אשליית השלום
סיקור ממוקד ← סקירות הגולשים
פורסם : 27/11/2006, 21:16


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sikurmemukad.com/photos/assad.jpg]

שוב בוחרים דוברים ישראלים רהוטים להתעלם מהמסרים האלימים של מנהיגי ערב, ולהתמקד במסרים הפייסניים. השלום הפך למטרה, אך תומכיו מציגים אותו כאמצעי וכהכרח. אהוד השמן על אשליית השלום של ד"ר יוסי בן ארי.

תא”ל (מיל) ד”ר יוסי בן-ארי, יוצא קהילת המודיעין, מנסה לשווק לנו הסדר שלום עם סוריה. לכאורה, טיעוניו נשמעים הגיוניים והם באים מפיו של מי שנחשב למומחה בתחום. בפועל, ההצעה לחתור לשלום עם סוריה, מדינה האחראית לחלק גדול מהטרור בעולם, היא נדבך נוסף בהחלשת ישראל. המגוחך בכל הסיפור הוא, שאנשים מציעים לעשות שלום עם סוריה דווקא בשל חולשתה של סוריה, וכדרך להתגבר על הכשלים בישראל שצפו לאחר המלחמה בקיץ האחרון. מדוע זה מגוחך? נגיע גם לזה.

מלחמת הקיץ בלבנון רק חידדה את הסיכונים שבעימות אפשרי. היא חשפה לא מעט מחולשות ישראל, בעיקר בכל הקשור ב”מודוס אופרנדי“ של צה”ל; בעוצמת ההרתעה הישראלית; וביכולת המוגבלת-יחסית של העורף להתנהל לאורך זמן תחת ירי רקטות. אסד למד ודאי את הלקחים ויודע לזהות את היתרונות שיהיו לסוריה בהתמודדות עימה: צבאו אינו צריך לתקוף אווירית בעומק ישראל וגם לא להבקיע ברמה; אם רק ישכיל להפעיל את המערך הרקטי והטילי שלו לעומק, כי אז יוכל להוריד את החוסן החברתי הישראלי לסף נמוך מאוד - וליהנות מההשלכות הצפויות מכך על תוצאות המלחמה.

זה חשוב כמובן, לנפק לאסד מידע על דרכי פעולה אפשריות נגדנו, אולם המסקנות מהמלחמה הן מוטעות. העורף הישראלי הוכיח פעם נוספת, כמו באינתיפאדה כי הוא קשוח הרבה יותר ממה שיוחס לו. הפסקת האש עם לבנון לא הייתה מתוך סיטואציה שבה ישראל התחננה לה, אלא מתוך כניעה לבנונית שהובילה ללחץ בינלאומי על ישראל. לו סברו הסורים והחיזבאללה כי ביכולתם להמשיך ולהתמודד עם ישראל, חזקה עליהם שלא היו מנסים להביא להפסקת אש שתנחית להם בחצר האחורית כוח רב לאומי גדול. הפעלה של מערך רקטי על ידי מדינה כמו סוריה, ולא על ידי ארגון טרור כמו החיזבאללה, היה מביא לחורבן עצום לסוריה, בגיבוי כמעט כל הציבור (למעט חלק מערביי ישראל והשמאל האולטרא סהרורי). האם היה אסד נהנה מההשלכות הצפויות? הכל תלוי בהגדרת המילה הנאה…

האלטרנטיבה לשלום תהיה תמיד מלחמה כואבת שאסונה כפול: מחד, קורבנות מיותרים רבים, שבמציאות הפוסט-הירואית הנוכחית, הופכת יותר ויותר לבלתי-נסבלת בחברה הישראלית. הקושי לספוג קורבנות השתקף היטב במלחמה האחרונה, ויהיה כאין ואפס מול הצפוי בעימות עם סוריה. מאידך, אם חלילה תפרוץ מלחמה, ממילא יגיעו הצדדים בסיומה לשולחן המו”מ, סביבו הם יכולים לשבת כבר כעת ולחסוך סיוט מיותר.

שוב קלישאות על גבי קלישאות. מלחמה היא אכן דבר כואב, ושלום אמיתי הוא אלטרנטיבה עדיפה. האם אסד מציע שלום אמיתי? האם הסכמי אוסלו, ההתנתקות ושאר הפעולות בשנים האחרונות חסכו בדם או גרמו לו? האם ”קורבנות השלום“ עדיפים בתפיסת החברה הישראלית על פני קורבנות המלחמה? בנוסף, הישיבה לשולחן המשא ומתן ותוצאותיה, תלויים באירועים שקדמו לישיבה זו - אתה יכול לדרוש דברים שונים במשא ומתן כשאתה מגיע כמנצח משדה הקרב, לעומת מי שמגיע מובס. לעיתים, כדאי להילחם מלחמה מוגבלת בטרם המשא ומתן, במקום למצוא את עצמך, לאחר שביצעת ויתורים רבים, נתון למלחמה כוללת מעמדת נחיתות.

ישראל הצליחה לנהל את המלחמה האחרונה בלבנון בתנאים אופטימאליים, עם תמיכת המערכת הבינלאומית ומרבית העולם הערבי, שציפו להצלחת צה”ל ורמיסת חיזבאללה. לא זה יהיה המקרה בנסיבות של התלקחות מלחמה עם סוריה: העולם יהיה מסויג ויותיר לישראל חבל התנהלות קצר; העולם הערבי-איסלאמי יתמוך בסוריה, נוכח התעקשותה של ישראל שלא להרים את כפפת הקריאה של אסד לחזור לשולחן הדיונים; וקשה להניח שמלחמה כזו תסתיים באופן שיצור יתרון או עמדת מיקוח מדינית טובה יותר לישראל.

כשישראל לחמה בחיזבאללה, ואגב כך הפציצה את לבנון, היו מי שטענו כי לבנון לא אשמה בפעילות המלחמתית של החיזבאללה. ברגע שהלחץ הופעל על חלקים בחברה שלא היו קשורים לחיזבאללה, התחיל גם לחץ על ישראל להפסיק. אם סוריה תפתח במלחמה כנגד ישראל, זו תהיה מלחמה כוללת לחיים ולמוות, והיא תיפסק לאחר שיוסר האיום מעל ישראל. תמיכתו של העולם הערבי אינה מפחידה אותי יותר - לא ראיתי חטיבות מצריות שועטות בנגב בזמן האינתיפאדה, ומעיראק, סוריה ולוב לא הגיעו טורי שריון. הנקודה שהכי מטרידה אותי בדברי הדוקטור, היא שהוא מציע לנו לעשות שלום עם מדינה שהוא מעריך כי תצא נגדנו למלחמה בתוך פחות משנה. למעשה זוהי הסיבה לעשיית השלום מלכתחילה - אם לא נעשה שלום, הסורים יתקפו. אני מציע לכל אחד לומר משפט זה בקול רם בכדי להבין את האווילות המגולמת בו. לא לחינם, משפט המפתח המופיע בצד הלוגו של הבלוג הוא ”מלחמה עושים עם אויבים, שלום עם אויבים לשעבר”. כל עוד לאסד יש חלומות לתקוף אותנו, הוא אויב, ועם אויב נלחמים.

דמשק מצויה כיום בעמדת חולשה יחסית: עוצמת השלטון מוגבלת; המציאות הכלכלית בעייתית; הצבא מסוגל אמנם לאתגר את ישראל, אך לא זכה לתהליכי מודרניזציה כצבאות ערביים אחרים. סוריה לא תוותר על חזרה מלאה לגבולות 1967, אך לא צפויה לעורר תביעות חדשות. חשוב גם לזכור את הניסיון החיובי מהתנהגותה מאז הפרדת הכוחות ב-1974: היא מקפידה לשמור על מחויבותה המוחלטת להסכמים, מה שמאפשר מידת ביטחון שאם הסכם שלום ייחתם, הוא גם יישמר. גם ההתנסות מההסכמים עם מצרים וירדן מצביע על עמידות לאורך זמן ותועלת אסטרטגית רבה, בכלל זה בעיתות של משבר אזורי (”שלום הגליל”, שתי האינתיפאדות והמלחמה האחרונה בלבנון). כאשר הסכם כזה יושג, הוא יפוקח ויישמר בקפידה על-ידי הקהילה הבינלאומית, שתראה בו אבן ראשה חשובה בהתמודדותה עם איראן.

אם סוריה נמצאת בעמדת חולשה, אז למה למען השם, ישראל צריכה לחזק אותה?!?!?! למה לעצור שם? בואו נעשה שלום עם איראן. אה, אין לנו שום שטח לתת להם? שטויות, אפשר לסייע להם בתחום הגרעין. העובדה שהגבול הסורי שקט לא צריכה לדחוף אותנו לעשות שלום עם הסורים, אלא להפך, לשמור על הסטטוס קוו. אם משהו לא שבור, אין סיבה לנסות ולתקן אותו. אבל אם אתם ממש חייבים לדעת מדוע הגבול הסורי שקט, יש לכך שתי סיבות: האחת, אנחנו יושבים ברמת הגולן, בעדיפות טופוגראפית על פני הסורים. השניה, הסורים בוחרים לתקוף את ישראל באמצעות שליחיהם בלבנון וביש”ע. כך הם עוקצים אותנו ולא משלמים כל מחיר. אז אנחנו רוצים לנטרל את הסיבה שבגינה הסורים לא תוקפים אותנו?

הסכם ישראלי-סורי יהווה מענה חיוני למציאות אזורית קשה אליה נקלעה ישראל בעת האחרונה: התייצבותה של הנהגה איראנית קיצונית, המאיימת על קיום ישראל; נחישות האחרונה להשלים תהליך התגרענות; הרחבת ההשפעה השיעית באזור; פסיעות ראשונות של ארצות-הברית בכיוון יציאה מעיראק; והחשש להקמתה מחדש של ”חזית מזרחית”, שתשוב ותאיים על ישראל. כל אלה מחייבים בדחיפות את חיזוק הגוש הערבי-סוני המתון יחסית, ובאמצעותו - בניית ”חגורת ביטחון“ סביב ישראל: בצד מצרים וירדן, סוריה הינה חולייה חשובה מאד להשלמת שרשרת כזו.

חיזוק הגוש הערבי-סוני, כדרך לעצור את הרחבת ההשפעה השיעית באזור. הממממ…. רעיון מצוין. הצעד הראשון בדרך להגשמת הרעיון יחייב אומנם את הפלת המשטר העלווי וכינון ממשלה הנשענת על הרוב הסוני בסוריה, אבל עם קצת אמונה ניתן לעשות זאת…

סוריה תהיה כנראה אגואיסטית ואינטרסנטית לענייניה: הסכם עם ישראל, שישביע את רצונה, יאפשר לה ליהנות מתמיכה מדינית-כלכלית-צבאית של וושינגטון והמערב, ”פיתוי“ שיצמצם את מידת מחויבותה מול טהרן ויכתיב לה התנהגות ביטחונית מרוסנת. עוד קודם לכך תוכל דמשק ”שלומית“ לשמש אפיק הידברות עקיף מול טהרן וכלי עזר להרגעת משברים.

ואם זה לא ירגיע את האירנים, נוכל לבקש גם מיהדות העולם לתרום מיליארדים לסורים. לא יעזור? נצא מכל יהודה ושומרון. עדיין רוצים לשחק? נפנה את הנגב והגליל. אנחנו פסיכים, אתם לא מכירים אותנו. אתם בשלכם? שטויות, יציאה זריזה מהשפלה, ירושלים והשרון תעביר מסר חריף ביותר. לא? חכו חכו למייל הנזעם ולמכתב מלא התוכחה שכבר בדרך אליכם.

חזרה לשולחן המשא ומתן עם סוריה תתרום משמעותית בארבעה מישורים נוספים בהקשר הלבנוני: מניעת התמוטטות המשטר, שנקלע לאחרונה למשבר ממשלתי ומאוים על-ידי שרשרת הרציחות הפוליטיות הבלתי נגמרת; החלשה נוספת במעמדו של נסראללה; חיזוק ההסדר שנרקם לאחרונה בגבול ישראל; והבאתו של ראש הממשלה סניורה לשלחן הדיונים עם ישראל, להסדרה מהירה של הסכם גם עם לבנון (”שניים בכרטיס אחד&#8221.

או שפשוט נזרז את פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, לאחר שכל עדה תצטרך פשוט להילחם על חייה. היחלשות המעמד של מי שמחזיק עשרות אלפי טילים ולוחמים הנכונים ליום קרב, תדחוף אותו לצעדי ייאוש. סיניורה? בהחלט ייתכן שהמאמר הבא שלך יהיה מאמר הספד. הנקודה היא, שכל הספקולציות האלה נשענות על מחיר שרק ישראל תשלם, בתקווה שזה יניע תהליך חיובי. השאלה היא, מה אם זה לא יניע תהליך חיובי?

ובעניין הפלסטיני: גם אם תקום שם בקרוב ממשלת אחדות לאומית, קשה לראות כיצד ניתן יהיה להתקדם בחזית מדינית זו במהירות. אולם התקדמות באפיק הישראלי-סורי עשויה לדחוף את ההנהגה הפלסטינית להסדר מול ישראל, כדי שלא להישאר מבודדת מאחור. זאת, אולי גם תוך גילויים מפתיעים של גמישות.

ההתקדמות באפיק הסורי עשויה לדחוף את ההנהגה הפלשתינית להסדר עם ישראל? ואם לא? היו שסברו שהשלום עם ירדן יעשה את הטריק הזה והתבדו. היו שחשבו שהיציאה מעזה תעשה זאת והתבדו. היו שחשבו שהיציאה החפוזה מלבנון, הסכמי אוסלו, שיחות קמפ דיוויד, שיחות טאבה, תהדיות וקשקושיות למינהן יעשו זאת. לא כדאי כבר לחשוב על השלב הבא, הכרה בחמאס, חימוש אל קעידה ותמיכה כלכלית במשטר האייתוללות?

הסדר ישראלי-סורי יתרום להרגעה כוללת של האזור ולחיזוק המשטרים בקהיר וברבת-עמון, שישראל חפצה ביקרם. הצטרפות סוריה להסדר עם ישראל תקטין את ההשפעה השלילית של ה”רחוב“ המצרי-ירדני, המתנגד לשלום ”חם“ עם ישראל. כך, מעגל השלום יתמסד ויתחזק.

ומה עם הרחוב הסורי? הוא יתמוך בשלום חם עם ישראל? האם אתה יכול להתחייב בחייך שהסדר ישראלי סורי יתרום להרגעה כוללת של האזור? האם אתה משוכנע שזה יתרום לחיזוק המשטרים במצרים וירדן? יותר מדי ”לו”, ”עשוי”, ”ייתכן“ וכו‘ מופיעים פה במאמר. הכל בנוי על משאלות לב, על שיווק אשליית השלום.

אי-אפשר גם להתעלם מהשינוי המתרחש בארצות-הברית: ניצחון הדמוקרטים בבחירות לשני בתי הקונגרס; כניסת בוש לשלהי הקדנציה הנשיאותית השנייה; וההמלצה הצפויה של ועדת בייקר-המילטון להידבר עם סוריה - כל אלה עשויים בכל זאת להביא לשינוי בהתייחסות לדמשק. אם אלו הנסיבות, מוטב שישראל תתמוך ותוביל את המגמה - ולא תיגרר אחריה.

היינו בסרט הזה פעמים רבות בעבר. לאמריקנים הייתה יד ורגל בדחיפת ישראל לחתום על הסכם אוסלו, לאמץ את מפת הדרכים ואפילו את הסדר הפסקת האש המטופש במלחמה האחרונה, בטרם השיגה ישראל את יעדיה. האם ישראל צריכה לשלם בביטחונה בשל שינוי בגישה האמריקנית שמקורה ברצון לשרוד פוליטית? אם התנאים נגדנו כעת, מדוע לא להמתין לרגע בו התנאים יהיו לטובתנו?

כשוושינגטון בפנים, כל הסדר עם סוריה יחייבה לפנות את מפקדות ארגוני הטרור הפלסטיניים, להפסיק את הזרמת הנשק לחיזבאללה ולסגור הרמטית את גבולה המזרחי לתנועה דו-צדדית של גורמי ואמצעי טרור המופעלים נגד מטרות אמריקניות ומקומיות בעיראק. אם כך יוסדר, יהיה בדברים הישג משמעותי וחשוב לעולם החופשי (ואם לא - אונוס הכישלון יונח על כתפי סוריה בלבד).

נו בוודאי, כפי שמצרים מונעת משלוחי נשק מסיני, וכפי שהרשות הפלשתינית מנעה זאת ב-13 השנים האחרונות. אם האמריקנים לא מצליחים לסגור את הגבול הסורי בעיראק כיום, כיצד חיזוקה של סוריה יביא לכך? בנוסף, גם אם האשמה בכישלון תוטל על כתפי הסורים, אין לדבר כל משמעות. כשיצאנו מעזה ומלבנון, אמרנו שמעתה, כל ניסיון לפגוע בנו יגרור תגובה קשה ובלתי מתפשרת. אמרנו שהעולם יגבה אותנו במאת האחוזים. התברר, ”להפתעתי הרבה”, שהתמיכה היא מוגבלת בהיקפה ובמשך קיומה. העובדה היא, שלאחר שנעלמה התמיכה הבינלאומית, המחיר שישראל שילמה נותר קבוע.

ולבסוף: לכל אורך ההיסטוריה שלה, שמה ישראל עצמה כמדינה שוחרת שלום. ככזו, אסור לה אפילו להיראות כסרבנית לאפשרות כזו. לכן, על ממשלתה להיאחז בכל בדל של סיכוי. הגעה להסכם עם סוריה, לא כל שכן השלמת הסדר כולל עם המדינות הערביות, תאפשר סוף-סוף להפנות משאבים פנימה ולתקן את הנדרש בתחום החברתי-כלכלי.

ישראל פעלה תמיד מתוך רצון להגיע לשלום, גם במחיר סיכון אזרחיה. האם היא זכתה לצל”ש על כך? לא. היא צוירה כמדינה קלגסית וכובשת אכזרית. הערבים שהפכו את הסרבנות לשלום למדיניות, כמו בועידת חרטום ב-1967, כמו במקרים אחרים, לא זכו ל”נזיפה“ מהקהילה הבינלאומית. אתה מפחד להצטייר כמתנגד לשלום, תגיד שהיוזמה הסורית מעניינת ואתה מצפה לשמוע עוד פרטים עליה. תאמר שבטרם תגיע לשולחן המשא ומתן, אתה רוצה שסוריה תפסיק לבצע פעילות כנגדך, ותלווה זאת בתצלומי אוויר ולווין המוכיחים את הנקודה שלך.

אתה יכול לנקוט בשיטה הסורית - תגרום לשרשרת פיגועים בסוריה באמצעות צד שלישי, תכחיש מעורבות ותאמר שפניך לשלום. שיטה סורית אחרת היא לומר שאתה כל כך רוצה שלום, עד כי אם לא תקבל אותו, בשנה הבאה תצא למלחמה. אפשר גם להקים מיליציה ברמת הגולן ולחמש אותה בטילים ובמרגמות ולאפשר לה לירות על דמשק מדי פעם, אולי גם לחטוף חיילים. אם זה מצייר את הסורים כמי שרוצה בשלום, למה לא לאמץ שיטה שעובדת?

ניקולו מקיאוולי, מי שכתב את הספר ”הנסיך“ לפני קרוב ל-500 שנה: ”בכך טעותו הרגילה של כל שלטון מדיני, שהוא מחליף אמצעים במטרות”. השלום, אסור לו שיהיה מטרה, ובוודאי לא כזו המקדשת את האמצעים. חשוב לזכור כי השלום הוא אמצעי בדרך להשגת מטרות אחרות כמו ההתיישבות ברץ ופיתוח החברה והכלכלה, אולם ברגע שאנשים רואים בו מטרה, הם מפספסים את המהות של העניין. מי שחולם על מלחמה נגדך, כנראה שאינו רוצה בשלום. זו סיטואציה שכנראה קשה לקבלה, אך צריך לנהוג בבגרות בעניין הזה ולא בהיסטריה.

כל אוסף ”ההישגים“ שמפרט ד”ר בן ארי ברשימתו, הם אותן הבטחות ששמענו במשך שנים ואשר לא התגשמו מעולם. הכתובת הייתה על הקיר והיא נמצאת שם גם כיום. סוריה אינה רוצה בשלום. היא מחפשת דרכים שונות בכדי לחזק את מצבה ולהפחית מן הלחץ הבינלאומי עליה. לפני שנה עוד ניתן היה לטעון כי בשאר אסד הוא מנהיג סורי שמעולם לא יצא למלחמה כנגד ישראל, שהוא שונה מאביו. המלחמה בקיץ האחרון ואיומיו של בשאר מספרים סיפור שונה.

הטור של אהוד השמן מתפרסם באתר סיקור ממוקד בכל יום שני במדור "סקירות הגולשים" ובבלוג "לימין – שוּר !".