העצומה לשינוי כללי טוהר הנשק של צה"ל והתאמתם ללוחמה במזרח התיכון, כדי לשים קץ לזילות והפקרת חיי חיילי צה"ל
המכתב המלא
אני זוכר כי בבסיס בו שרתי בשירות-סדיר התנוסס שלט גדול ובו נרשמה אמרת גדול מנהיגנו, דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עבריה כי גורל בניה מופקד בידי מפקדים הראויים לכך". ובכן, לצערי הרב, ככל שמדובר בדרג הפיקוד הבכיר בצה"ל, ובדרג המדיני המנחה אותו, הרי שמבחינתי כבר מאז האינתיפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, הפכה אמירה זו לריקה מתוכן ובימים אלו במיוחד אני נוכח שוב כי היא בלתי נכונה לחלוטין!
כאזרח מן השורה, קצין אג"ם בצה"ל ואף כעו"ד, אני חש תסכול וזעם על כי משבר המנהיגות שאנו חווים מזה עשרות שנים הוביל לכך שמנהיגנו הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי הבכיר, בעת שהם מתמודדים עם לחימה בשטחים וכעת בלבנון, שוקלים בראש ובראשונה איך המלחמה תצטלם ב- CNN, איך יצטיירו בסקרי דעת הקהל, כיצד ימנעו מלעמוד בפני ועדת חקירה בסיום הלחימה וכיוב'. על מזבח שיקולים זרים אלו ועל בסיס כללי מוסר וטוהר נשק ההולמים לחימה בין שני ג'נטלמנים באירופה, מוקרבים שוב ושוב חיי חיילי צה"ל ובנינו הלוחמים ולעניות דעתי בפירוש ללא כל הצדקה והכרח של ממש!
את מצעד האיוולת ואת החטא המוסרי הזה אני מבקש מכם שתסייעו לי לעצור ויפה שעה אחת קודם שכן בדיני נפשות מדובר!
פרנקלין רוזוולט אמר פעם כי "יותר מאשר סוף למלחמה, אנו רוצים סוף להתחלות של כל המלחמות". ברם, באמצנו כללי מוסר לחימה וטוהר נשק שאף הדמוקרטיה הנאורה ביותר בעולם, ארה"ב, אינה אוחזת בהם, איננו אלא מפגינים חולשה בפני אויבינו, לוחמי אסלאם פנאטיים, חסרי עכבות מוסריות כלשהן, המקדשים ומעדיפים את עקרון הקרבת החיים ועלייה לדרגת שאהיד על פני עקרון קדושת החיים. הפגנת חולשה זו רק מזמינה על עצמנו את התרגשות המלחמה הבאה, את ההתקוממות הפלשתינאית הבאה, ומפעם לפעם אלו נעשו חמורות וטוטאליות יותר !
אומרים לי שוב ושוב, מתוך קבעון מנטלי ומתוך הלקאה עצמית, שכל כך אופיינית לנו היהודים, כי אין אנו ככל העמים וכי כיהודים ולוחמים בצבא של מדינה דמוקרטית "נאורה" אנו מצווים על שמירת כללי מוסר וטוהר מידות המחייבים הימנעות בכל מחיר מפגיעה באזרחים ובחפים מפשע. ובכן, אם חפצי חיים אנו, חייבים אנו להתפקח מנוסחה זו ולהבין כי "לא בכל מחיר" עלינו לדבוק בכך ובודאי שלא במחיר לוחמי צה"ל. שהרי חז"ל כבר הדגישו ואמרו כי "המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים"!
ומן הכלל אל הפרט :
האינתיפאדה הראשונה
בדצמבר 1987, בעת פרוץ האינתיפאדה הראשונה, גילתה הנהגת המדינה והפיקוד העליון בצה"ל חולשה ואוזלת יד מחפירה בהגיבה ברפיון ידיים ובהססנות לגל ההתקוממות הפלשתינאית שפרץ.
כולנו יודעים איך התנהלה האינתיפאדה הזו ואיך התבזינו בהתמודדות עימה אך ניכר כי רוב הציבור אינו מודע לכך כי בראשית האינתיפאדה הזו החל גם ניצן של התקוממות בצד המצרי של רפיח אולם שם כהרף עין נכנסה כיתת צלפים של הצבא המצרי ולאחר שירו למוות ב – 12 מתקוממים שב השקט על כנו והסתיימה ההתקוממות למעשה עוד בטרם החלה.
תגידו – אכזריות, ברוטאליות המאפיינת מדינה דיקטטורית כמצרים וכו', ובכן הכל נכון אך יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן האמת הפשוטה כי דווקא צעד אכזרי זה הוא שהביא לחסכון בחיי אדם רבים הן בצד חיילי צבא מצרים והן בצד הפלשתינאי שכן בהעדר תגובה נחרצת מעין זו היתה מתפתחת בודאי גם בצד המצרי של רפיח (רצועת עזה) התקוממות פלשתינאית עקובת דם ורבת שנים כמו זו שהתפתחה בישראל, אשר היתה גובה מחיר קורבנות דומה לזה שנאלצנו אנו והפלשתינאים לשלם.
הבריחה מלבנון
המשכה של המדיניות המשדרת חולשה ותבוסתנות המזמינה עלינו רק עוד פרצי אלימות, היתה ללא ספק היציאה, או שמא אומר "הבריחה", של צה"ל מלבנון בשנת 2000, תחת הוראתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק.
אני כשלעצמי חשבתי ועודני סבור כי היה מקום לצאת מלבנון אך לא בדרך זו. כך גם סברו אלופים בצה"ל אך לא כאן המקום להרחיב על כך.
האינתיפאדה השניה
אני, כרבים אחרים, סבור כי הבריחה מלבנון, שהצטיירה בעיני הפלשתינאים כאקט פחדני ותבוסתני, היא שהביאה עלינו מספר חודשים לאחר מכן את פרוץ האינתיפאדה השניה, המכונה אינתיפאדת אל אקצה.
בספטמבר 2000 פרצה התקוממות חמושה של הפלסטינים, שלוותה בגל פיגועי טרור כנגד חיילים ואזרחים ישראלים שגרמו למאות הרוגים בקרב אזרחי ישראל. פיגועי ההתאבדות כוונו אל מרכזי הערים של ישראל ופגעו בעיקר באזרחים ושיאם המגה-פיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר. בפיגוע זה, שנודע כטבח ליל-הסדר, נרצחו 30 איש, רובם זקנים וחלקם ניצולי שואה. בעקבות הפיגוע הנוראי הורתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון על מבצע צבאי נרחב בערי יהודה ושומרון על מנת למגר את תשתיות הטרור ולהחזיר את הבטחון לרחובות ישראל.
צה"ל הכריז על מבצע "חומת מגן" וביצוע גיוס מילואים נרחב. במהלך המבצע נכנסו כוחות צה"ל לג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם, קלקיליה וטול כרם וביצעו לחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים, לחשוף מצבורי נשק ואמצעי לחימה ולטהר את הערים ומחנות הפליטים מתשתיות הטרור שלהם.
עד היום אני אחוז זעם ותסכול על ניהול הלחימה ע"י פיקוד המרכז במסגרת מבצע חומת מגן באפריל 2002. כבר אז רציתי לצאת בקריאה דומה לזו שבמכתבי זה אולם אז הייתי בשירות מילואים פעיל והרגשתי מנוע מלעשות כן.
מפקדי פיקוד המרכז, נכנעו לחששו של שר הבטחון דאז, בנימין (פואהד) בן אליעזר, כי ריכוך היעד הממולכד שיצרו הפלשתינאים בלב ג'נין ע"י מטוסי חיל האויר לא יצטלם טוב ב- CNN ולכן הורו על כניסה רגלית של לוחמי צה"ל. ובכן, לא צריך היה להיות גנרל גדול או איש צבא ותיק בכדי להבין את הברור מאליו – שהכנסת הכוחות בגפם אל לב ג'נין אינה אלא הפקרת חייהם ושליחתם לתופת מבלי שיהיו בידיהם הכלים להתמודד עימה ו/או להתגונן בפניה.
ובכן, הקרב בג'נין הוא נקודת מפתח בהבנת הצורך בשינוי כללי הלחימה וטוהר הנשק הצה"לי ועל כן אפרט להלן את תמצית אירוע הקרב ב'גנין בו לוחמי צה"ל רבים מצאו את מותם בגלל קונספציה מדינית אווילית ומתחסדת.
תמצית אירוע "הקרב בג'נין 2002" (מתוך "ויקיפדיה") הינה כדלהלן :
הפלסטינים התכוננו היטב לקרב. חלק ניכר מאוכלוסיית מחנה הפליטים, לרבות נשים וילדים, התגייסו להכנת מטעני נפץ והטמנתם ברחבי המחנה. הם מלכדו את המחנה במטענים ומלכודות נפץ (בקול ישראל דווח שבמחנה הפליטים היו כ־ 15,000 מטעני חבלה) והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין וזאת בהתבסס על ההנחה שישראל המוסרית וההומאנית תשלח חיילים להילחם מבית לבית ולסרוק אחר המבוקשים.
שיתוף הפעולה ההדוק בין הלוחמים לבין תושבי מחנה הפליטים, ששימשו מעין "עורף אסטרטגי" מקומי, העניקו ללוחמים סיוע לוגיסטי חיוני (מזון, מחסה, אפשרות מעבר בטוח ממקום למקום), מידע על תנועת הכוחות הישראליים ומעל לכל את ההסוואה האזרחית עליה הסתמכו הלוחמים אשר השתמשו גם בנשים ובילדים לא רק כתומכי לחימה אלא גם כלוחמים.
ההסתמכות על האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי והשימוש בילדים לצרכי קרב הם פעולות אסורות לפי דיני המלחמה הבינלאומיים (לרבות אמנת ז'נבה) ומהוות אף פשעי מלחמה. הפלסטינים היו מודעים לכך שכתוצאה מנוכחות אזרחים צה"ל המוסרי ימנע משימוש בנשק כבד והפגזה ארטילרית או הפצצה מהאוויר של המחנה, וזאת כדי להימנע מנפגעים אזרחים רבים, בהתאם לקוד האתי המקובל בקרב צבאות המערב והמדינות הדמוקרטיות.
יש לשוב ולציין שילדים פלסטינים נטלו חלק בלחימה, דבר שהחמושים הפלסטינים ציינו בגאווה, אך פרט זה ( כמה לא מפתיע ! ) לא זכה להתייחסות כלשהי מצד ארגוני זכויות אדם שכתבו דו"חות על הקרב.
רק לאחר שצה"ל ספג אבידות רבות, התפקח הפיקוד בצה"ל והחליט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שדחפור 9 – D החל לטלטל את הבית עם הכף הענקית שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל.
בעקבות כניעתם של מחבלים רבים, וחוסר יכולתם לפגוע בדחפורי צה"ל ולעצרם - לרבות באמצעות מטעני גחון ורקטות RPG - התייעצו מנהיגי המחבלים בג'נין עם החיזבאללה, מנהיגים פוליטיים של ערביי ישראל ומנהיגים ערבים אחרים והחליטו להפסיק את הלחימה ולהיכנע ב־12 באפריל. בכך הסתיים הקרב.
בקרב נפלו 23 חיילים ישראלים ונפצעו 75 לוחמים וכן נהרגו בין 52 ל־56 פלסטינים, רובם מחבלים.
"מתברר שחייהם של כמה אזרחים פלשתינים שאולי נותרו במקום היו יותר יקרים מהחיים שלנו", אמר אחד החיילים לאחר הקרב בג'נין.
בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו-75 פצועים). חלק מהמשפחות השכולות קראו לשר הבטחון דאז, בנימין בן אליעזר, להתפטר והאשימו אותו בהפקרת בניהם, אחרי שהודה שסרב לאשר לצה"ל להפציץ את המחנה מהאוויר מחשש לחיי אזרחים פלסטינים.
ואני שואל אתכם ואת בנימין בן אליעזר (שכמובן סירב לקחת אחריות ולא התפטר אלא דבק בכיסאו כמו כל פוליטיקאי מצוי במקומותינו) האם ראוי היה להקריב את חיילי צה"ל ומיטב לוחמיו על מזבח שמירה על חיי האזרחים הפלסטינים שהיוו חלק בלתי נפרד ממערך הלחימה והטרור הפלסטיני במחנה הפליטים בג'נין?!
מלחמת לבנון השנייה, יולי-אוגוסט 2006
מלחמה זו החלה בהתנהלות צבאית כושלת וחסרת מעוף והמשכה בהתעלמות תמוהה ומקוממת מעין כמותה מלקחי הקרב בג'נין אודותיו פרטתי לעיל.
מדוע לא ירו טנקים ותותחים (בכינון ישיר) ומטוסים ו/או מסוקים אל הבתים בבינת ג'בל ומדוע לא הופעלו הדחפורים שהיו שם לפני שהחי"ר נכנס? וכל זאת לאחר שצה"ל התריע יומיים מראש כי הוא יכנס לעיירה וכל הנמצא בה דמו בראשו?!
כך, תוך שחזור אווילי של טעויות העבר, מתוך קבעון מנטלי, במקום "מכה תודעתית" על חיזבאללה ספג צה"ל – וכלל עם ישראל – מכה פיזית ומוראלית קשה מעין כמותה.
ניתוח והפקת לקחים
אם נתת התראה של יומיים לפינוי העיירה מיושביה הרי שחזקה על כל מי שנשאר בה לאחר מכן כי אינו אזרח תמים אלא מחבל או סייען שדמו בראשו.
ומקשים ואומרים לי כי חלק מאלו שנשארו בעיירה (למשל בבינת-ג'בל) רחמנא לצלן אינם אלא אזרחים שהחיזבאללה כפה עליהם בכוח להישאר והוא משתמש בהם כמגן אנושי.
ובכן, בכל הכבוד, גם אם זה נכון, ואני מטיל ספק בכך, הרי שאם לא תשלם האוכלוסייה האזרחית שבקרבה ותחת חסותה צמח והתעצם ארגון הטרור הרי שלעולם לא יהא להם כל תמריץ להתעמת עם ארגון טרור זה ולהוקיע אותו מקרבם ולעולם ישאירו לנו להקריב את חיילינו לצורך ביצוע העבודה השחורה הזו! (כך בדיוק סבור אף העיתונאי הלבנוני הנוצרי שכתבתו מצ"ב לעיונכם- "האנשים הצבועים ביותר שעל כדור הארץ", מאמר מאת מיכאל בהה MICHAEL BĖHE עיתונאי נוצרי לבנוני מביירות (30.7.2006)).
לכן, בנסיבות אלו, שומה על צה"ל לפעול לפי הדוקטרינה הצבאית המוכרת והידועה שלו המכונה " מסך אש מתגלגל " ולפיה כף רגלו של לוחם חי"ר אינה דורכת בשטח האויב אלא לאחר ששטח זה עבר ריכוך ארטילרי ואווירי מסיבי והחי"ר מטהר את היעד ההרוס ומוודא הריגה ואוסף נשק, מסמכים ושלל טכני של האויב, אך אינו נאלץ ללחום מבית לבית ולהכנס לקן צרעות שוקק מחבלים האורבים לו מעבר לכל דלת ומבעד לפתח כל חלון והופכים אותו לטרף קל.
אשר על כן, דווקא פקודה לחיילינו להיכנס לתופת זו לטיהור קן המחבלים מבלי שהיעד עבר ריכוך ארטילרי וכתישה מן האוויר ובארטילריה, בעיני אינה אלא פקודה שיש לראות בה פקודה בלתי חוקית בעליל המסכנת לשווא וללא כל הצדקה מוסרית ו/או צבאית, את לוחמי צה"ל, בנינו יקירנו.
הרגישות לחיי אדם ראוי לה שתופנה קודם כל כלפי ולגבי בנינו, לוחמי צה"ל, ובודאי לא כלפי אוכלוסיה אזרחית פסבדו תמימה אשר תחת חסותה צומח ומתעצם סרטן הטרור האסלאמי ( הן בלבנון והן בשטחים ).
לפיכך, אין מנוס מן המסקנה כי כל השולל מדיניות ריכוך ארטילרי זו אינו אלא מעדיף אזרחי מדינת אויב שנתנו מסתור לטרוריסטים על פני חיי חיילי צה"ל.
בדומה לכך, יש לנהוג אף ברצועת עזה ממנה ממשיך ללא הרף ירי הקסאמים לעבר ישראל.
רק לחץ מסיבי כזה, והרס תשתיות ושכונות ( לאחר מתן התראת פינוי לתושביהן ) בגין פעילות טרור היוצאת מקרבו, הן בלבנון והן ברצועת עזה, יביא לשינוי מאזן האימה ולפיו פואהד סניורה, ראש ממשלת לבנון, יחשוש יותר מצה"ל מאשר מהחיזבאללה ויו"ר הרשות הפלשתינאית יחשוש יותר מתגובת צה"ל מאשר מתגובת החמאס.
ומנקודת מבט צבאית, אינסטרומנטלית, אל נשכח כי בחברה שלנו בה קדושת החיים היא ערך עליון ראשון במעלה, אובדן חיי חיילי צה"ל הינו פגיעה בחוסן הלאומי ובאמון הציבור במפקדי הצבא ומכאן נזק ברמה האסטרטגית ולא רק עניין של מצב רוח לאומי.
לכן, בהקשר לקרב על בינת ג'ביל הרי שטנקים שרופים וריבוי הרוגים ופצועים לצה"ל מהווה ניצחון לחיזבאללה, גם אם ישראל תשתלט בסופו של דבר על העיירה.
ההקבלה בין הקרב בג'נין, שהתנהל לפני 4 שנים במסגרת מבצע "חומת מגן", לבין מה שקרה בבינת ג'ביל, היא בלתי נמנעת ! אילו יושמו לקחי הקרב בג'נין, אין לי ספק שהקרב בבינת ג'ביל היה נראה אחרת והיה נגמר עם הרבה פחות הרוגים ונפגעים לצה"ל וללא מכה אנושה למורל ולחוסן הלאומי המהווה כאמור עמוד התווך בכל מלחמה.
למרבה הצער והכאב, ולאור האמור לעיל צריך להבין כי מלחמה היא ככל הנראה דבר חשוב מדי מכדי להימסר לידי פוליטיקאים קצרי ראות וחסרי מנהיגות וגנרלים השבויים בקונספציות! ( כדי להבין זאת די אם אזכיר על קצה המזלג את מחדלי המלחמה הנוכחית בלבנון – שראשיתה בהתעלמות מופגנת של כל ראשי הממשלה ומצביאי צה"ל מאז היציאה מלבנון, מהתחמשות והתעצמות החיזבאללה והערכותו המופגנת לקראת תקיפת ישראל– עניין שהיה גלוי וידוע ועליו אף כתב בהרחבה הכתב רון לשם עוד בפברואר 2002 – ראה כתבה מצ"ב, והמשכה בהפעלה כושלת וחסרת תבונה של נוהל "חניבעל" (נוהל תגובה לחטיפת חייל), גיוס מילואימניקים שהגיעו לימ"חים ללא ציוד, לוחמים צמאים ורעבים שלא מקבלים אספקת מזון ומים סדירה, החלטת צה"ל ו/או הדרג המדיני שלא ליישם את תוכנית התגובה של צה"ל למתאר תקיפת חיזבאללה זו שבדיוק אותה תירגל צה"ל בהצלחה ימים ספורים לפני פרוץ הלחימה בלבנון, החלטה אומללה על הפעלה ביום של לוחמי יחידת אגוז המתמחים בלחימת לילה וכיוב' שורה של מחדלים שבודאי עוד יתגלו, ידונו ויתבררו בימים הקרובים וספק אם האחראים להם יתנו את הדין על כך ).
ובכן, לאור כל אלו האם באמת ראוי לנו שנלך שבי בעיניים עצומות אחר מנהיגנו בצמרת המדינית והצבאית ?
יש לפעול ולשים קץ למצעד האיוולת בו מוקרבים חיי בנינו לוחמי צה"ל
כדי לשים קץ למצעד האיוולת בו מוקרבים חיי בנינו לוחמי צה"ל, מדי יום, וכדי להשיב לידינו את כוח ההרתעה מול אויבינו הפנאטיים וצמאי הדם במזרח התיכון, עלינו להתפקח ולהגדיר מחדש ולאלתר את כללי הלחימה וכללי טוהר הנשק בצה"ל כדי שהאמירה – "תנו לצה"ל לנצח" תהיה בעלת תוכן של ממש שאחרת משמעה אינו אלא "שלחו את לוחמי צה"ל להלחם עם שתי ידיים כבולות מאחורי הגב ותנו להם להקריב נפשם כדי להציל אזרחים תומכי טרור"!
על רקע דבריי אלו ועל רקע האמור בכתבות העיתון המצ"ב, אני קורא לך בכל לשון של בקשה, לא לעמוד מנגד, ולהצטרף ליוזמה אזרחית זו להגנה על חיי חיילי צה"ל באמצעות שינוי כללי טוהר הנשק של צה"ל והתאמתם ללוחמה במזרח התיכון וזאת כדי לשים קץ לזילות והפקרת חיי חיילי צה"ל והשבת כוח ההרתעה לצה"ל שכן בלעדיו אין לנו עוד זכות קיום במזרח התיכון.
דרור שרמן, עו"ד
ראשי
צ'אט
21-08-2006, 17:01
מצב כלאיים
