נפתחו כבר מספר נושאים שאליהם הגענו למספר מסקנות שמעמידות את צהל בנחיתות.

אז האם באמת צהל מאבד את היתרון שלו למדינות ערב?
ואם כן, מה יגרום לו להחזיר את היתרון הזה, אולי נשקים שעדין לא הוכנסו לשימוש במזרח התיכון? אולי שינוי דרך החשיבה..

אם הייתם יכולים "להשפיע" איך הייתם מחזירים לצהל את היתרון - אם בכלל אין לו כזה.


צריך לזכור שיש רק מדינה מוסלמית אחת - ערב הסעודית, שבעלי תקציב גדול יותר לביטחון המדינה.

אני לא המומחה הכי גדול, אבל אני חושש שכן. לדוגמא במלחמה בלבנון, חוץ מחיל אוויר, לדעתי לא היה לצה"ל נשק חזק יותר משל החיזבאללה. אולי אולי בקצת יותר אבל לא בצורה משמעותית. אני חושב שהנשק שלנו מיועד יותר כדי לפלוש, להתקדם, לכבוש ולהחזיק שטחים, והנשק של חיזבאללה מיועד להתבצר ולבלום התקפות. אני אערוך השוואה:
יש להם קטיושות, מגוון רקטות ארטילריות ופצצות מרגמה כמו שלנו יש דוהר ו- MLRS
יש להם כמות עצומה של טילי נ"ט סופר מתקדמים שמסוגלים לעצור אפילו מרכבה 4
יש להם RPG ורימונים בדיוק כמו לנו
הם לוחמים מעולים ולא אכפת להם למות
וגם בדברים הקטנים: רובים, ראיית לילה וציוד נוסף, אין כמעט הבדל.

לדעתי יש שלוש דרכים עיקריות להיות להמשיך (או בעצם לחזור) להיות יותר טובים מצבאות ערב, והן:
1- להחזיק בנשק פשוט יותר טוב משלהם, שעולה על הנשק שלהם איכותית. זה יכול להתבצע ע"י פיתוח מערכת מעיל רוח, הצטיידות בתבור, קניית התומ"ת הגרמני החדיש, (הטוב בעולם) הצטיידות ביותר MLRS, להגדיל את כמות טילי הספייק ובמיוחד הגיל, לפתח את התותח לייזר, לשפר את טילי החץ והיריחו ויש עוד הרבה דרכים. אני בטוח שעושים את זה, אבל אולי כדאי להגביר את הקצב ולהשקיע יותר תקציבים.

2- שחיילי צה"ל יהיו לוחמים יותר מאומנים ויותר טובים מהאוייבים שלנו. כמובן שזה המצב כרגע ולאורך כל ההיסטוריה, ובגדול, אז צריך לשמור על זה ואפילו להגביר את האימונים ולשפר את ההכשרות של הלוחמים. זה חשוב מאוד, כי במצב שהנשק זהה בכוחו, זה מה שיכריע. ויכולנו לראות במלחמת לבנון 2 שמחבלי החיזבאללה מעט מצמצמים פערים (הפלסטינים נשארו אותם אפסים).

3- הכי פשוט לביצוע: להפסיק עם ההומניות והמוסריות. זה כל כך מסרס!

האמנם צה"ל מאומן יותר? אין ספק שצה"ל צבר בחמש השנים האחרונות נסיון רב ולא מבוטל במעצרים מורכבים ושאר מבצעי שטח בנוי, אבל דומני שקשה לטעון שצה"ל מאומן יותר בלחימה בשדה מאשר יריביו, וזאת בשל אילוצי הביטחון השוטף.

האמנם צריך נשק משוכלל יותר? יש טענה של ון-קרפלד, שעוד לא החלטתי אם אני מסכים איתה או מפקפק בה, שבעוד שבמלחמה "קלאסית", בה ישנה התנגשות בין צבאות בשדה, יש אכן יתרון לנשק ההיי-טק, היתרון הזה מצטמצם ואף נעלם כשמדובר בעימותים נמוכי עצימות.

צה"ל באופן ברור שומר על יתרון איכותי וכמותי (בהרבה תחומים) מבחינת אמצעי לחימה, שליטה, ומודיעין, ולמרות זאת מאז מלחמת יום כיפור ישראל מפסידה בכל העימותים המזויינים. הבעיה אינה בצבא, או יותר נכון בעיות הצבא הן רק בבואה של בעיות החברה. שום נשק חדש, פלטפורמה ייחודית או משטר אימונים חדשני לא ישנו את המציאות הזאת.

יש מאמר די מעניין שקראתי לפני כמה זמן:

Arreguin-Toft, Ivan, “How the Weak Win Wars: a Theory of Asymmetric Conflict” in: International Security, Vol. 26 No. 1 (Summer 2001) Pp. 93-128

אני לא יודע אם יש אותו באינטרנט, אבל הוא מדבר שם על "התאמה אסטרטגית" ומציג שתי צורות אסטרטגיה בהגנה והתקפה - מתקפה סדירה ו"ברבריזם", מול מגננה סדירה, וגרילה.

לטענת המחבר, גרילה היא צורת הגנה שמתמודדת ביעילות מול מתקפה סדירה, וצורת המתקפה היעילה נגדה היא "ברבריזם" - פגיעה בתשתיות אזרחיות, מעצרים מנהליים, חיסולים וכו'. מצד שני, הברבריזם איננו יעיל במיוחד כנגד מגננה סדירה, שלכשעצמה קל יותר לטפל בה במתקפה סדירה.

מכאן, שהביקורת על "הומניזם במלחמה נגד טרור וגרילה" איננה רק התלהמות-נטו. יש בזה משהו.

אבל, וזה אבל גדול, "ברבריזם" מביא עמו שלל בעיות משלו, וגם אם הוא מנצח קרבות הוא לא תמיד מנצח מערכות. פרט ל"מה יגידו אומות העולם" שזו לא מגבלה מבוטלת אבל גם לא משהו בלתי-עביר כמו שטוענים לפעמים, יש גם:

א) משחק סכום אפס לצד השני: הצד החזק הנוקט בברבריזם בדרך כלל נלחם על יעד די מוגבל, יש לו עוד דברים על סדר היום, בעוד שהצד השני, החלש, נלחם מלחמה טוטאלית על קיומו. ברבריות מצד התוקף החזק עשויה שלא להותיר מוצא לצד החלש אלא להסלים את לחימתו, שכן אין לו מה להפסיד, ונגד "מפלצות" כמו התוקפן הברבר הכל כשר.

ב) שריפת גשרים: ברבריזם במלחמה מקשה מאוד על הגעה להסדרים בסיומה, וכן כן, בסוף כל מלחמה יש הסדר, גם אם מדובר בשביתת נשק חמושה. ככל שהלחימה הייתה ברברית יותר, ההסדר בסופה יהיה נוח פחות - לשני הצדדים. ומכיוון שלצד החלש יש פחות מה להפסיד, זה די מחזיר אותנו להתחלה.

ג) נזק חברתי: חברה שמוכנה לתמוך בברבריזם לאורך זמן, איננה חברה שטוב לחיות בה. הברבריזם פונה גם פנימה. חיילים שעושים מעשים ברבריים לאחרים, יעשו מעשים ברבריים גם ביום שישי במועדון, או אחד לשני בפלוגה. מנהיגים שמצווים על ברבריות פעם אחת, יהססו פחות לפתור איתה בעיות נוספות. אני בטוח שכולם מתחילים "להתחמם" עכשיו בגלל אירועי השנים האחרונות בישראל שאולי מתאימים לדפוס, אבל אני מציע להרגע שנייה ולהזכר בדוגמא קצת יותר מרוחקת - צרפת בתקופת הבלגן באלג'יר. צרפת נקטה בברבריזם כנגד הטרור האלג'ירי, ובבית, בפריס, שוטרים לא היססו להטביע סטודנטים מפגינים בנהר. ואיך זה נגמר באלג'יר הרי זה ידוע (נסיגה בהסכם שלא כובד, ע"ע סעיף ב).

"לוותר על ההומאניות" איננו פתרון קסם, ובהחלט לא משהו שיש לשאוף לו כאידאל, אבל מדובר באמצעי שניתן להשתמש בו ושהשתמשו בו בעבר - אמצעי מסוכן ולא תמיד יציב, שיש לבחון בזהירות רבה ולא להריע לו בקולי קולות. כמו כן, ברוב המקרים ביקורת על "הומניזם בלחימה" וקריאות לברבריזם אינן נובעות ממניעים אסטרטגיים או שיקולים בטחוניים, אלא צבועות בצבעים פוליטיים ברורים מאוד, ומטרתן דה-לגיטימציה ליריבים פוליטיים כמי ש"תוקעים סכין בגב הצבא במלחמתו". מן הצדק לציין גם שזה עובד גם הפוך - הצגת כל פעולה צבאית, גם אם מרוסנת, כברבריזם נועדה לנגח את המדינאים שאישרו אותה. אבל זה כבר דיון פוליטי, שבאינטרנט עלול להתאפיין בהרבה להם ללא טעם, ומי שמעוניין בו מוזמן לקחת דף גדול ויפה, למתוח קו שמחלק אותו לשניים, לכתוב טענות מנוגדות בנושא בכל צד, ואז להקריא אותן לעצמו בקול רם ולנהל עם עצמו ויכוח מאוד פרודוקטיבי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי SnoWolf2 נפתחו כבר מספר נושאים שאליהם הגענו למספר מסקנות שמעמידות את צהל בנחיתות. מאיפה הגעת למסקנה הזו? אז האם באמת צהל מאבד את היתרון שלו למדינות ערב? ואם כן, מה יגרום לו להחזיר את היתרון הזה, אולי נשקים שעדין לא הוכנסו לשימוש במזרח התיכון? אולי שינוי דרך החשיבה.. האמל"ח אותו מפעיל צה"ל, מתקדם מזה של הסובבים אותנו בכמה דורות קדימה. הדבר נכון גם לגבי אותם טילי נ"ט (אולי לא כמה דורות קדימה, אך בהחלט מתקדמים יותר). הבעיה כיום בצה"ל היא הצורה בה מוכשרים המפקדים להוביל מסגרות גדולות (חטיבה/אוגדה) והניסיון אותו הם צוברים באימונים. במוסף השבת של ידיעות, ישנה כתבה המתמצתת את הבעיה. החומר האנושי הוא מצויין. כל קצין שמעוניין לקבל דרגה גבוהה יותר יוצא למס' ימי מבחנים במרכז הערכה, בו נבדקים כישוריו של אותו קצין, תפקודו תחת לחץ וכושר קבלת ההחלטות שלו כמו גם יחסו כלפי הסובבים אותו. אך פה זה בעצם מסתיים. היכולות שלו לנהל קרבות במסגרות שהזכרתי לעיל, אינן נבחנות. גם העובדה שמשליכים ממתאר לחימה אחד על אחר ששונה בתכלית. וכך בעצם נוצר מצב, שאמנם מפקד שבלט בפשיטות ובמבצעים בחאן יונס, מקבל פיקוד על אוגדה משוריינת שאופי הלחימה שלה והמסגרת שלה, הרבה יותר מורכבים וגדולים מלחימה בשטחים. ביום שבו יחזור צה"ל להתאמן כראוי, הווה אומר, ביום קרבות חטיבה מול חטיבה ולנהל קרבות למרחקים גדולים יותר מכמה ק"מ בודדים, תיפתרנה חלק נכבד מן הבעיות.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

בא נעזוב רגע את עניין הטכנולגויה שזה משחק של חתול ועכבר - ערך טנקים ונ"ט, טילים ארוכי טווח וטילים נגד טילים, ועוד כיו"ב.
לדעתי יש כאן פרדוקס מסוים.
בלוחמה מול צבאות סדירים של מדינות ערב, אני מאמין שלצה"ל יש יתרון.
החולשה שלנו היא מול ארגוני טרור ולוחמת גרילה.
הסיבה לכך, מוסריותנו הגבוהה (ואולי גבוהה מדי).
והפרדוקס הוא שרק צבאות סדירים יכולים לכבוש שטח ולשלוט בו - ובכך להוות איום אסטרטגי. וזה המקום שבו צה"ל חזק.
הטרור אינו מסוגל לכך, אבל חושף את חולשתו של צה"ל כצבא מוסרי, וגם גורם לנו לויכוחים פנימיים איומים שגורמים לנו נזקים רבים.

יאמר לזכות צה"ל שהוא מצליח לתמרן יפה בתוך גבולות הגזרה של המוסריות - ראה מקרה עשרות הטרוריסטים מחמאס במסגד בבית חנון השבוע.