כתבה מNRG מעריב. http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/514/065.html
חבל שהכתב לא נתן טיפה כבוד למאיר אייכנבאום ז"ל והשקיע חמש דקות בתחקיר.
גלו ילדים מה הקשר בין השרמן על המגדל בלטרון, למקלע הכבדבתמונה, למרגמת נ"ט, לטנק ירדני שעלה על ירושלים, נפגע והפך לטנק הראשון בצה"ל?



מאיר אייכנבאום ז''ל והמקלע המפורסם

ברק רביד
5/12/2006 8:12

כ-60 שנים אחרי: עשו כבוד לגיבור המלחמה

מאיר אייכנבאום ז"ל השבית במלחמת העצמאות טור שריון ירדני בדרכו לבירה. בשנות ה-50 הוא נאלץ לעזוב את הארץ, לאחר שסבל מהתנכלות בעקבות השתייכותו בעבר לארגון הלח"י. עד מותו הוא סיפר למכריו על הקרב, ועכשיו בניו קיבלו בטקס מרגש האות עבורו

רבים מהישראלים שנוסעים בכביש ירושלים-תל-אביב ועוברים ליד לטרון רואים את הטנק הירדני הישן שניצב בראש מגדל גבוה באתר ההנצחה לשריון. מעטים יודעים את סיפורו של אותו טנק ועוד פחות מכך את סיפורו של האיש שאחראי לעצירתו במלחמת העצמאות, כמה מאות מטרים משערי ירושלים. כמעט 60 שנים אחרי, קיבל מאיר אייכנבאום ז"ל לפחות חלק מההכרה שמגיעה לו על גבורתו. בטקס מרגש בקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס קיבלו בניו את אות מלחמת הקוממיות שהגיע לאביהם.

מאיר אייכנבאום ז"ל נולד בצ'כוסלובקיה בבית ציוני נלהב. אחד מבני הבית וידידיו הקרובים של אביו היה זאב ז'בוטינסקי. בשנות ה-30 עזב אייכנבאום את הוריו, עלה לארץ והשתקע בירושלים. בשלב מסוים הצטרף לשורות "ההגנה", אך מדיניות ההבלגה של הארגון לא היתה לרוחו. הוא עבר לפעילות חשאית בלח"י, וביתו בשכונת מאה-שערים הפך לאחד מהמרכזים של אנשי המחתרת.

לצד ה"סליק" שהוקם בבית, הוא שימש גם כמרכז הדואר של הלח"י וכמקום מסתור לפגישות הסודיות של אנשי הארגון, ולא אחת התכנסו במקום יצחק שמיר, גאולה כהן ואחרים. פעמים רבות הגיעו הבריטים לבצע חיפוש אחרי נשק או מבוקשים בבית, ורק תושייתה של אשתו של מאיר ז"ל מנעה את גילוי הנשק.

כשפרצה מלחמת העצמאות, הצטרף מאיר אייכנבאום לצה"ל הצעיר ונלחם בירושלים נגד הלגיון הירדני. כמות הנשק שהיתה באותה תקופה בידי מגיני העיר היתה מצומצמת מאוד, ומאיר ז"ל היה אחראי על הפעלת המקלע הכבד היחיד בכל העיר. הוא והמקלע עברו מאזור לאזור ומקרב לקרב לפי הצורך.

אחד הטנקים הראשונים של צה"ל


כאשר באחד מימי המלחמה הראשונים זוהה טור של טנקים ירדניים מתקרבים לעיר, שברו בצד הישראלי את הראש כיצד לעצור את ההתקדמות הזו. בכל העיר היתה מרגמה אחת שירתה פגזים נגד טנקים. מאיר אייכנבאום התנדב מיד למשימה.

יחד עם חייל נוסף יצא מול טור הטנקים המתקדם, ומטווח אפס ירה פגז שפגע במדויק בטנק הראשון והשבית אותו. טור השריון הירדני נתקע, ספג אש קשה ועד מהרה החל לסגת לאחור. הטנק הפגוע נגרר לצד הישראלי שופץ והושב לפעילות, אך הפעם עם צוות ישראלי. היה זה אחד הטנקים הראשונים של צה"ל.

אחרי המלחמה, עזב אייכנבאום את צה"ל ופתח עסק פרטי. בהתחלה היה העסק סיפור הצלחה ואף קיבל חוזים רבים מהסוכנות היהודית. אך אחרי תקופה קצרה התמונה השתנתה. בישראל הצעירה, להשתייכות הפוליטית היתה השפעה מכרעת ו"מלחמת היהודים" של תקופת המחתרות עדיין היתה זכורה ומורגשת.

בשלב מסוים גילו בסוכנות ובכמה משרדי ממשלה כי אייכנבאום היה איש לח"י בעברו. זמן לא רב לאחר מכן ניתקה איתו הסוכנות את הקשרים והעבירה את עסקיה למתחריו. העסק שלו קרס וב-1957 הוא החליט לקחת את משפחתו ולעזוב לארה"ב.

אות המלחמה נשלח בדואר דיפלומטי לארה"ב


בארה"ב הוא השתקע בניו-יורק והקים את עסקיו מחדש. המפעל שהקים שגשג, ולמרות המרירות על מה שעבר בישראל הוא עדיין הרגיש קשור מאוד למולדתו. ילדיו גדלו כישראלים לכל דבר, דיברו עברית, ביקרו פעמים רבות בארץ ובלעו בשקיקה את מורשת הקרב של אביהם. בשנת 1999 הגיעו ללטרון. עבור מאיר היתה זו חוויה מרגשת מאוד. האירוע הפך מסעיר עוד יותר כאשר הוא זיהה את אותו טנק שהוא סייע ללכוד, מוצג באנדרטה לחללי חיל השריון.

ב-4 ביולי 2004 נפטר אייכנבאום. בניו, ברוך וחיים, שגדלו על סיפוריו ממלחמת השחרור גילו כי אין בידיהם כל תיעוד לפועלו של אביהם. במשך תקופה ארוכה היססו הבנים לפנות לרשויות הישראליות ולבקש סיוע.

לבסוף הם החליטו לשגר מכתב לקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס בניסיון לברר האם ניתן לקבל תעודה או מסמך רשמי ממדינת ישראל כי אביהם לחם במלחמת העצמאות. ימים ספורים אחרי שליחת המכתב פגש אחד האחים, ברוך, בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו בלוס-אנג'לס את הקונסול הכללי, אהוד דנוך, וסיפר לו על אביו.

דנוך לא הסתיר את התרגשותו ויחד עם צוות הקונסוליה התגייס למשימה. הם יצרו קשר עם משרד הביטחון בתל-אביב, במטרה לברר האם אכן היה חייל בשם מאיר אייכנבאום שנלחם בירושלים במלחמת השחרור. אחרי כמה שבועות הגיעה התשובה – אכן היה חייל כזה.

כמה שבועות לאחר מכן הגיע בדואר הדיפלומטי תעודה מטעם משרד הביטחון, אליה צורף אות מלחמת הקוממיות שהוענק לאייכנבאום ז"ל. דנוך הנרגש מיהר לבשר על כך לבני המשפחה שהגיעו לקונסוליה, שם הוענק להם האות בטקס שגרם לרבים מהמשתתפים להזיל דמעה.

טל

חבל שהכתב השמיט פרטים חשובים מההיסטוריה של תש"ח:
הטור המשורין הירדני לווה בלהק של B-52 סודנים, שחיפו על התקדמותו בפצצות נפלם וזרחן. למרבה המזל, לוחמינו האמיצים היו חמושים בשתי רוגטקות ובמקל מחודד, אתם הצליחו להפיל 24 מהמטוסים ולהשבית שלושה מסק"רים (כנראה איראניים, אין זיהוי ודאי) שחגו במקום.
ובכלל, לא יכול להיות שהטנק על המגדל קשור לסיפור הזה - זה שרמן, בעוד שידוע לכל שהירדנים היו מצוידים בדגם משוכלל של ה"מאוס" (פותח עבורם ע"י מדענים נאציים שנמלטו בסוף מלה"ע 2 לירדן).

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

לא מבין את הבדיחה העצובה שלך

אין שום קשר בין השרמן על המגדל בלטרון לשריון ירדני.
אני לא מכיר שום טור שריון ירדני שעלה על ירושלים במלחמת השחרור ונעצר בברגמה נגד טנקים (אולי הכוונה לפיאט).
אני גם לא מכיר טנק ירדני שהוכנס לשרות צה"ל אחרי פגיעה באזור ירושלים.

בקיצור, המשפט הזה מהכתבה: "רבים מהישראלים שנוסעים בכביש ירושלים-תל-אביב ועוברים ליד לטרון רואים את הטנק הירדני הישן שניצב בראש מגדל גבוה באתר ההנצחה לשריון. מעטים יודעים את סיפורו של אותו טנק ועוד פחות מכך את סיפורו של האיש שאחראי לעצירתו במלחמת העצמאות, כמה מאות מטרים משערי ירושלים." הוא פשוט צ'יזבט בלשון 1948 או שקר בלשון פשוטה.

טל

וברצינות: אני חושד שהאשם, במקרה הזה, הוא בכתב, שבמקרה הטוב לא טרח לבדוק את הסיפור שניתן לו ובמקרה הרע "שיפץ" אותו כך שישמע טוב יותר.
אני מעריך שהמקור לסיפור הוא שאותו מר אייכנבאום השתתף בתקרית שבה נפלה לידי צה"ל מכונית משורינת מסוג מרמון-הרינגטון. רכב זה אכן היה אחד מכלי השריון הראשונים של צה"ל והוא אכן מוצג בלטרון (או, אא"לט, רכב אחר מאותו הסוג שסומן כמותו), אבל לא על המגדל...

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

הוא לומד איתי, ובעבר שירת איתי.
אין צורך לכתוב "ברק רביד", זהו אינו כינוי או כינוי ספרותי, זהו שמו המלא של אדם, כפי שמופיע בתעודת הזהות שלו, וכפי שהוא נוהג להתכנה בו. המרכאות מביעות זלזול מיותר ומתנשא.
אני אעביר לו את מה שנכתב, ואני בטוח שתשמחו לשתף אותו בטענותיכם.

לא מאיימים על יונה בעלה של זית