנוי כל-כולו על מנהיג יחיד, בלתי צפוי, נטול איזונים מפלגתיים ובלמים פוליטיים.

אפרורי ככל שהדבר יישמע, אולי צריך לצמצם את הציפיות מהפוליטיקה בכלל ומהבחירות בפרט. בעיקר צריך להשתחרר מהאמונה הקבועה באיזה "דאוס אקס מכינה" - מנהיג שיגיח פתאום מתוך המכונה הפוליטית "אחרי הבחירות" ויוליך אותנו לארץ המובטחת. האם לא נכווינו בכך כבר, ולא פעם אחת?

נראה, שנגזר על הדמוקרטיות להתנהל על ידי סך כל העסקנים הקטנים והאנושיים שהפוליטיקה היא פשוט מקצועם, לטוב ולרע - כפי שיש כורי פחם, נהגי קטרים, או מלווי כספים בשוק האפור. ממילא מה שקובע אצלנו הוא גחמותיה של ארצות הברית, הפיגוע הבא, או מצב רוחו של הרמטכ"ל. לכל היותר אפשר לייחל, שהאולמרטים והפרצים יפתיעו מדי פעם בסתם גילוי של קומון-סנס.

כך או כך, כמו במלים של הפזמון הישן של דן אלמגור על המחזוריות האינסופית של "החבר'ה" - "ככה חולפות השנים ורומז העתיד / שעם אותם ברנשים נישאר לתמיד: יחד עם גיגי הלץ, ועם צפצה בול עץ, ועם שוקילה ג'ורה... יחד עם שמוליק פרצוף, וג'ינג'י מקל וצווינגי ס'תכל... וכמובן גם עם שפץ הקטן, וזם - ויו-יו גם". נראה שנגזר גם עלינו להתעורר אחרי כל בחירות עם צחי הלץ, ועם חיים ת'חייך, ועם דליה בת-לסת, ועם פואד בלורה; וכמובן ליברמן השמנמן, וש"ס - ושימון גם
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=710541

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.