23-10-2006, 12:26
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 15.05.05
הודעות: 48
|
|
|
מכתב אישי
חברים יקרים,אני לא יודע אם אתם זוכרים אותי,אני הייתי עתודאי מחימוש ורציתי מאוד קרבי,וני רוצה לשתף אתכם במה שעבר עליי מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן:
אז ככה...סיימתי קורס לפני גיוס,עשיתי טירונות 02,ואז הגעתי לגדוד שבכלל לא רציתי,ובכלל לתותחנים,ולצוות החימוש בגדוד(תומכ"ל),שלא שייך כמו השאר למפקדה,אלא הולך עם הגדוד לכל מקום.
אני כבר בערך 3 חודשים בגדוד,ואם לדבר בלשון המעטה-אני מאוד סובל.
הגעתי בזמן ממש לא טוב,ישר למלחמה,אז בחודש שהייתי במלחמה,אז איכשהו התמודדתי כי הבנתי שהגעתי בזמן בעייתי,אבל לאחר מכן הבנתי שהבעיה לא הייתה בכך,אלא באמת באיפה שהגעתי.
אני מרגיש כל-כך רע וחסר-אונים,אני כבר לא יודע מה לעשות,אני לא סובל את המפקדים,את האנשים ואת המקצוע,כולם מתייחסים אליי ממש רע ובזלזול,מדברים לא יפה ובכלל לא מתנהגים כמו בני-אדם,למרות שאם היו מביאים לי הזדמנות הם היו רואים שסה"כ אני בן-אדם שקט וחברותי.
בעיקרון,אני בן-אדם בוגר,שקט,חייכן,חברותי,ויש לי מלא חברים,ואף פעם לא הייתה לי בעיה להכיר אנשים חדשים ולהסתגל.לדוגמה-בטירונות לא הכרתי אף אחד ובסוף עד היום אני בקשר עם כל אחד(!) מהמחלקה שלי,ואני הכי מתגעגע לתקופה הזאת. כבר 2 טפסי 55 לקרבי שללו לי,ובחודש האחרון אני רק בדיכאונות וחולה,וכל הזמן ב-"בתים" ו-"גימלים",וכל פעם שאני מבין שאני צריך לחזור אני נכנס לחרדות ולדיכאון,אני לא מפסיק לבכות,כואב לי כל-כך,ואני כבר לא יודע מה לעשות...אני לא יודע אפילו אם כדאי לפנות לקב"ן,למרות שהחופ"ל בגדוד שם לב שאני בדיכאון והמליץ לי ללכת לדבר עם הקב"ן.
הייתה לי מוטיבציה פעם להיות קרבי,שמחת-חיים,עכשיו אני כבר לא יודע,אני מרגיש עייף כבר וחסר-אונים,ולא איכפת לי איפה אני אהיה,העיקר כמה שיותר רחוק משם,כי אני עדיין מאמין שיש מקומות עם אנשים טובים יותר שאני יכול להסתדר איתם. ודרך-אגב,אם אתם חושבים שזה רק אני,אז תדעו שעוד 4 אנשים חוץ ממני מנסים גם לצאת כמה שיותר מהר משם.
אין לי ממש עוד מה להגיד,סתם רציתי לשפוך את הלב,כי אני עצוב...תודה... |
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
