http://yeshanews.com/?id=48498
בית שפירא" - הסיפור המלא
נועם ארנון ואורית סטרוק
י"א אייר התשס"ו 09/05/2006 16:39
בסקירה הבאה, מתאר ועד התושבים היהודי בחברון את השתלשלות האירועים בחברון ואת הריקבון הקשה, עיוות הדין והמגמתיות השולטים ב"רשויות אכיפת החוק" ובראשם בג"ץ



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://yeshanews.com/image.php?id=10104&type=0&filter=0]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://yeshanews.com/images/zoom.gif]
בית שפירא



רקע


בית שפירא ניצב על אם הדרך משכונת אברהם אבינו למערת המכפלה. זהו בית גדול בן 3 קומות, שאכלוסו ביהודים הרחיב באופן משמעותי את המרחב הגיאוגרפי של הישוב היהודי בחברון, ויצר כמעט-רצף יהודי בין הרובע היהודי המתחדש ובין מערת המכפלה. הבית נרכש כבר לפני יותר משנה ע"י "איש קש" והושכר לחברת "טל השקעות ובנין בע"מ", אשר העמידה אותו לרשות המשפחות והישוב היהודי בחברון.
על מנת "לתפוס חזקה" בבית, עוד לפני אכלוסו ביהודים, ביצע הישוב כבר אז (לפני למעלה משנה) מספר פעולות כגון: החלפת דלתות הבית ומנעוליו, והכנסת מיטלטלין לתוך הבית.
כשבוע לפני פסח, השתכנו בבית 3 משפחות יהודיות, חלקן – מהמשפחות שנאלצו לצאת מביתם בנחלה היהודית "מצפה שלהבת" (ה"שוק"). קציני צה"ל והמנהל האזרחי באו לבדוק ולסייר, קיבלו לעיונם את המסמכים המאשרים את העברת החזקה על הנכס לישוב היהודי, ואישרו את המשך השהיה במקום. גאולת הבית היתה אירוע רב משמעות בהרחבת היישוב.




חקירה מגמתית

זמן קצר לאחר מכן, התברר כי כל הרחבה ביישוב היהודי בחברון היא לצנינים בעיני גורמים שפוטי השמאל במערכת. המשטרה החלה לחקור בנושא, במגמה ברורה – להוציא את היהודים מהבית. נציגי הישוב שזומנו לחקירה, הבחינו כי בתיק בו הם נחקרים אין כלל מתלוננים, יש רק "חשודים" – היהודים שפעלו ליישוב הבית. באותו שלב, המשטרה עדיין עסקה בחיפוש ואיתור ערבים שירשמו כ"מתלוננים" בתיק. יו"ר הועדה המוניציפלית בחברון, אברהם בן יוסף, שוחח לאחר החקירה עם קצין החקירות, רפ"ק אבי רוטנברג, שאמר לו: "עוד תראה, הפעם נצליח להוציא אתכם מהבית!" – כך ממש. שאלתו של אברהם: האם תפקידכם ומטרתכם להוציא אותנו מהבית - או לחקור ולברר את האמת באשר לחזקה על הבית??? – שאלה זו נותרה ללא מענה.

למה התכוון קצין החקירות, אבי רוטנברג, במילה "הפעם"?? התשובה מעניינת: לפני כשנה נכנסו תושבים מהישוב היהודי בחברון לבית גדול אחר, אשר נרכש אף הוא ע"י אותו "איש קש", בית בשכונת תל רומידה. מיד לאחר כניסת המשפחות כינס ראש המינהל האזרחי דאז, המכונה "פיצי", ישיבה רבת משתתפים של קציני מינהל אזרחי, צבא ומשטרה, ובה ניתנה הוראה לעשות כל מה שצריך על מנת להוציא את היהודים מן הבית. אחד המשתתפים העיר, שהבית נקנה כחוק ונמצא בידי היהודים על פי דין; הערה זו נותרה ללא התייחסות. ואכן, השלטונות עשו כל מה שניתן כדי לבצע את המשימה החשובה של הוצאת יהודים. בין היתר, נעצר "איש הקש" למשך מספר שבועות, ואף נערך עימות בינו ובין ה"מתלונן" הערבי, וכן הופעלו אמצעי לחץ שונים על הישוב, כולל עיכוב מכוון בפעולות פיתוח אחרות בישוב – אך כל האמצעים לא צלחו, החקירה העלתה חרס, והבית נשאר מאוכלס ביהודים.
הפעם – החליטו הקצין רוטנברג וכנראה גם קצינים נוספים במשטרה ובמנהל האזרחי – הפעם זה יצליח, הפעם נוציא את היהודים מהבית.
ואכן, החקירה הייתה בבירור חקירה מגמתית ומונחית. כל הבעלים הקודמים של המבנה (8 במספר) אותרו ע"י המשטרה, וכל אחד מהם מסר כמובן תלונה (אחרת חייו בסכנה). גם ראש העיר הערבי הוזמן ע"י המשטרה להעיד, והעיד – כמה מפתיע – שהעיסקה אינה כשרה. המשטרה, שיודעת היטב שאין לערבים כל ברירה אחרת אלא להתלונן – בחרה להתייחס לתלונותיהם ברצינות תהומית. "איש הקש" נעצר אף הפעם, וזכה הן לאיומים (שישב בכלא עד סוף ימיו) והן להצעה מפתה: להפוך ל"עד מדינה" נגד היהודים תמורת בצע כסף. כל זה היה ללא הועיל. לבסוף הוא שוחרר, ללא כתב אישום, וללא כל הגבלות. לאור הנסיון ב"פעם הקודמת" העדיפו במשטרה לא לערוך "עימות" בינו ובין ה"מתלוננים" הערבים. ומי לא נחקר? 3 עורכי – דין בכירים, נוטריונים ישראליים, החתומים על מסמכי העיסקה – הם לא נחקרו כלל. העדות שלהם כנראה לא "התאימה" למטרה של החקירה המגמתית...
כשבוע לפני יום העצמאות קיבלו התושבים מכתב ממשטרת חברון: "ישיבתכם במקום אינה חוקית...עליכם לפנות את הבית ללא דיחוי". ההליך שננקט הופעל ע"פ חוק "פלישה טריה".





מהו החוק של "פלישה טריה – עשיית דין עצמית"?


מדובר בחוק חריג ומיוחד, על פיו ניתנת לאדם הרשות "לעשות דין לעצמו" ולסלק בכחות עצמו אדם שפלש לרכושו, בלא צורך לקבל אישור מבית המשפט. החוק הגביל וצמצם את המקרים בהם מותר לבצע "עשיית דין עצמית", למקרים הבאים:
אך ורק ל"פלישה" שלא מלאו לה 30 יום
אך ורק למקרים בהם ניתן להסתפק ב"כח סביר"
ובשטחי יהודה ושומרון – אך ורק למקרים בהם המפקד הצבאי מאשר, שהפעולה אינה פוגעת בבטחון ובסדר הציבורי.
כמו כן קובע החוק, שבמידת הצורך רשאי בעל הנכס להעזר במשטרה כדי לסלק את הפולשים, אך גם זאת תחת המגבלות הנ"ל. (כלומר: 30 יום, כח סביר, אי פגיעה בבטחון ובסדר הציבורי). המשטרה, כמובן, תסייע רק למי שהוכיח שהוא אכן בעל הנכס.




עיוות הדין של בג"צ

התושבים היהודים, והחברה המשכנת, עתרו לבג"צ.מטרת העותרים לבג"צ היתה, להוכיח כי חלפו למעלה מ-30 יום בהם הם מחזיקים בנכס, וכי הנכס אכן שייך להם ולא למתלוננים.
הדיון התקיים ביום חמישי, למחרת יום העצמאות.
השופטים התקשו להחליט לגבי שאלת הבעלות על הנכס. שוב ושוב שאלו שאלות מהן ניכר, שהם מתלבטים בין טענות 2 הצדדים. לבסוף כתבו בהחלטתם, שאינם מביעים כל עמדה בנושא זה, אך הורו לפנות את הבית עד למחרת, לאטום אותו, ולהמשיך את הדיון על הבעלות בבית משפט שלום. במהלך המשפט התברר כי המשפט כלל איננו ענייני, אלא פוליטי. נציגת הפרקליטות השמיעה טיעונים פוליטיים מופרכים, לפיהם עקב ה"מצב הנפיץ בחברון" ישיבת היהודים בבית עלולה להלהיט את הרוחות בחברון ולגרום להתלקחות – וזאת לאחר שיהודים יושבים בבית כבר חודש ימים בשקט גמור... כן נרמז כי ה"יחסים" בין הצבא והמשטרה עם ערביי חברון מחייבת אותם לזרוק את היהודים...ועוד טיעונים מסוג זה. נציגי הדיירים הציעו להפקיד כסף בבית המשפט, כדי להבטיח תשלום השכירות אם יתברר כי הבית שייך למתלוננים. משום מה, גם הצעה זו לא התקבלה. עורכי הדין הביאו תקדימים והוכיחו שאם הדיירים הם הפונים לבית המשפט - ספירת 30 הימים נמשכת והם זכאים להישאר בבית; אך גם אלו משום מה לא הועילו. התברר, כי ליהודים אין צדק, אין סעד בבית המשפט, ואין סיכוי למשפט הוגן. ההחלטה שהתקבלה היתה כולה פוליטית: היהודים חויבו לצאת מהבית למחרת, ולפנות בהמשך לבית משפט שלום. כל המערכת, המנהל האזרחי, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט – התגייסו למטרה אחת: להוציא את היהודים מהבית. הרגשה זו קוממה רבים, ומאות מתנדבים באו לחברון כדי למחות.





רמיסת קדשי ישראל ע"י צה"ל: חילול שבת, סגירת מערת המכפלה


אמנם אלוף פיקוד המרכז הצהיר בפני בג"צ שהפינוי לא יתקיים ביום ששי "כיון שאין מדובר בפיקוח נפש וכיון שחיילים ושוטרים דתיים רבים אמורים להשתתף במבצע", אך בפועל בוצע מבצע הפינוי תוך חילול שבת של מאות חיילים, וכמעט תוך חילול שבת גם למאות אזרחים, שהיו בדרכם לחברון ונחסמו ע"י צה"ל עד סמוך מאד לכניסת השבת.

ביום ראשון, יום הפינוי עצמו, נסגרה מערת המכפלה לחלוטין, לראשונה מזה 12 שנה, עקב החלטה להשתמש בשוטרי המג"ב של "משמר המערה" לביצוע הפינוי. המערה נותרה סגורה כל אותו היום, גם לאחר שהפינוי הסתיים, כיון ש"השוטרים צריכים לנוח"...
יש לציין, שגם בימים של פיגועים קשים ביותר בגזרת חברון, לא נסגרה מערת המכפלה מעולם, ולא נעשה כל שימוש בחיילי "משמר המערה" לצרכים בטחוניים. אבל, כנראה שפינוי בית שפירא הוא מטרת-על שלכבודה אפשר להפר לא רק את כללי החקירה ואת כללי השפיטה, אלא גם את כללי הברזל של מערכת הבטחון...





הדיווחים השקריים בתקשורת

התקשורת, ככלל, עשתה כל מאמץ על מנת להבליט את טענת הפרקליטות כאילו המסמכים מזוייפים והבית כלל אינו שייך ליהודים. חלק מכלי התקשורת הגדילו לעשות, ופרסמו כתבות לפיהן גם בג"ץ קבע שמדובר ב"כנופיית נוכלים" , ובמסמכים מזוייפים.
ביום שני שלח ב"כ היישוב היהודי ומשפחות הדיירים, עו"ד גלעד קורינאלדי, מכתבים למערכות העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", ודרש התנצלות ותשלום פיצוי בסך מיליון ₪ על פרסום לשון הרע תוך התעלמות מכללי האתיקה העיתונאית.





התנהלות המשטרה בשטח – האם נלמדו לקחי עמונה?

ביום ששי התברר לתושבי בית שפירא כי בפתח ביתם נערכת המשטרה ל"עמונה 2". למקום הגיעו צוותי יס"מ, מג"ב וגם יסמ"ג – יחידת הפינוי של מג"ב, במדים השחורים הידועים לשימצה, עם קסדות ואלות, חלקם הגדול ללא תגים מזהים. ביניהם זוהו רבים שהתפרעו והיכו בעמונה. התערבות של חברי כנסת מול מפכ"ל המשטרה הביאה לענידת תגי הזיהוי לאחר מספר שעות, אך הם הורדו בהמשך. במוצאי שבת עלו שוטרי יס"מ על גג הבית, וממנו זרקו אבנים לתוך המבנה, וגם פצעו את אחד הילדים. כמו כן, קיללו את יושבי הבית ואיימו עליהם: "עוד מעט נבוא ונשבור לכם את הראשים והידיים..."
לקראת הפריצה לבית השתנתה התמונה: למקום הגיעה כל הקצונה הבכירה של המשטרה וצה"ל. מעולם לא נראו כל כך הרבה קצינים בכירים במקום אחד. נציגי ועד הישוב דרשו להכניס צלמים לתוך הבית, על מנת לתעד כל אלימות מצד המשטרה. לאחר ויכוח התקבלה החלטה, להכניס גם צלמים מטעם הישוב (בנוסף לצלמי המשטרה). הפעילות המשטרתית בתוך הבית לוותה ב"השגחה צמודה" של הקצינים הבכירים על כל תנועה של כל שוטר, תחת השגחה צמודה של הצלמים ושל נציגי ועד הישוב. (עוד קודם לכן בדקו המפקדים עצמם שכל השוטרים מתוייגים). גם כשהושלכו לעבר השוטרים ביצים, צבע, קוקה קולה וכו'– הנחו המפקדים את השוטרים לנהוג באיפוק, ולהפעיל כח רק לצורך ביצוע המשימה: הוצאת האנשים מהבית (וזה היה לפעמים קשה!) ולא כעונש או כנקמה.
ניכר היה שהמשטרה פועלת בפינוי הבית בהתאם ל"לקחי עמונה": הקפדה מלאה על "מדרג הפעלת הכח", על נוכחות המפקדים בשטח, על שימוש בשוטרות כלפי נשים ונערות וכדומה. במשך יותר מ-4 שעות פינתה המשטרה מן הבית כ-50 איש. כדאי לזכור, כי בעמונה, באותו פרק זמן, פונו 3,000 איש ונהרסו 9 בתים...
מחוץ לבית, היו הדברים שונים לחלוטין: שם הושארו השוטרים ללא "השגחה צמודה" של הקצינים הבכירים, ופעלו באלימות ואכזריות תוך הכאת כל מי שנקרה בדרכם, הטלת מצור על שכונת אברהם אבינו, פלישה לגגות ולמרפסות של בתים פרטיים, גרימת נזק לרכוש, וביצוע מעצרי-שוא ללא כל הצדקה. כמובן, ששוטרות לא היו שם, ושוטרים-גברים היכו ועצרו נערות.






בג"ץ – מחוץ לחוק


אחת השאלות המרכזיות בפרשה היתה – האם עברו 30 הימים של "פלישה טריה", או לא? אם עברו 30 יום – המשטרה אינה יכולה להוציא את הדיירים מהבית, וכל הנושא עובר לבית משפט שלום שיכריע בסוגיית הבעלות. בשאלה זו הכריעו שופטי בג"ץ, ש 30 הימים יסתיימו ביום ששי, כלומר למחרת היום.
בפסק הדין נקבע, כי דיירי הבית יוכלו לפנות אותו בכחות עצמם ("פינוי מרצון") עד ליום ששי בשעה 11. וכי המשטרה רשאית לפנותו "מחר (-ביום ששי) החל מהשעה 11."

שעות ספורות לאחר מכן הבינו בצה"ל, במשטרה ובפרקליטות, שפסק הדין של בג"צ הכניס אותם למילכוד: 30 הימים שלהם יסתיימו ביום ששי, וביום זה כמעט בלתי אפשרי לבצע את הפינוי. בצר להם – פנו בבקשה מיוחדת לבג"צ.
הבקשה כונתה בשם מיוחד: "בקשה דחופה להבהרת פסק הדין" – הליך שאינו קיים כלל בסדר הדין. בבקשה נכתב - "מכיון שמרוץ 30 הימים יחלוף מחר..מכיון שקיים חשש שלא ניתן יהיה להשלים את הפינוי עד כניסת השבת...יבקשו המשיבים מבית המשפט הנכבד כי יבהיר את פסק דינו, כך שיקבע כי הגשת העתירה עצרה את מרוץ 30 הימים..."
- לכאורה זו בקשת "הבהרה", אך למעשה – זו בעצם בקשה לשנות את פסק הדין, דבר שאינו קיים ואינו מקובל.
לבקשה צורף תצהיר מרשים חתום ע"י אלוף הפיקוד, בו נאמר כי מדובר ב"מבצע מורכב, המחייב השתתפות של מאות חיילים ושוטרים" וכי "לא ניתן יהיה לסיימו עד כניסת השבת".
הבקשה הוגשה לבג"צ ביום חמישי בלילה, ודיון נקבע ליום ששי בבוקר.

אילו היה בית המשפט העליון מקבל את החלטותיו בהתאם לחוק ולכללי השפיטה להם הוא מחוייב – "בקשת ההבהרה" היתה צריכה להידחות על הסף:
ראשית, בגלל עקרון "סופיות הדיון". אי אפשר לשנות פסק דין של בג"צ לאחר שכבר ניתן (אלא אם מבקשים דיון בהרכב מורחב)
שנית, בגלל שלא קיים כלל בסדר הדין הליך של "בקשת הבהרה". מדובר בכותרת נאה שאינה משקפת את מה שנכתב תחתיה.
שלישית, משום שעל פי התצהיר של אלוף פיקוד המרכז מבצע הפינוי אינו יכול להכנס תחת ההגדרה של "הפעלת כח סביר" וגם לא תחת ההגדרה של "פעילות שאינה פוגעת בבטחון ובסדר הציבורי".(מאות שוטרים וחיילים אינם "כח סביר") וממילא לא מתקיימים תנאי-המינימום של "עשיית דין עצמית".
ובנוסף, על פי התקדימים הקיימים, הגשת עתירה לבג"צ ע"י ה"פולשים" אינה עוצרת את מרוץ 30 הימים.
אבל שופטי בג"צ לא התחשבו בכל העובדות והכללים הללו, ומיד עם כניסתם לאולם הודיעו בנימה ידידותית לנציג הפרקליטות, שהמשטרה תקבל "כמובן" את בקשתה, וזאת עוד לפני ששמעו את טענות הצדדים.
השופטת נאור עוד הוסיפה ושאלה את עורכי הדין, מדוע יושבי הבית אינם מכבדים את החלטת בג"ץ ואינם מפנים את הנכס מרצון.
בשלב זה ביקשה אורית סטרוק, נציגת הישוב היהודי את רשות הדיבור, והסבירה לשופטים, כי כאשר הם עצמם אינם מכבדים את החלטותיהם, ואת כללי החוק והפסיקה להם הם מחוייבים – קשה יהיה לדרוש מהציבור לכבד זאת. "בית המשפט העליון עשה צחוק מעצמו" – אמרה אח"כ לעיתונאים במסדרון בית המשפט. זה כמובן לא הפריע למערכת, לפעול כראות עיניה.




מחסומים בכל האזור


עוד במהלך הדיון המשפטי, ולכאורה עוד בטרם נודע פסק הדין, כבר הטיל צה"ל מחסומים על כל האזור. תושבי האזור נחסמו בדרכים ועברו קשיים וסבל מיותרים. על חלק גדול מחברון הוטל סגר, שגרם לתושבים רגשות קשים. התברר, שהמשטרה והצבא עושים דין לעצמם, או שנרמז להם מראש מה תהיה תוצאת הדיון בבג"ץ...




מה בעתיד?

מתיישבי האזור, ותשבי חברון בכללם, אינן חיים באשליות מזה שנים רבות. אנו יודעים כי כל התקדמות ביישוב האזור מלווה בקשיים רבים ובקרבנות. בימים אלו אנו נזכרים בנפילת ששת החברים ליד בית הדסה בערב שבת, י"ז באייר, תש"מ. 3 חדשים לפני כן נרצח יהושע סלומה הי"ד. אך רק בזכות קרבנות אלו, התקדם הישוב היהודי בחברון, שחודש ע"י הנשים החלוצות בבית הדסה, ועל שמם הוקם היישוב בית חג"י (חנן, גרשון, יעקב, יהושע). כל שלב היה מלווה בקשיים ומאבקים, ואחריהם היתה התקדמות. בעזרת ה', כך יהיה גם הפעם, ונחזור לבית הזה – ולעוד בתים רבים, שיגאלו וייושבו, ועיר האבות תשוב ותיבנה.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

הגלות היא עוד יותר עמוקה מאשר 2000 שנות גלות שידענו. זו גלות פנימית ונפשית.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)