 |
13-06-2006, 10:08
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
על נפילה מיחידות מובחרות
לסייע לנשר לפרוש כנפיים
אתר "במחנה"
יום רביעי, י"א סיון התשס"ו, 07 יוני 2006, 10:56מאת כתב 'במחנה': ירדן בן-צור
שיעור ניכר מהחיילים האיכותיים שמתגייסים למסלולים של יחידות מובחרות מוצא את עצמו אצל קצין המיון ולא בטקס הסיום # כיצד צריך צה"ל להתמודד עם הנושרים? # איך אפשר לשמר את המוטיבציה הגבוהה בקרב החיילים ביחידות אחרות? # כיצד ניתן למנוע מקרים של הידרדרות נפשית מהמודחים בלא מערך מסודר שמלווה אותם בדרכם החדשה?
שנתיים שלמות חלפו מאז נשר סג"ם יונתן ממסלול ההכשרה של יחידת יהל"ם, היחידה המובחרת של חיל ההנדסה. יונתן, כיום מ"מ בפלוגת צמ"ה איו"ש, עדיין מתקשה להתגבר על תחושת הכישלון. כמו נפלי יחידות מובחרות אחרים, הוא עדיין מבוסס ברגע הכאוב ההוא, שבו התבשר על קטיעת דרכו ביחידה היוקרתית. יונתן, למעלה משנתיים וחצי בצבא, מעיד כי עד לאחרונה עוד התחבט בכוונה לשוב אל עולם גיבושי הסיירות. "בעקבות ההדחה נוצר אצלי מעין תסביך נחיתות", הוא מסביר. "אני מנסה להוכיח לעצמי פעם אחר פעם שאני מסוגל".
החברות קצרת המועד בשורות סיירת או קורס יוקרתי, מעיבה על שאר השירות של יונתן ודומיו הנושרים מהמסלולים ההתנדבותיים, ומטילה במקרים רבים צל של כישלון על המשך דרכו הצבאית של החייל. נפלי המסלולים ההתנדבותיים פזורים בכל רחבי הצבא. צה"ל, שמרוכז בסינון קפדני של המועמדים ליחידות העילית, פוסח לעתים על אלו הנושרים לפני הישורת האחרונה. בקורס הטיס, לדוגמה, רק אחד מכל שמונה חניכים שיתחילו את הקורס יזכה גם לסיימו, שיעור זעום לעומת שאר המסלולים ההתנדבותיים. על אף שידוע מראש כי הסיכויים לסיים את הקורס בהצלחה אינם גבוהים, רבים מייחלים לכנפי הטיס. כשרגע ההדחה מגיע, הרציונליות מפנה את מקומה לטובת האמוציות.
בין כישלון להצלחה
בימים אלו שוקדים בחיל האוויר על חיבור שאלון, שמטרתו לאבחן דרכי התמודדות של חניכים שונים עם כישלון. "ראיינו קבוצה גדולה של חבר'ה, חניכי קורס טיס, ובדקנו את היחס שלהם לכישלון בכלל", מספרת ד"ר אורית לוריא, רמ"ד מחקר ופסיכולוגיה תרופתית בחיל האוויר, שמובילה את פיתוח השאלון. "על-פי תוצאות הראיונות ניסחנו את השאלון. המטרה שלו היא לבחון את אופן ההתמודדות של החניכים עם כישלון, ולבדוק האם יש קשר בין זה לבין סיכויי ההצלחה שלהם בקורס".
לדברי ד"ר לוריא, השאלון נרקח כדי למלא חלל שעד כה לא ניתן לו מענה הולם. "יש דגש מאוד משמעותי בצבא על תהליך המיון והקבלה לתפקידים מובחרים", אומרת לוריא. "על הצד של 'המודח' חושבים פחות, הצד שצריך אחר-כך להמשיך לתפקיד אחר בצבא. האם הוא יצליח בהמשך דרכו הצבאית? או שמאותו רגע הכישלונות ייערמו כמו כדור שלג?".
על-פי המחקר שנערך עד כה ומצוי בחיתוליו, מצאה לוריא כי "ישנם שני טיפוסים עיקריים של מתמודדים עם כישלון. אחד - ברגע שהוא מודח מתעצב קצת, אבל אחרי פרק זמן קצר ממשיך הלאה. השני רואה בכישלון משהו סופי. הוא בטוח שאם הוא נכשל בזה כנראה שאין לו תקווה להצליח גם בעתיד. זה בהחלט משהו אישיותי שאפשר לאבחן מראש".
על-פי אבחון אופן ההתמודדות, טוענת לוריא, אפשר יהיה להמתיק במעט את הגלולה המרה של ההדחה מהקורס. "אני אומרת שאם השקענו בחניך כל-כך הרבה, כדאי וראוי להשקיע בו גם ברגע שעבר את הגדר. אנחנו רוצים לעזור לו. בשביל לעזור חשוב להבין מה צורת ההתמודדות שלו עם חוויית אי-הצלחה". לדברי לוריא, על ריכוך הנפילה אמונים בעיקר מפקדיו הישירים של החייל הנושר. "צריך לתפור לכל חייל תהליך פרידה על-פי אופיו. המפקד מוכרח לדעת מי החייל שיושב מולו. זה בסדר שהחייל יהיה עצוב, אבל השאלה היא אם זה יוביל אותו למעשה קיצוני, חלילה, או לכך שייכשל גם בקורס החדש כי הוא חסר אמונה ביכולתו".
חוויית ההרחקה מהקורס עשויה להותיר חותם עמוק על חייו של החייל המורחק. ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' גיורא קינן, זכה להכיר מקרוב את הנושא. כפסיכולוג הראשי של חיל הים לשעבר וכפסיכולוג קליני מטפל, פגש באנשים רבים שהתואר "מובחרים" נגזל מהם עם ההדחה מיחידתם.
"מובן שאנשים מגיבים באופן שונה לאירוע הזה. יש כאלה שמשלימים די מהר, אבל להבנתי הם לא הרוב. הרוב לוקחים את זה קשה בעוצמות משתנות. יש כאלו שלוקחים את זה קשה ביותר. ההדחה הופכת להיותה הטראומה הקשה של החיים שלהם.
"היה לי פעם פציינט בן 40 שהודח בזמנו מקורס טיס ולא התגבר על ההדחה", ממשיך קינן. "הוא היה מתעורר בלילות ובוכה על כך, למרות כל השנים שחלפו. אצל רבים ההערכה העצמית נפגעת. החייל חשב שהוא גבר-גבר ,שהוא חזק, שהוא מוצלח. הוא סבור שאם הוא הודח, כנראה שזה לא נכון עוד. כפסיכולוג של חיל הים עברו דרכי חבר'ה שהודחו מהשייטת. רבים מהם חשו כי חרב עליהם עולמם".
לדברי פרופ' קינן, התגובה הדיכאונית להדחה בלטה בעיקר בקרב שלושה טיפוסים. "לאלו שנשרו בשלבים מאוחרים והשקיעו לאורך הזמן הייתה ההדחה קשה מטעמים מובנים. כאלו שמגיל צעיר החליטו שיהיו בשייטת, הלכו לקורסי צלילה ושחו בים בחורף, התקשו אף הם לספוג את המכה. הסוג השלישי הוא של אלו שהיו להם ביחידה בני משפחה, מין שושלת. בתקופתי גם היו בשייטת המון קיבוצניקים. זה לא היה קל עבורם לשוב לקיבוץ ולומר 'נכשלתי'".
תלוי בקבוצה החברתית
ההילה שעוטרת את היחידות המובחרות והקורסים ההתנדבותיים, מקרינה על תחושותיהם של הנושרים. האידאל הנחשק שמגלמות יחידות אלו הוא תוצר תרבותי בן שנים של החברה הישראלית, שמרעיפה מהערכתה על לוחמיה. "ככל שזה עמוק יותר בתרבות ובקודים החברתיים שלנו, קשה יותר להתמודד עם הפרידה מיחידה כזו. נעשית אידאליזציה לתפקידים האלו על-פי הערכים והנורמות שרווחים בחברה", אומר ד"ר חנוך ירושלמי, מהמחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית. "זה מאוד קשור לקבוצה החברתית שבה האדם חבר. לא כל קבוצה חברתית מאמצת את הסמלים הלאומיים האלו ללבה".
את הקיבוצים של פעם מחליפים היום תיכונים מבוססים, שבהם ערך האדם נמדד החל מכיתה י"א על-פי מידת יוקרתה של היחידה אליה הוא מיועד. "ככל שהיחס לקורס הוא כאל מבחן שווי, הדברים מקבלים משמעות אישית ביותר וההדחה עשויה להוביל למשבר אישי קשה", מסביר ירושלמי. "כשזה מצטרף לגיל ההתבגרות המאוחר בו החיילים נמצאים, שהוא גיל רגיש ובעייתי, אנשים עשויים להגיב בחריפות רבה".
"אני עדיין מרגיש שלא השלמתי משהו", מספר סגן איתי בירן, מ"פ בקורס בגרות לוחמים, שנפל לאחר תשעה חודשים ממסלול יחידת יהל"ם. "כשהגעתי לשם אחר-כך כדי לבקר חברים הייתה לי צביטה בלב. שירתתי בגדוד של חיל ההנדסה, ותמיד שבתי ונזכרתי איפה יכולתי להיות".
לסיסמה הידועה "הטובים לטיס", שטבע עזר ויצמן ז"ל בשנות ה-60 המוקדמות, היה אפקט חברתי שהדיו נשמעים עד היום. "כשמפמפמים לך מבוקר עד ערב בקורס טיס כמה אתה מוצלח ושאתה השמנת של הצבא, אז אתה משתכנע בכך", אומרת ד"ר לוריא. "כשאתה נופל, טבעי שתחשוב שאם אתה כבר לא השמנת אז אתה בטח הלבן. והרי אף אחד לא אוהב במיוחד לבן".
לדמות את הבשורה
שיחת הפרידה היא נקודה קריטית. האופן בו מתבשר החייל על הפסקת השתתפותו בקורס היוקרתי, משמעותי מאוד לגבי תחושותיו העתידיות. "התחושה שלי היא שלא תמיד נעשה מספיק כדי להקל על חוויית ההדחה מהיחידה", אומר פרופ' קינן. "צריך להדריך את כל האנשים שעוסקים בהכשרה. תמיד יש אפשרות לומר 'תודה, שלום', אבל אפשר להסביר יותר - להיות מעין פסיכולוג. אחת האפשרויות היא להכין את המפקדים על-ידי סימולציות המדמות את הבשורה הרעה.
"המפקדים צריכים להיות רגישים במיוחד כדי שהחייל המורחק לא יחשוב שהוא חסר יכולת בכל תחום", ממשיך קינן. "אפשר לטעות בקלות בעניין הזה. מה שמחריד אותי זה משפטים כמו 'אתה לא מתאים לנו', כלומר - 'אתה לא מהברנז'ה שלנו'. ראיתי במו עיניי מקרים שבהם לא הבהירו לאנשים שמדובר בכשל נקודתי, שהעובדה שהקואורדינציה שלך והיכולת להטיס מטוס אינה מעולה, לא מרוקנת אותך מכל ערך. חשוב מאוד לדבר עם המודח על הנקודות הטובות שלו".
לצד טיפוח רגישותם של המפקדים, סבור קינן כי יש צורך בליווי פסיכולוגי מקצועי. "בעיניי, חשוב מאוד שכל מי שמדיחים אותו יראה פסיכולוג. ובכלל, מקומו של הפסיכולוג בהכשרות כאלה הוא משמעותי מאוד. הייתי בכל הסרטים האלו - וזה עניין מהותי".
כיום ליווי פסיכולוגי מקצועי ניתן לנפלי קורס הטיס רק במקרים חריגים. "למיטב ידיעתי, עיקר הפעילות בנושא היא פיקודית ולא פסיכולוגית", אומר גיל רביב, הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר לשעבר. "אני לא זוכר בשנים האחרונות אנשים ששקעו במשבר אמיתי לאחר שהיו זמן רב בקורס והודחו לקראת סופו".
לא כולם נותרים בחיקה החמים של זרוע האוויר והחלל. חניכי קורס הטיס, הנושרים לפני שזכו לענוד את סיכת המ"מ, שבים לבקו"ם לשיבוץ מחודש בכלל יחידות הצבא. "בקרבם, אני זוכר מקרה אחד או שניים של חבר'ה שהתקשו להתרומם ובסופו של דבר השתחררו מהצבא על פרופיל נפשי", מספר רביב.
אנשי המסלולים ההתנדבותיים ניחנים בתחילת דרכם במוטיבציה גבוהה לשירות "משמעותי" בצה"ל. קטיעת השתתפותם במסלול מובילה אותם לעתים לזנוח את הרוח הקרבית ומקשה על המשך דרכם הצבאית. "בריאיון ליחידה החדשה שלי שאלו אותי על תכונה רעה שלי. אמרתי שאני מפחדת מכישלון נוסף", מספרת צוערת שני פטר, שנפלה מקורס הטיס לאחר שמונה חודשים. "אני מפחדת שהפחד הזה ישתק אותי".
"אחרי שנפלתי מקורס טיס חשבתי ללכת לסיירת. אני לא יודע אם הייתי עומד בתהליך הזה מחדש", מספר סג"ם כ', כיום קצין במטה חיל האוויר. "לא רציתי לאבד את הכבוד. ללכת שוב למסלול מיוני זה מפחיד - מה אם הייתי נופל גם משם?".
ביחידה הפולטת ניתנת הדעת למצבו הנפשי של המודח, לעומת היחידה הקולטת, שם כבר אין לכך כל התייחסות מיוחדת. "מה שאני יודע הוא שביחידות שנפרדות מהאנשים יש הסדרה של פרידה הדרגתית תוך דגש על שיחה", אומר רע"ן פסיכולוגיה בחטיבת כוח האדם במז"י, סא"ל צור קרן. "יש ניסיון למצב את הנפילה מהקורס האטרקטיבי כתוצאה מאי-התאמה ספציפית. ליווי פסיכולוגי ניתן רק כאשר יש סימנים קיצוניים".
מחבר'ה לבדידות
אחת החוויות הטראומטיות ביותר של הנושרים, נעוצה במעבר החד שבין היחס המטפח שזכו לו עד כה לבין היחס הענייני והלא תמיד אמפטי מצד גורמי המיון. "בימ"ם (יחידת מיון ומעבר) התחיל אצלי הקטע של השביזות. אתה צונח ממסגרת שאתה לא חושב בה, כי דואגים לכל צרכיך, אל הלא נודע", מספר סג"ם כ'. "בקורס לא מזכירים במילה את החיים שאחרי הנפילה. למעשה, למי שנופל אין מושג מה קורה. הוא צריך ללמוד מחדש הכל - באילו חודשים נפתח קורס ולמי להתקשר כדי לבקש תפקיד מסוים".
לטענת ד"ר ירושלמי, ליחס לו זוכים החיילים עם עזיבתם את המסלול, חשיבות מכרעת לגבי עתידם הצבאי. "נראה לי בעייתי שהאדם הבא שבפניו מתייצב חייל המורחק מהקורס הוא איש כוח האדם", אומר ירושלמי. "אני מכיר מקרים רבים של אנשים שנפלו מיחידות טובות ונשברו רגשית כל-כך שלא רצו אחר-כך לקחת אחריות בצבא, או שעשו מסלול בחוסר חשק".
תחושה נוספת שעולה מנושרים רבים היא ההישארות בגפם אל מול המערכת, ללא ליווי או תמיכה לאורך זמן מיחידתם הקודמת. "בתוך חיל האוויר נעשה מעקב ספונטני אחרי אלו שנופלים", אומר רביב. "זה נכון שלא נעשה מעקב מסודר אחרי דרכם של הנושרים, בטח לא אחרי אלו שהגיעו לבקו"ם".
"היה בעבר רעיון בחיל לבדוק ליווי המשכי", מספר רס"ן שגיא רוביו, מפקד טייסת מיון לשעבר. "המגבלה העיקרית היא עומס ומגבלת כוח אדם. אין בחיל אנשים שיש להם זמן להתחקות ולהתלוות לכל מאות החבר'ה שהשתתפותם בקורס מופסקת. במצב כזה המפקד הישיר הופך להיות מאוד משמעותי, בעיקר בהיבט של התמיכה האישית והפסיכולוגית. זה מאוד תלוי ביחס של המפקד בשטח. כמה הוא מתייחס לזה באדיקות. אצלי עברו בשנתיים וחצי חמישה קורסים, הפסקתי למאות חניכים השתתפות. אין דבר כזה שאחד התחלק בלי שיחה איתי, והם לא הגישו מיד טפסים. הם קיבלו לפחות שיחה אישית אחת, כדי לפרוק את הבטן המלאה".
גם ביחידות המובחרות, שבהן הניפוי נרחב פחות, לא תמיד מוצע ליווי בהמשך הדרך לנושרים. "ביבשה אין מעקב מסודר אחרי חבר'ה שנופלים מיחידות מובחרות", אומר רמ"ח סדיר בחטיבת כוח האדם במז"י, אל"ם ציקי סלע. "יש ליווי אישי פרטני שמנסה להתחשב במצב המיוחד של החייל, אבל אין גוף או מערך שמוקדש לזה".
"חשוב לזכור שהפרט נועד לשרת את היחידות ולא להפך", אומר אל"ם סלע. "התרומה לביטחון בגדוד חי"ר ובסיירת היא זהה. ההנחה שנפל סיירת יגיע בהכרח לסיירת אחרת היא מוטעית. נכון שאם אתה נופל בשלב מתקדם ממסלול, יקשה עליך להתקבל למסלול התנדבותי אחר. ברור שכשאתה בוחר בדרך מסוימת אז יש לכך מחירים".
השאיפה בזרוע היבשה היא לנתב את נפלי המסלולים ההתנדבותיים אל עבר מסלול הקצונה, לעתים במחיר שביעות רצונם מתפקידם כחוגרים. "אנחנו מסבירים לחבר'ה שנופלים שלאור הנתונים שלהם מה שחשוב לנו שיסיימו כקצינים. תפקידם כחוגרים באמת הרבה פחות חשוב".
אלפי חיילים חולפים בכל שנה דרך המסננת הקפדנית של המסלולים ההתנדבותיים. שיעור קטן מביניהם זוכה לשאת בסופו של דבר בתואר המבטיח יוקרה חברתית רבה. חלקם לא מתקבלים מלכתחילה, חלקם מדשדשים ונופלים בשלבים הראשונים, וחלקם רק בהמשך ההכשרה. לעתים מה שנדמה כמשובת נעורים חולפת עשוי ללוות אותם בהמשך שירותם הצבאי ואף לאחריו. "יש לי מחשבות לעשות גיבוש ימ"ם אחרי השחרור", מספר יונתן. "בוא נאמר שזה לא בדיוק הדבר הטבעי שבחור בגילי שואף לעשות, ובטח לא מה שאני צריך כרגע בחיים. אבל חשוב לי לדעת שיש לי את היכולת להיות חלק מקבוצה מובחרת כזו".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
אבל היום התפיסה השתנתה. למרות שהייתי עושה יחטיות אם הייתי יכול אבל אם הייתי מגיע לגדודים, מאוכזב אני לא הייתי.
מצב כלאיים
