15-11-2006, 14:28
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.06
הודעות: 439
|
|
|
פרק חדש בחיים
15/11/06
נועה טל, ציירת במקצועה : ואישה שקרבה לשנות השלושים לחייה. מתגוררת בנתיים בקרוון, החלה לסדר לארגזים את ציוריה הרבים . ותוך כדי איסופם מהרהרת היא איך החלה לצייר. עוד משחר ילדותה ידעה נועה. כי נמשכת היא לציור ולצבע . ברגע שאחזו ידיה הקטנות בצבעי הפנדה הססגוניים . בגן בזלת . ושירבטה בהם קווים בצבעי הקשת בדפים חומים . הבינה שזה נעים לה ושם רוצה להישאר . וכשבגרה למדה כל מיני טכניקות לציור .
אך עד מהרה , הדביקה את כול ילדי החוג , וידעה כי אין כמו הטכניקה של עצמה וסגנונה היחודי המתאים רק לה . אותו יצרה לאורך השנים . לכן המשיכה לצייר לבדה. ולא הזדקקה עוד ללימוד נוסף בתחום הציור . את ציוריה היפים . היא מציירת בצבעי אקרילי . בבדים גדולים אשר ואתם מכינה לבדה. גוזרת לפי מידה בד ומדביקה בעץ . או לחילופין, מציירת בעיפרון פחם בבלוק ציור.
בנוסף לאהבתה הגדולה לציור, אוהבת היא לנדוד . לכן קנתה לעצמה קרוון . תמיד אהבה להיות בכל פעם במקום אחר . אף פעם לא במקום אחד . אהבה לגמוע בעיניה נופים יפים. ולהעבירם אל הבד הלבן . הוריה שראו אותה כך הישבו אותה לציפור נודדת כי כזאת הייתה . וציוריה משקפים זאת .
בכל מקום בו ביכרה , נועה ציירה בדייקנות על הבד . את נופיו המרשמים . אנשיו ואופי המקום ששבה אותה . את ציוריה אהבה למכור ביריד האומנות . ההמוקם תמיד ליד בוטיק רוחלה בגדים יד שניה לאנשים נזקקים . יום אחד הגיע היריד . ונועה חשה כי לאחרונה היא אינה בתקופה טובה לציורים, ואף לא לנדודים .
לכן לא ציירה הרבה, ולא נדדה .מפני שבדיוק עתה מצאה לעצמה בית יפה וגדול ליד הים. והחליטה בו להשתקע סוף סוף . ולפתוח פרק חדש בחייה . אך בכל זאת רצתה להגיע ליריד, בכדי לא לאכזב את אוהדי ציוריה פרי מכחולה . היא התיישב מול אחד הארגזים . שעוד לא הספיקה לכתוב עליו לאיזה נושאים הוא שייך . ורצתה הפעם שהיו הציורים עם סיפור מאוחריהם. ואופי אחר משאר ציוריה . שמכרה ובזכותם קנתה את ביתה החדש . והם שימשכו את עיני הקהל שלה.
כך נתקלה בציור ישן , שנקרא קיץ בים . אותו ציירה בשלהי שנות השמונים. ציור ששכחה ממנו. והנה הוא ניצב מולה . ופתח בליבה פצעים שהגלידו עם הזמן. זכרה מתי ציירה אותו . ובאיזו תקופה נמצאה בזמנו .תקופה בה אהבה לשהות שעות רבות בים. לציירו לפרטי פרטים. מדייגים פורסי הרשתות . מלחים המביאים באיתות המגדלור את ספינותיהם לנמל. שם גם פגשה אותו לראשונה.
קראו לו ליאל , ליאל היה דייג . שאהב לבוא מעלות השחר ועד רדת השקיעה . היא נזכרה בו לפתע . איך שעות היו יושבים ושחים. ליאל היה שואל אותה על ציוריה היפים. ונועה היית מסבירה לו גם את משמעות הצבעים . שלכל צבע יש סיפור מאחוריו . וכמה נפלא עולמנו שהצבעים בו נמצאים בכל מקום . אילו ללא הם . עולמנו היה כה קר . ולא הייתי רוצה לחיות בעולם כזה . וליאל אהב לשמוע אותה . והיא אהבה לשמוע את סיפוריו .
על היותו ילד של מלח . שהטביע בו את אהבתו לים . כך היו שחים שעות ארוכות. טיילו לאורך הגלים הביטו בשקיעות ואף בזריחות . או סתם ישבו באחד הסלעים שישמש להם כספספל ומקום מפגש לעלות בו רגשות .
עתה הציור עורר אצלה מן געגוע אליו , שוב שקעה בו בהרהורים , אך לא הבינה למה. הלא היא לא רצתה שהוא יהיה שלה . כי לא יכלה לתת לו אהבה . לכן זאת היא שנתתה לו מכתב וציור במתנה . והוא שנפגע כי אהב אותה מאוד לא רצה בזאת . כי רצה אותה .
תמיד אמר לה בואי נסי, אתן לך מרחב לנדודייך לציורייך רק השארי . והיא הייתה בשלה אומרת לו לא ליאל . אניני יכולה להישאר במקום אחד החופש קורא לי . הנדודים . הציורים איך אוכל לחיות איתך במקום אחד . והוא . נכנע הבין אותה . ועזב לנפשה . והנה פתאום מתגעגעת אליו היא היום .
ניסתה לצייר במוחה לאן לקחה אותו רוח הזמן , וודאי מצא לו אהבה אחרת, או אולי בכל זאת יהיה אפשר לגשר ולהצית בליבו מחדש . את שכבר כבה . עכשיו שהיא פותחת פרק חיים חדש בחייה . ונשארת בבית ולא נודדת חשבה אולי לחזור אליו . אך לא ידעה הייכן הוא . היא רק ציירה במוחה את תווי פניו שעדיין גורמים לה לשנות גוונים בלחייה.
אך היא מעולם לא אמרה אוהבת , רק את המכחול והצבע אהבה כל חייה. וליאל היה לה כידיד , שפגשה בדרך . היא הוציאה מאותו ארגז גם את העתק המכתב שכתבה לו .בו סיפרה לרשונה שהנדודים והציורים טבועים בכל גופה . לכן לא יכלה לתת לליאל אהבה מפני שראתה היא בעיניו את העתיד העומד לבוא . ואיך הוא ירצה שהיא תגורר עמו במקום אחד . כל חייה מאחרי הצבא נדדה. ופתאום להישאר במקום אחד לא יכלה. זה היה גדול עליה . עוד נזכרה בשיחה האחרונה בה הגישה לליאל את העתק מכתבה ואליו צירפה ציור של סירת מפרס ודייג היושב בסלע וכך כתבה לו .
ליאל היקר
הציור והנדודים הכם כל עולמי, אניני יכולה להתשקע במקום אחד. יודעת אני שאתה אוהבני עד מאוד . ולכן מבקש אתה שאבוא עמך . אני רואה זאת בעינייך היפות והכחולות כגוון הים האהוב על שנינו . אך אניני יכולה . כל חיי נדדתי . ואף פעם לא נשארתי במקום אחד. תמיד מצאתי מראות שגיוונו את ציוריי ואת חיי . כזאת אני נועה של ציורים ונדודים . אנא הבן את ליבי ואת צעדיי. אני כמו ציפור נודדת . כמו שהוריי תמיד כינו אותי . אף פעם לא נשארת רק באה לבקר ומיד הולכת . אולי פעם אם נפגש אוכל לומר לך מדוע הכמהה הזאת ליצור ולנדוד . אך עתה עלי ללכת שלום ליאל . נועה טל .
היא ליטפה קלות את הציור , וכאב עז חשה בעיניה, מהדמעות שנשרו אל הרצפה ונשברו כזכוכית . כל כך הרבה שנים חלפו מאותו ציור ומכתב זה. והנה פתאום שוב רוצה לדעת מה נעשה בלב ליאל שאהב אותה וידעה כי כל ציורי קיץ בים שאותם ציירה בקיץ זהוב.בשלהי שנות השמונים תיתן היא ליריד. היא אספה אותם מהארגז והניחה אותם לתוך תיק עור בגוון חום שהתחיל אף הוא לדהות . ויצאה מהקרוון לשאוף אוויר .
והגיעה אל ביתה החדש , בית גדול שלושה חדרים וסטודיו לציוריה , אשר פונה לים. הסתובבה בו זמן מה ואחר כך נזכרה שעליה להיות מוכנה ליריד שיחל עוד מעט . ועליה להכין את ציורי קיץ בים . לכן שהתבוננה בבית הבינה כי אלו ימים אחרונים לנדודים. מכאן בבית זה היא תתשקע ותצייר את ציוריה . פרק חדש בחיים כך אמרה שתקרא לציוריה הבאים .
ושבה לקרוון הניחה בו את הציורים,ונסעה לבוטיק רוחלה . שם היא ממוקמת . והחלה לסדר את הציורים הרבים .
הקהל הופיע והריע לה בהתלהבות רבה לקיץ בים . וקנה כמעט את כל הציורים מלבד הציור בו ציירה ספינת מפרס ודייג היושב בסלע . לא יחלה למכור אותו. הניחה בצד . שנגמר היום והיא כולה עמוסת חוויות והתרגשות ותשבוחות הרבות לציוריה היפים . וברגע שבאה לאסוף את הציור האחרון לארגז . שמעה קול מוכר מן העבר. ואהוב עליה.
נועה טל נכון , ונועה הסתובבה אליו . ליאל גונן ניצב מולה ויופיו עדיין המשיך להעצים את ליבה . והיא אותו דבר . למראה יופייה הלם ליבו בחוזקה. הם אמרו שלום בסבר פנים יפות .
מה שלומך נועה שאל ליאל , בסדר ואתה ליאל גם אותו הדבר .שתיקה קלילה נוצרה בניהם ולאחריה אמרה לה . אני רואה שעודך מציירת להפליא כמו בימים שהכרתיך נועה. כן עוד הציור הוא היעוד שהעניק לי אלוהים בחיים הללו. הוא פיסת שלווה השרוייה במכחול ובצבע . ואתה עוד דייג. ההולך בעלות השחר וחוזר בשקיעה . כבר לא כל כך אבל אני עובד קרוב לים . יש לי חנות דגים שפתחתי .יפה ענתה לו וסומק נצבע בלחייה. התרגשה נועה לראותו , בשתיקה ששוב נוצרה הרהרה שאולי זה לא מאוחר מדי בשביל שניהם . ליאל שאל אותה יש לך ציור בשבילי לאחר אותה שתיקה . כן וודאי .
היא פתחה את הארגז והוציאה משם את ציור סירת המפרס והדייג היושב בסלע, כך זוכר אמרה לו . כן וודאי זה אותו ציור שצירפת לו מכתב והנחת בידי . ואני סירבתי לקחת . כי עוד האמנתי שתהיי שלי . ושתרצי להתגורר אותי. ואפילו הייתי מוכן לנדוד אחריך . אך את לא רצית . למה נועה אהבתיך מאוד . האם יש בליבך אהבה שאל . נועה לא ענתה לו . אך לאחר כמה שניות אמרה כן אין בליבי אהבה. אהבה היחידה היא לנדודים ולציורים . עוד לא הספיקה לשאול האם בליבו יש . שהופיעה לידו ילדה קטנה שנראת כבת חמש או שש. שערה זהב וארוך מגיע כמעט עד לברכי רגלייה .וכשהיא מחייכת יש בסוף חיוכה גומת חן מקסימה. וקראה לו אבא אמא מחכה לך . מה אתה כבר אבא שאלה נועה . כן לשניים . והמשיכה הילדה אמא מחכה לך . היא רוצה שתבוא כבר , בכדי שנוכל ללכת אל הדוד דוד.
ליאל אחז בידה ברכות , ואמר לטל טל תגידי שלו ם לנועה . טל קראת לה . כן על שם משפחתך . ונועה הסמיקה שוב . בליבה ידעה הוא לא שכח אותה כל השנים . אפילו קרא לבתו הגדולה טל . ונועה הביטה בילדה וחשה מן החמצה וליאל הרגיש בזאת . הוא אמר לה נועה אני קראתי לה טל כי אהבתיך אמרתי לך הייתי מוכן לתת לך הכל אבל את לא רצית . וכל מה שנשאר לי הוא להנציח את האהבה היא בשמה של ביתי שלי .
ושוב נוצרה בניהם שתיקה , אך נועה התגברה ואמרה לליאל חכה שנייה , יש לי גם ציורים לילדים . היא הוציאה מארגז שהיה סגור שני ציורים האחד , דובי מעיף עפיפון . והשני בית בובות . היא שאלה איך קוראים לשני . והוא אמר רן . אז לרן יתאים דופי עם העפיפון. ולטל בית הבובות . טל אחזה בציור והודתה לנועה . וליאל אמר לה שלום ושניהם . נעלמו אל תוך ההמולה .
נועה נשארה לבדה , חשה איך ליבה הולם עוד מעט ויתפקע . טל קרא לביתו . טל ורן הם ילדיו של שליאל . אך הבינה שהיא זאת שוירתה . הוא באמת כל הזמן ביקש והיא הסבירה עד שכבר לא יכל ועזב .
היא אספה את כל הציורים , והכניסה לארגזים . ובאה אל החנייכה בה החנתה את הקרוון, וליאל עצר אותה . נועה אם את עוד רוצה נוכל לשוחח . אני ראיתי בעינייך מה עובר בליבך.יש עוד דברים שהם אינם פטורים . אני מוכן אפילו לסכן את הכל ולהביא עימי את טל ורן ילדיי שלי . בשביל לחיות איתך . אם רק את רוצה . אני ראיתי את ההחמצה שהחמצת.
נועה אמרה לו , לא ליאל אני לא יכולה לעשות דבר כזה, אתה יודע כמה מוסרית אני. אתה המשכת בחייך . הקמת בית אניני יכולה להרוס לך זאת . לא אוכל המשך שוב בחייך. כך גם אני רוצה להמשיך בחיי אני רק יכולה להגיד לך שאמשיך לצייר אבל לא אנדוד . ממחר אני מתחילה פרק חדש בחיים .
יש לי דירה קטנה שקנתי והיא קרובה למקום שאני אוהבת, אז יהיה שלום ליאל גונן היה נעים להפגש עמך גם בחלום השנים . ונסעה לדרכה . כל הדרך דמעות זלגו מעיניה . אך היא שלמה עם עצמה . טוב שהשילה מליבה את ליאל . שעוד חשבה כי זה אפשרי . כבר בהתחלה ידעה שלא תוכל לתת לו מה שרצה . וזה חידד את מחשבתה ומטרתה . לכן היא סידרה את הארגזים בקרוון . והחלה לנסוע לכיוון ביתה החדש שאליו נכנסת היא בבטחה היום. ותתחיל פרק חדש בחיים.
©כל הזכויות שמורות לעינת
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
