|
משפט מעריב הסתיים והצדק יצא לאור!!
1
בתי המשפט
א 003713/04
מאוחד עם
א 003074/05
בית משפט השלום חדרה
25/12/2006
תאריך:
כבוד השופטת רבקה פוקס
בפני:
אונגרפלד יוסף
בעניין:
התובע
- נ ג ד -
1 . מיכל כהן
2 . עיתון זמן חדרה
3 . חגית מהלא
4 . מעריב קבוצות
הנתבעים
אונגרפלד ליאור
ובעניין:
התובע
- נ ג ד -
1 . מיכל כהן
2 . עיתון זמן חדרה
3 . חגית מהלא
4 . מעריב קבוצות (הוצאת מודיעין בע"מ)
הנתבעים
פסק דין
מבוא
ת.א. 3713/04 עניינו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק) שהגיש התובע מר אונגרפלד יוסף (להלן: התובע) כנגד הנתבעת מס' 1 גב' מיכל כהן, עיתונאית, שכתבה את הכתבה נשוא התביעה (להלן: מיכל כהן), כנגד נתבע מס' 2 עיתון "זמן חדרה", כנגד גב' חגית מהלא (להלן: מהלא חגית) עורכת המקומון "זמן חדרה" בו פורסמה הכתבה וכנגד "מעריב קבוצות" (להלן: הנתבעים).
התביעה הוגשה על סך 400,000 ₪ ובה עתירה נוספת לפרסום התנצלות (סעיף 28 לכתב התביעה).
ת.א. 3074/05 עניינו תביעה לפי החוק, האמור, של מר אונגרפלד ליאור, בנו של התובע (להלן: התובע מס' 2 או הבן, בהתאמה) כנגד גב' מיכל כהן, כנגד עיתון "זמן חדרה" כנגד חגית מהלא וכנגד מעריב קבוצות (הוצאת מודיעין בע"מ) על סך 50,000 ₪ בצד עתירה נוספת לפרסום התנצלות (סעיף 24 לכתב התביעה).
אין חולק כי הגב' מהלא הינה עורכת המקומון "זמן חדרה" בהוצאת חברת מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ; מקומון בו פורסמה הכתבה;
ואין חולק כי הגב' כהן מיכל הינה כתבת במקומון האמור.
הנתבעים עותרים לדחית התביעות וחיוב התובעים בהוצאות.
הפרסום
ביום 19.3.04 פורסם בעיתון מקומי "זמן חדרה" כתבה שכותרתה
"איומים בדיוור ישיר – תושב בנימינה חשוד בהפצת פלאיירים המאיימים על בעלי עסקים בחדרה ועל חוקרי משטרה".
עותק הכתבה הוגש וסומן ת/10.
הכתבה עוסקת בתובע אשר עפ"י הנטען הפיץ פליירים מאיימים במסגרת מאבק אשר הוא מנהל בפרשה הקשורה לבנו, התובע מס' 2, הסובל מפיגור.
אחד הפלאיירים, כך עפ"י הנטען בכתבה, אשר הופץ בסמוך לכתיבת הכתבה והגיע למערכת המקומון, מתייחס לחוקרת משטרה, הגב' טובה מסיקה, ובו נכתב:
"אלוהים! תודה על המשפט היפה שנתת לחוקרת טובה מסיקה משטרת חדרה. אם איימתי בנשק!!! ילדייך ימותו!!! (להלן: הפלאייר כנגד טובה מסיקה)
הפלאייר בשלמותו צוטט בגוף הכתבה.
הכתבה כוללת דיווח על התובע אשר נהג להפיץ פלאיירים מאיימים נגד בעלי החנויות, ודיווח אודות פתיחה בחקירה מחודשת בעקבות עליית מדרגה במאבקו של התובע, לאחר שהתובע לא הסתפק רק בהפצת הפליירים נגד בעלי עסקים, אשר לטענתו רימו את בנו הסובל מפיגור, אלא אף הפיץ פלאיירים נגד השוטרים והחוקרים בתחנת חדרה שהיו מעורבים בחקירה בעניינו.
הערה מקדימה:
התובע ניהל את תביעתו ואת תביעת בנו בעצמו, דבר אשר סרבל והכביד על ההליך לאורך כל החזית, בין אם מדובר בדרך הגשת חומר הראיות, בין אם מדובר באופן חקירת העדים ובין אם מדובר בדרך הגשת הטעון המשפטי.
על רקע כל אלה נכתב בפסק הדין אשר במסגרתו לא אחת נדרשתי לברור את המוץ מן התבן וליתן "לבוש" משפטי לטענות הרבות והלא סדורות של התובעים.
הרקע:
כעולה מעדות התובע ומשאר הראיות שהוגשו בפני, בתחילת 2002 גילה התובע, לטענתו, כי בעל חנות "ספורט עור" בחדרה, מר הרניק יצחק, הונה את בנו ליאור, התובע מס' 2, במשך 5 חודשים.
התובע מס' 2 הסובל מפיגור, התבקש ע"י מר הרניק, כטענת התובעים, ליתן לו את כרטיס האשראי שברשותו, באמתלה של בדיקת תקינות מכונת החיוב בחנותו וכשהכרטיס חיוב ברשותו גנב סך של כ- 4,350 ₪, באמצעות חיוב הכרטיס.
כשהתגלה הדבר לתובע פנה למשטרה והגיש תלונה כנגד מר הרניק.
בד בבד פתח התובע במאבק כנגד בעל חנות "ספורט עור" כדי לקדם את החקירה ולהביא לדין את האחראי למעשה המרמה, בכך שהפיץ בקרב תושבי חדרה מידע על מה שעולל מר הרניק לבנו.
לטענתו, מאז הגשת התלונה זכה ליחס עויין מצד שני חוקרים ממשטרת חדרה, יחס שגרר את מעצרו במס' הזדמנויות, את חקירתו במשטרה ואת העמדתו לדין.
לשלמות התמונה אציין כי כנגד התובע הוגש כתב אישום, בו נטען כי באפריל 2002 איים על מר הרניק יצחק, בעל חנות "ספורט עור" בכך שכיוון לעברו נשק מסוג אם – 16.
התיק התנהל בפני כב' השופט א. קפלן אשר זיכה את התובע בהכרעת דין מנומקת ביום 9.2.04, בטרם פרסום הכתבה (ת.פ. 1121/03 בבית משפט השלום חדרה).
כן הוגש כנגד התובע כתב אישום בו נטען כי ביום 21.4.03 תקף את מר יצחק הרניק בכניסה לחנותו בחדרה.
בהכרעת דין מיום 13.11.05 זוכה התובע ע"י כב' השופט א. הבר, סגן נשיא, בפסק דין מנומק (ת.פ. 1364/05 בבית המשפט השלום בחיפה).
עוד יצויין כי התובע הועמד לדין בגין העלבת עובד ציבור, בכך שהעליב את מר א. אלוש, חוקר מתחנת חדרה.
התובע הורשע בבית המשפט השלום, ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, כשברקע מתקיים דיון בסוגיה של תחולת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע על עבירות מחוק העונשין (עבירת העלבת עובד ציבור). התובע לא השלים עם התוצאה, לדבריו, והגיש ערעור ברשות לבית המשפט העליון, שטרם נדון.
מנגד, הפרשה הסבוכה הביאה להעמדתו לדין של בעל חנות "ספורט עור" בגין מעשה ההונאה המיוחס לו, ברם הדיון בעניינו טרם הסתיים, כטענת התובע. (במאמר מוסגר אציין כי חומר ראיות בסוגיה זו לא הוצג בפני).
עוד יוטעם כי התובע לא הועמד לדין בגין כתיבת פלאייר בעניינה של גב' מסיקה טובה, כאשר למעשה המשטרה סגרה את תיק החקירה שנפתח נגדו.
הסוגיות הדרושות להכרעה:
הנתבעים טוענים לבחינת הכתבה עפ"י עובדות עיקריות המפורטות בה, כדלקמן:
1. מעצריו הקודמים של התובע.
2. הכינוי "האב הנוקם" המיוחס לתובע.
3. העובדה כי התובע הפיץ פלאיירים נגד אנשי המשטרה ובעלי עסקים.
4. העובדה כי לאחרונה נפתחה חקירה נוספת כנגד התובע.
כל אלה, גורסים הנתבעים, הן העובדות הרלוונטיות בכתבה אשר הוכחו כנכונות וכמדוייקות, ומשום כך דין התביעה להדחות.
עיינתי ברשימת הנתבעים ומצאתי כי הנתבעים עשו מלאכתם קלה והתעלמו מלב ליבה של המחלוקת שבפנינו, אותה אגדיר להלן.
לשיטתי, העובדות שעולות מהכתבה ומכותרתה, עמן לא התמודדו הנתבעים התמודדות אמיתית, שהן בסיס התביעה, הינן העובדות הבאות:
1. העובדה, המיוחסת לתובע מס' 2, לפיה טוען הוא כי רומה ע"י בעלי עסקים (בלשון רבים).
2. העובדה, המיוחסת לתובע, לפיה הפיץ פלאיירים מאיימים על בעלי עסקים בחדרה.
3. העובדה, המייחסת לתובע, לפיה הפיץ פלאיירים מאיימים על חוקרי משטרה כשבכתבה מובא צטוט מפלאייר אחד המופנה כנגד החוקרת טובה מסיקה.
ר' סיכומי התובעים עמ' 2, כדלקמן:
"הכתבה הזאת הציגה את התובע ובנו הסובל ממוגבלות ממש כשני משוגעים שכל הזמן הבן מסתבך עם בעלי חנויות ובעלי עסקים והאב יוצא למסעות נקמה כנגד אותם בעלי עסקים ובעלי חנויות ואיומים כנגד חוקרים במשטרת חדרה".
האם הפרסום מהווה לשון הרע
עיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים ומצאתי לקבוע כי מדובר בפרסום בעיתון מקומי הנכנס בגדר הגדרת לשון הרע עפ"י החוק.
על הזכות לשם טוב * ר' בג"צ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, 832:
"הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של אדם קובע את ההתייחסות שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו, הוא קובע את יחס החברה אליו."
המבחן להיות דברים משום לשון הרע עפ"י חוק, הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, פרסום
ייחשב "כלשון הרע" אם יתפס ככזה ע"י האדם הסביר.
הפרסום המפורט לעיל, כך אני קובעת, הן לגבי התובע והן לגבי התובע מס' 2, עלול לפגוע, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, בין אם מדובר בעובדות שהודגשו ע"י הנתבעים, ובוודאי אם מדובר בעובדות שהודגשו ע"י התובעים, כאשר אלה וגם אלה מקומם לא נפקד בכתבה.
ובמה דברים אמורים, בפרסום גורף אודות התובע אשר מפיץ פלאיירים כלפי בעלי עסקים ושוטרים, כשברי כי התובע אומנם מנהל מאבק ופעמים דומה כי מאבקו חסר פשרות ועיקש, ברם, מדובר במאבק ממוקד כנגד בעל חנות "ספורט עור" והוא בלבד, על מעשים שעשה, כנטען, כנגד הבן ליאור.
הכתבה אינה פוסחת על התובע מס' 2, שאין חולק כי סובל מפיגור, עובדה הנזכרת בכתבה, ועל כן פגיעתו חמורה יותר עת נכתב ללא כל בסיס כי התובע מס' 2 מלין על מס' בעלי עסקים (ברבים) שהונו אותו, שעה שעסקינן בתלונה כנגד בעל עסק אחד, שזהותו ידועה, אשר רק לגביו נטען כי הונה אותו.
ברי, אם כן, כי בפנינו הכללה העלולה להשפיל את התובע מס' 2 או לעשותו מטרה לבוז או ללעג.
כל מי שקורא את הכתבה מתרשם שבפנינו אדם, הסובל מליקוי, אשר טוען כי רומה ע"י בעלי עסקים, ללא זהות ואבחנה; האשמה כללית שמשמיעה מאליה חוסר אמינות, חוסר הגיון, בוז ולעג להבדיל מתיאור ממוקד המופנת כנגד בעל חנות, כאמור לעיל, שזהותו ידועה ושרק כלפיו נטען למעשה הונאה מפורט ומוגדר.
לא זו אף זו, הכתבה מייחסת לתובע הפצת פלאיירים מאיימים כנגד בעלי עסקים (ברבים), באמירה כללית בלתי ממוקדת המעוררת ספקות ומערערת אמינות, להבדיל, מתיאור חד של מאבק ממוקד כנגד בעל חנות ספציפי, מאבק שמקורו בסיבה מוסברת, כמפורט לעיל.
אשר על כן, הבטויים שפורסמו בכתבה, כמפורט לעיל, בנוסף על הדיווח המפורט אודות מעצרו של התובע במס' הזדמנויות, הינם בבחינת לשון הרע כהגדרתו בחוק.
הגנת אמת דיברתי – סעיף 14 לחוק
הגנת אמת דברתי לפי סעיף 14 לחוק, מגינה על המפרסם, אם הדבר שפרסם היה אמת ואם היה בפרסום עניין ציבורי.
עניין ציבורי, אפשר למצוא לו אחיזה במקרה דנן.
לשיטתי, קיים לכאורה עניין ציבורי בפרסום מאבק הנושא אופי ציבורי בהיבט של הגנה על בעלי עסקים ועל אנשי אכיפת החוק, מקום שהתובע עצמו בחר בדרך של מאבק מוחצן ופומבי.
יחד עם זאת, לטעמי, העיקר טמון בשאלת האמת שבפרסום, שאלה שיש לענות עליה בשלילה.
הנתבעים מתמודדים עם מספר ציטוטים מתוך הכתבה, אשר הוכחו כי הינם נכונים, כדלקמן:
א. דבר מעצרו של התובע במספר הזדמנויות:
דומה כי התובע מודה כי במסגרת ניהול המאבק בבעל החנות שפגע בבנו, נעצר מספר פעמים.
ב. כנוי התובע כ"האב הנוקם":
התובע הודה כי הכנוי "האב הנוקם" שניתן לו ע"י עיתון אחר, אינו מטריד אותו ועליו אין הוא מלין.
ר' עדות התובע אודות הבטוי האב הנוקם בעמ' 19 לפרוטוקול:
"...השם לא מטריד אותי אני נושא בו בגאווה"
ג. העובדה כי נפתחה חקירה נוספת:
התובע מודה כי נפתחה בעניינו חקירה נוספת בסמוך לפרסום הכתבה, חקירה שהיתה, כטענתו, תולדה של התנהלות הנתבעים אשר פנו ביוזמתם למשטרה, והחלו את גלגולו של כדור שלג שהביא למעצרו.
ודוק, בסמוך לפרסום הכתבה, בהוראת מפקד תחנת חדרה סנ"צ א. קריספיל, אשר קיבל לידיו את הפלאייר בעניינה של השוטרת טובה מסיקה, אכן נתנה הוראה לפתיחה בחקירה, ועל כן הדווח בכתבה, יש לומר, נכון.
שאלה אחרת שלא התבררה בפני עד תום הינה מדוע התייחס מר א. קריספיל לפלאייר אודות השוטרת ט. מסיקה, כפי שהתייחס והורה על פתיחה בחקירה חדשה, נוכח העובדה כי עוד בשנת 2002 הפלאייר נתפס ע"י המשטרה והתובע נחקר בגינו.
אלא מאי, שהסוגיה אינה עומדת לברור ואינה רלוונטית לתביעה דנן ואשאיר אותה, על כן, בצריך עיון, שכן אין להטיל לפתחו של העיתון החלטות סוברניות של המשטרה למעצר חשודים ולפתיחה בחקירה נגדם.
יחד עם זאת, אין הנתבעים מתמודדים במסגרת ראיותיהם וסיכומיהם עם צטוטים אחרים אשר הוכחו כי אינם נכונים, כלל ועיקר.
א. הטענה כי בעלי עסקים (בלשון רבים – הערה שלי) הונו את התובע מס' 2;
הכתבה מדווחת באופן בעייתי אודות הרקע לפרשה הקשורה בתובע מס' 2, בדרך הרחוקה מן האמת.
התובעים, כעולה מהראיות, הוכיחו לאורך כל הדרך ועדותם לא נסתרה, כי בפיהם טענה למעשה מרמה אחד כנגד בעל עסק אחד, מר הרניק יצחק, ולא כנגד בעלי עסקים רבים ובלתי מסויימים, על כן האמור בכתבה אין בו אמת, בבחינת טענה התלויה על בלימה.
ויודגש, הנתבעים בסיכומיהם אינם מתייחסים לתביעת התובע מס' 2, באופן בהיר.
יחד עם זאת, אם נבחן את עמדת הנתבעים עפ"י הראיות שהובאו על ידם, דומה כי מסכימים הם לעובדה כי הטענה של התובעים, והתובע מס' 2 בכלל זה, על מעשה הונאה, אינה טענה כללית כנגד בעלי עסקים בחדרה אלא טענה ממוקדת כנגד בעל עסק אחד.
אשר על כן, יש לקבוע כי אין אמת בפרסום הטענה לפיה תובע מס' 2 נפל, לטענתו, קורבן למעשי מרמה של בעלי עסקים ובעלי חנויות, להבדיל מהטענה כי הונה ע"י בעל חנות "ספורט עור", כשהמועד והמעשה עצמו מתוחמים ומוגדרים.
ב. הטענה כי התובע הפיץ פלאיירים מאיימים כנגד בעלי עסקים:
ראשית, יש להדגיש כי אין אמת בפרסום אודות מאבק שמנהל התובע כנגד בעלי עסקים שכן מדובר, כאמור, במאבק ממוקד ענייני ומנומק, כנגד בעל עסק אחד, מר הרניק יצחק.
כמו כן יש להטעים כי העובדה המוזכרת בכתבה לפיה הפיץ התובע פלאיירים מאיימים כנגד בעלי עסקים, אף בה אין אמת.
דומה כי הנתבעים, במסגרת הראיות שהובאו על ידם, מכירים בגודל הבעיה שנצבת בפניהם נוכח האמור בכתבה בהיבט של אי אמירת אמת; ובעניין זה ר' תצהיר העדות ראשית של העדה חגית מהלא בסעיף 4 וכן תצהיר עדות ראשית של הגב' מיכל כהן סעיף 4 הדומה לו, שנוסח באופן מוקפד, ניסוח אשר מחדד לשלילה את שנכתב קודם לכן בכתבה, כדלקמן:
"יוסף אונגרפלד (להלן: "התובע") הפיץ פלאיירים כנגד בעלי חנות ספורט חדרה וכנגד חוקרים במשטרת חדרה, במסגרת "מלחמת חורמה" אותה הוא מנהל נגדם במהלך השנים האחרונות. המדובר בפלאיירים חריגים בחריפותם, במיוחד כאשר הם מכוונים כלפי חוקרים במשטרת ישראל". (ההדגשה שלי)
התצהיר, כאמור, מוקפד ונאמר בו בעלי חנות ספורט (בלשון יחיד) להבדיל מאמירה שאינה אמת אודות בעלי עסקים / בעלי חנויות בעיר חדרה, הנזכרת בכתבה.
זאת ועוד, הכתבה מדברת על פלאיירים מאיימים כנגד בעלי עסקים בחדרה, אמירה שמצאתי לקבוע שאינה אמת, ותמיכה לקביעתי יש למצוא דווקא בתצהירי הנתבעים הנוקטים במונח "פלאיירים חריגים בחריפותם" ונמנעים מלנקוט במונח "איומים", ולא בכדי.
ודוק, על פי חומר הראיות אין ולו פלאייר אחד שהינו פלאייר הכולל בחובו איומים כלפי בעלי עסקים, כנטען בכתבה.
הפלאייר היחיד הרלוונטי, יש להדגיש, שהוצג במהלך הראיות ע"י הנתבעים, עניינו בבעל חנות אחת, בעל חנות "ספורט עור", ותוכנו, כעולה ממנו אינו בגדר איום.
ר' סעיף 15 לתצהיר עדת ההגנה גב' מהלא (או סעיף 17 לתצהיר הנתבעת מיכל כהן) המביאות את תוכנו של הפלאייר:
"איך לא תבושו
לחמוד את כספו של אדם
שאינו מבין שאתם גונבים את כספו.
בקשתם ממנו כרטיס אשראי לבדוק אם המכונה פועלת
וגנבתם 5000 שקל,
שיפגע עיסקכם כמו שפגעתם בו
בושו ואלוהים ישלם לכם כגמולכם".
כאן המקום להדגיש כי הכתבת גב' מיכל כהן במהלך עדותה טענה כי המקור עליו ביססה את הכתבה העביר לה שני פלאיירים; האחד בעניינה של הגב' מסיקה טובה, האמור, והשני עניינו בבעל עסק, הקורא לציבור שלא לקנות בחנותו. (ר' ת/9 עמ' 4); ושוב יש להדגיש את עובדת קיומו של פלאייר אחד כנגד בעל עסק אחד ואשר אינו בגדר איום.
באלה הנסיבות, בוודאי שלא היה מקום לאמור בכתבה אודות פלאיירים מאיימים כלפי בעלי עסקים (ברבים).
אמור מעתה, אין אמת בפרסום המדווח אודות התובע שמפיץ פלאיירים מאיימים על בעלי עסקים בעיר חדרה.
ג. הכתבה מדווחת על התובע שחשוד בהפצת פלאיירים מאיימים כנגד חוקרי משטרה, אלא שעל פי הראיות שהובאו בפני, אין אמת גם באמירה זו.
הפלאיירים שהוגשו לעיוני במסגרת הראיות לרבות במסגרת תצהירי הנתבעים, אינם פלאיירים (ברבים) הכוללים בחובם איומים כנגד אנשי משטרה.
דומה כי הנתבעים, בעת הגשת ראיותיהם, נסוגו גם מאמירה זו, אודות פלאיירים על בעלי עסקים ועל שוטרים, בהכירם שאין מדובר בפרסום אמת, עת טרחו להגדיר, כאמור, את הפלאיירים בשונה מהאמור בכתבה ולא לנקוט במונח "איומים", מונח בעל אופי פלילי שבגינו היו נדרשים להציג כמות ראיות שמידתה תעמוד ביחס מתאים לתוכן האמירה, ראיות שלא הובאו, כלל ועיקר. (ר' ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב, פורסם באתר נבו, בעמ' 14).
בעניין זה אפנה לסכומי הנתבעים שם לא נאמר עוד פלאיירים מאיימים אלא
"... פלאיירים חריגים בחריפותם, במיוחד כאשר הם מכוונים כלפי חוקרים במשטרת ישראל".
כשבוחנים את מכלול הראיות שנאספו ע"י הנתבעים במסגרת איסוף החומר שקדם להליך המשפטי, נמצא כי בסוגית האיומים כנגד שוטרים קיים פלאייר נגד שוטר במשטרת חדרה, בגינו הועמד התובע לדין בגין העלבת עובד ציבור ולא בגין איומים.
גם הפלאייר היחיד שנזכר בכתבה ושהיה אבן יסוד לכתיבת הכתבה, כך עפ"י גרסת הכתבת, בעניינה של טובה מסיקה, ושהיה ידוע למשטרה עוד משנת 2002 (ר' נ/7 בעמ' 2 שבו נלמד על חקירת התובע במשטרה ביום 3.9.02 בקשר אליו) לא הוגדר בסופו של יום ע"י המשטרה כפלאייר בגינו יש להעמיד את התובע לדין בעבירה של איומים.
לא זו אף זו, לא רק שהתובע לא הועמד לדין בגין הפלאייר האמור אלא שלמעשה התקבלה, כעולה מהראיות, טענתו כי הפלאייר אינו איום אלא קריאה בוטה, יש לומר, לחפות.
לאור מכלול הנסיבות, יש לקבוע כי התובע ביקש באמירה, בלתי מוצלחת, להדגיש את חפותו אך לא לאיים, הגם שהמילים שבחר להמחשת החפות, מוטב שלא היו נאמרות, משנאמרו.
מכל מקום, גם אם יזקף הפלאייר לחובת התובעים, נמצא כי בפנינו לכל היותר פלאייר אחד קיצוני בחריפותו, שמועדו 2002 ולא בשנת 2004, מועד פרסום הכתבה, ובוודאי שאינו עונה להגדרה של פלאיירים מאיימים כנגד אנשי משטרה, כנוסח הכתבה. (ההדגשה שלי).
אשר על כן, אני דוחה את הגנת "אמת דיברתי", ברכיבים שפורטו לעיל.
הגנת תום הלב – סעיף 15 לחוק
ב"כ הנתבעים טוען כי פרסום הכתבה חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 (2) ו- 15 (3) לחוק, כהאי לישנא:
"15. הגנת תום הלב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר...".
לטעמי, ההגנה הרלוונטית שבה יש לדון הינה ההגנה המוזכרת בסעיף 15 (2) הדנה ביחסים שבין מפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הציבור, המטילה על המפרסם חובה חוקית או חברתית לעשות את הפרסום.
דא עקא, שאין נפקא מינה לאיזה תת סעיף מפנים הנתבעים, שכן ההגנה שבסעיף 15 מורכבת משני יסודות מצטברים; האחד קיום הנסיבות המיוחדות של הפרסום לפי אחת החלופות שבסעיף 15 והשניה תום ליבו של המפרסם.
התנאי המקדמי לתחולת ההגנה, כאמור, כמו גם לשאר ההגנות המפורטות בסעיף, הוא יסוד תום הלב בפרסום; תום לב מהותי.
לצד דרישת תום הלב שבסעיף 15 ניצבות החזקות שבסעיף 16 לחוק, האמור.
בסעיף 16 קיימת חזקה המצדדת בתום הלב וחזקה השוללת את תום הלב, שתיהן חזקות ראיתיות המפורטות בסעיף, חזקות המעבירות את נטל ההוכחה והניתנות לסתירה, כאשר החזקה השוללת את תום הלב היא הגוברת.
ר' דיני לשון הרע, אורי שנהר, תשנ"ז – 1997, עמ' 255.
בענייננו, כפי שאפרט להלן, מתקיימת החזקה השוללת תום לב, בנוסף לקביעתי על העדר קיומו של תום הלב בפן המהותי.
בסוגיית מהות תום הלב, ר' דיני לשון הרע, אורי שנהר, שם, בעמ' 260:
"מאפייניו הקונקרטים של תום הלב מתחלקים למאפיינים עובדתיים-התנהגותיים ולמאפיינים הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם. המאפיינים ההתנהגותיים עוסקים בהתנהגות המפרסם בטרם עשה את הפרסום ובמעשה הפרסום עצמו. בחינת היסוד הנפשי בעת הפרסום מתמקדת במניעי המפרסם ובמידה אמונתו באמינות הפרסום. כאמור, סעיף 16 אינו מגדיר את "תום הלב" הנדרש בסעיף 15, אולם ניתן ללמוד ממנו אילו עניינים עשויים להוות אינדיקציה לקיומו או להעדרו של תום הלב. בית המשפט רשאי ללמוד מהנסיבות המפורטות בסעיף 16 (א) על קיומו של תום לב מהותי ומהנסיבות המפורטות בסעיף 16 (ב) על העדרו. אולם "מן הלאו ניתן ללמוד גם על ההן", ולכן אם במפרסם ובפרסום לא התקימו הנסיבות שבסעיפים 16 (א) ו- 16 (ב), ניתן יהיה להסיק מכך את המסקנה ההפוכה מזו שקבועה בחזקות. לפיכך, מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, כולם רלבנטיות לבחינת תום לבו של המפרסם."
לשיטתי, התנהלות הנתבעים בטרם פרסום הכתבה אינה מלמדת על תום לב בפן המהותי הקבוע בסעיף 15 לחוק ובפן הראייתי הקבוע בסעיף 16 לחוק, ואנמק.
הנתבעים משתתים טענתם לתום לב בפרסום על שני אדנים עיקריים; האחד מקור מידע מהימן שמסר להם את המידע, והשני, אימות המידע אצל מפקד משטרת חדרה, סנ"צ א. קריספיל.
כפי שאפרט בהמשך, הנתבעים אינם יכולים להיבנות לא מהמקור המהימן, כטענתם, שלא הוזמן לעדות ושזהותו לא נחשפה, ולא מתגובת סנ"צ א. קריספיל.
ודוק, כעולה מתמלול השיחה שערך התובע עם הכתבת גב' מיכל כהן אשר טרחה לאורך השיחה להודיעו כי פעולותיה קיבלו גיבוי מלא מעורכת העיתון גב' ח. מהלא, נמצא כי בטרם פרסום הכתבה היו ברשות הכתבת למצער, שני פלאיירים; האחד פלאייר בסוגית טובה מסיקה והאחר פלאייר בלתי קריא שעניינו בבעל עסק אחד, פלאייר הקורא שלא לרכוש בחנותו נוכח העוול שעשה לבנו של התובע, כך עפ"י הנטען.
באלה הנתונים, מניין למדו הנתבעים על קיומם של פלאייריםמאיימים כנגד בעלי עסקים כפי שנכתב בכתבה, לנתבעים פתרונים, שהרי ברי כי המקור עלום השם לא תמך את המידע ולא הציג פלאיירים המאששים את שאמר, גם אם אניח שאכן דווח על פלאיירים מאיימים כנגד בעלי עסקים.
(ר' תמליל השיחה ת/9 עמ' 4).
הנתבעים נסמכים על עובדות שמסר מקור אמין, כטענתם, שהוכיח עצמו בעבר אלא שהמקור לא נחשף, עדותו לא נשמעה, הידיעות שמסר בעבר לא פורטו באופן שניתן להווכח באמיתותם, ומעל לכל, תוכן הדברים כהוויתם וכפי שנמסרו על ידו, אף הוא לא הועמד לעיון ובחינה, ונותר תלוי על בלימה.
ויודגש, אין לשכוח שמדובר במקור שהנתבעים טוענים לגביו לחסיון, בענין זה ר' בספרו של מר א. שנהר, האמור, עמ' 246:
"נטל הוכחת ההגנה של "אמת בפרסום" מוטל על המפרסם, וכאשר מוכיח התובע או המאשים את פרסום לשון הרע צריך המפרסם להביא ראיות "אפי-מטיביות" להוכחת אמיתות הפרסום. נתבע או נאשם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14 חייב להוכיח את אמיתות הפרסום בדרכי ההוכחה הרגילות. נטל זה קיים גם כאשר יש קושי אמיתי בהוכחת הטענות, שכן קושי כזה צריך להשקל מראש. זאת ועוד, כשמדובר בתביעה נגד עיתון בגין ידיעה שהסתמכה על דבר מקור חסוי, צריך העיתון להחליט האם לחשוף את המקור ולזמנו לעדות, שאם לא יעשה כן ואמיתות הדברים לא תוכח בדרך אחרת, הוא יישא באחריות ללשון הרע שבפרסום".
והדבר משליך, בהתאמה, על כל טענות ההגנה, להן טוענים הנתבעים.
לשיטתי, באי חשיפת המקור ובאי הבאת ראיות חלופיות כשלו הנתבעים בהוכחת תום לבם בפרסום הכתבה.
הדברים שאמר המקור עלום השם, כאמור, לא הוכחו בפני, לא בדרך הבאת המקור לעדות, ולא בכל דרך אחרת, כתמיכה לתום הלב בפרסום הכתבה.
הנתבעים מוסיפים וטוענים לתום לב בהדגישם כי בטרם פרסום הכתבה פנו למפקד תחנת חדרה, סנ"צ אלי קריספיל, וקיבלו אישור למידע שמסר להם המקור.
ראשית, יש לקבוע כי הדברים שמסר סנ"צ א. קריספיל לכתבת ולעיתון טרם פרסום הכתבה לא הוכחו כדבעי בדרך של הצגת מסמכים או ראיות אחרות, והדבר מקבל משנה תוקף עת העידה העורכת על נוהל במערכת העיתון להעלות על הכתב או להקליט שיחות המשמשות בסיס לכתבות ובכלל זה תגובת סנ"צ א. קריספיל.
ר' עדות גב' ח. מהלא עמ' 51, לפרוטוקול:
"כתב אמור לרשום או להקליט כל אדם שהוא מדבר איתו לקבלת תגובה. אני לא יודעת האם הכתבת רשמה והקליטה. לפי הנחיות המערכת היא היתה חייבת לרשום או להקליט את תגובותיו של קריספיל".
בהעדר תרשומת של הכתבת מיכל כהן אודות השיחה עם סנ"צ א. קריספיל, מפנים הנתבעים לתגובת מפקד משטרת חדרה שנרשמה כצטוט בגוף הכתבה, כדלקמן:
"סגן ניצב אלי קריספיל, מפקד משטרת חדרה: "אני רואה בחומרה את הפצת הפלאיירים נגד שוטרים מן התחנה, במיוחד כאשר משתמע כי ייגרם נזק לילדי שוטרים. זוהי חציית קו אדום ולא נבליג בנושא. האיש נעצר כבר מספר פעמים בנושא, גם בענייני בעלי חנויות שלא נשאו חן בעיניו. אנו נפתח בחקירה ונעביר את החקירה לטיפול תחנה שכנה".
כפי שניתן להיווכח, התגובה המצוטטת אין בה, כלל ועיקר, כדי לאשר דבר קיומם של פלאיירים מאיימים כנגד בעלי חנויות, אין בה כדי לאשש העובדה לפיה נתבע מס' 2 טוען כי בוצעו כלפיו מעשי הונאה ע"י מס' בעלי עסקים, ואף לא אישור לקיומם של פלאיירים מאיימים (ברבים) כנגד אנשי משטרה, ועל כן אין למצוא בה כל עוגן לטענת תום הלב לה טוענים הנתבעים.
זאת ועוד, סנ"צ א. קריספיל הוזמן לעדות ע"י התובע.
לאחר שמיעת עדותו, יש להדגיש, לא נוסף כל חיזוק לטענת תום הלב מטעם הנתבעים, במיוחד עת הגדיל לעשות העד כשטען כי אינו זוכר במדוייק את פרטי השיחה שקיים עם הנתבעת מיכל כהן, טרם פרסום הכתבה, והטיל ספקות באמירות שצוטטו מפיו.
ודוק, כשנשאל מר א. קריספיל ב"רחל בתך הקטנה" האם נקט בלשון בעלי העסקים או בלשון בעל עסק בתגובתו לעיתון, לא יכול היה העד להתחייב לדברים המדוייקים שמסר.
ר' עמ' 43 לפרוטוקול:
"עובדתית היה פלייר אחד בעבר ואונגרפלד נחקר עליו. היו מספר אירועים עם אונגרפלד וכך היא כנראה רשמה. אם היא רשמה פלייר או פליירים זה באמת אני לא יכול לזכור מה אמרתי לה.
אני לא יכול לזכור אם אמרתי לה על בעל חנות אחת או שתיים, אין לי טיוטא".
ובהמשך עמ' 43 לפרוטוקול:
"לשאלת בית המשפט: האם יכול להיות שאמרת לגב' כהן שמדובר רק בפלייר אחד שנושאו מסיקה ואין מדובר בפליירים נוספים ולא מעורב כאן נושא של איומים על בעלי עסקים ברבים.
ת. יכול להיות. אני אמרתי או שהיא רשמה בשמי שהאיש נעצר מספר פעמים בעבר ועם זה אני לא רואה בעיה. גם בענייני בעלי חנויות שלא נשאו חן בעיניו. יכול להיות שאמרתי בעל חנויות שלא נשאו חן בעיניו. יכול להיות שאמרתי בעל חנות והיא פרשה את זה בעלי חנויות, אינני יכול לזכור. אני יכול להכנס לתיק החקירה ולהגיד אם מדובר בבעל חנות או יותר.
... אני לא יכול לדייק היום ולומר בעל חנות או בעלי חנויות".
בנסיבות אלה, ובנסיבות בהן נטען לחסיון מקור המידע, היו הנתבעים צריכים להביא ראיותיהם ולהסיר את העמימות, תולדה של גרסת העד קריספיל, אלא שהראיות לא הובאו, כלל ועיקר.
הדברים תמוהים נוכח קיומו של נוהל במערכת העיתון המחייב תיעוד השיחה כדוגמת השיחה שהתקיימה בין העד קריספיל לבין הכתבת, בין במזכר או בין בקלטת אודיו.
כאן המקום להדגיש את ההשתלשלות הבעייתית במסירת הנתונים בנוגע לתיעוד השיחה עם סנ"צ א. קריספיל, מפי עדי הנתבעים.
בתחילה נמנעו הנתבעים לדווח על הנוהל האמור בתצהירי עדות הראשית, ועל רקע זה נשמעה עדות גב' מיכל כהן.
הכתבת גב' מיכל כהן, כאמור, לא רק שלא דווחה על הנוהל אלא גם לא הסבירה מדוע לא טרחה להשאיר ברשותה את המזכר שרשמה כששוחחה עם סנ"צ א. קריספיל, כל זאת בהתעלם מקיומם של נהלים במערכת העיתון, שעד לאותו שלב, כאמור, כלל לא נחשפו.
גב' ח. מהלא שהעידה בישיבת בית משפט לאחר שנשמעה העדה מ. כהן, מסרה עדות בעייתית בסוגיה עת מחד העידה לראשונה על הנוהל במערכת, אך מאידך הפנתה את החיצים לעבר הכתבת גב' מיכל כהן, שהעידה לפניה, כמי שצריכה ליתן תשובה היכן המזכר או היכן הקלטת אודיו המתעדים את השיחה שהתקיימה בין הכתבת מטעם העיתון לבין סנ"צ א. קריספיל.
דא עקא, שעדותה של הגב' מהלא אינה מתקבלת על דעתי במיוחד מקום שאין מענה מדוע מתוקף תפקידה, לא דאגה לשמור על המזכר או קלטת השיחה שהתנהלה עם סנ"צ א. קריספיל, כשידוע לה, סמוך מאוד למועד פרסום הכתבה, על פנית התובע למערכת העיתון בטרוניה אודות פרסום הכתבה, פניה שעל פי טבעה עלולה להביא את הצדדים לפתחו של ברור משפטי.
כנזכר לעיל, גם נסיון הנתבעים להבנות מהתגובה של סנ"צ א. קריספיל כפי נרשמה בשלמותה, כטענת גב' מ. כהן, בגוף הכתבה, אין בה די, שכן האמירה אינה סוללת את הדרך לטענת תום הלב.
אמור מעתה, בתגובה של סנ"צ א. קריספיל אין כל אישור לדברים שפורסמו בכתבה, הן לגבי התובע מס' 2 והן לגבי התובע, הן לגבי הטענה כי התובע מס' 2 רומה ע"י מספר בעלי עסקים והן לגבי הטענה כי התובע הפיץ פלאיירים מאיימים כלפי בעלי עסקים.
זאת ועוד, הכתבה, כעולה מהראיות, פורסמה מבלי שהתובע נדרש ליתן תגובה, ומבלי שנעשה כל נסיון לאתר התובע מס' 2 או מי מטעמו.
באלה הנסיבות, לא היתה לטעמי הצדקה לכתוב בגוף הכתבה כי את גרסת התובע לא היה ניתן להשיג עד לסגירת הגליון, במקום עיכוב פרסום הכתבה כדי לנקוט בפעולות ממשיות לאיתורו; וככלות הכל לא היתה הצדקה להוסיף ולציין את העובדה כי "גם במשטרה שביקשה לחקור בפרשה, לא הצליחו לאתרו" (את התובע – הערה שלי) ללא כל אסמכתא או אישור לאמור מכל גורם משטרתי מוסמך.
ר' עדות הגב' מיכל כהן בעניין זה בעמ' 27 לפרוטוקול:
"...העורכת ביקשה שאכניס את הכתבה ואף שידעתי שטרם קיבלתי תגובה על הכתבה של התובע...".
העדים אשר העידו מטעם הנתבעים, לא הותירו בי רושם כמי שבראש מעיניהם לפעול בשקידה ובתום לב לברור העובדות נשוא הכתבה טרם פרסומה, מקום שברי כי מדובר בעובדות הטומנות בחובן נזק לשמם הטוב של התובעים.
אמירה חוזרת ונשנת של העדה גב' כהן מיכל מעל דוכן העדים במהלך עדותה, כי פעלה בתום לב מבלי שבססה טענתה, אין בה די.
לא זו אף זו, דומה כי גם מידע שהיה בפני גב' כהן מיכל שמקורו בכתבות שפורסמו זה מכבר בעיתונים אחרים, אף הוא לא נקרא על ידה ברצינות הנדרשת, כעדותה, עת הדגישה כי עיינה קודם לפרסום הכתבה רק בכותרות של הכתבות האחרות אך לא בתוכנן;
שוב, התנהגות שהינה בבחינת חוסר רצון מופגן לאשש ולו במעט את המידע שמסר המקור, באמצעות קטעי עיתון שהיו ברשות העדה ומונחים לנגד עיניה; התנהגות אשר, כך אני קובעת, מעוררת תהיות ושאלות.
דא עקא, שלא מן הנמנע כי עיון בכתבות שפורסמו בעבר אודות התובע בעיתונים השונים, היה מעלה לנגד עיני הנתבעים ממצאים אחרים מאלה שמסר המקור, דבר אשר היה מביא להצלבת מידע ועיכוב בפרסום הכתבה עד שיאומת המידע הנמסר לאשורו. התעלמות מתוכנן של הכתבות האחרות והסתמכות על מידע בלתי בדוק בטרם פרסום כתבה מוטה וכוללנית כנגד התובעים, מבססת טענת התובעים על העדר תום לב מצד הנתבעים.
ר' עדות גב' כהן מיכל בעמ' 26 לפרוטוקול:
"ש. אני מפנה לעמ' 21 שורה 11, האם קראת את הכתבה ת/4 לפני שכתבת את הכתבה שלך?
ת. קראתי את הכותרות לא נכנסתי לגוף הכתבה בשל קוצר הזמן והנחיית הממונים שלי."
עדות הגב' ח. מהלא אף היא הותירה רושם של התנהגות בעייתית במילוי תפקידה כעורכת המקומון עת ניסתה להעביר על שכם עמיתתה, הכתבת הגב' מיכל כהן, אחריות שמוטלת על שכמה היא, כמתחייב מתפקידה.
הגב' מהלא, כעולה מהראיות, ידעה כי הגיע פקס נוסף בדמות פלאייר נוסף על הפלאייר שצוטט בכתבה, שלא היה קריא בשל תקלה במכשיר הפקס, ובכל זאת הניחה לענין להתרחש מבלי שנקטה בפעולות שמטרתן לקבל מהמקור את הפלאייר החסר בשנית, שיאשש את המידע אודות "פלאיירים מאיימים" כנגד בעלי עסקים כפי שנכתב על ידה בכותרת הכתבה.
האחיזה במקור עלום שם שלא תמך את דבריו במסמך ולא הובא לעדות או בתגובת מפקד תחנת חדרה, שהוכחה כבלתי מספקת, בלשון המעטה, מטות הכף לדחית טענת ההגנה לה טוענים הנתבעים.
בנסיבות המתוארות לעיל, אני סבורה שחלה גם החזקה האמורה בסעיף 16 (ב) (2) הקובעת כדלקמן:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
הנתבעים באמצעות הכתבת, הגב' מיכל כהן, והעורכת, הגב' ח. מהלא, לא נקטו, לטעמי, באמצעים סבירים, כדי להווכח שתוכן הפרסום אמיתי, עת כתבו ופרסמו כתבה ובה עובדות לא בדוקות ולא מאומתות.
הנתבעים, לשיטתי, לא גילו עירנות מספקת לזכותם של הנפגעים, קרי התובעים, שלא להיות מושמצים ללא הצדקה.
לסיכום אביא ציטוט מעדות הגב מ. כהן בעמ' 30 לפרוטוקול שדומה כי יש בו כדי לסתום הגולל על הטענה לתום לב לה עותרים הנתבעים, כדלקמן:
"לא הייתי בקיאה בעניינים. זה כל מה שהנחה אותי וידעתי שלא היה לי את כל המידע לגבי שמות בעלי חנויות, כיוון שהתמקדתי בפלייר ובאלימות המילולית כלפי הממונים על אכיפת החוק... זו הוכחה שהתמקדתי במסיקה. לא בדקתי ביסודיות את כל העניינים האלה שאתה דן בהם. כל ידיעה שלי היתה באופן כללי...". (ההדגשה שלי)
אשר על כן, כך אני קובעת, קמה כנגד הנתבעים החזקה שעשו את הפרסום שלא בתום לב בפן הראייתי, באופן המשליך על העדרו של חוסר תום הלב המהותי.
האחריות:
לאור סעיף 11 לחוק, האחראים לפרסום לשון הרע באמצעי תקשורת הינם הכתב שהביא דבר לשון הרע למערכת העיתון, עורך העיתון ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ביחד ולחוד (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע שם עמ' 98 ואילך).
אחריות הכתבת מקורה בהבאת הכתבה למערכת.
אחריות גב' מהלא עולה מתוך עדותה ונובעת מתוקף תפקידה, ובכלל זה אחריותה לכתיבת כותרת הכתבה, אחריותה למעשיה של הגב' מיכל כהן שפעלה בהוראה ובהנחיה שלה, ואחריותה כמי שהחליטה הלכה למעשה על הפרסום.
על כן, כך אני קובעת, האחריות מוטלת על הגב' כהן מיכל (נתבעת מס' 1) והגב' חגית מהלא (נתבעת מס' 3) הינה אחריות ביחד ולחוד.
נתבע מס' 2, מקומון "זמן חדרה", היוצא לאור באזור חדרה ע"י חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, אינו אישיות משפטית הכשרה להתבע ועל כן דין התביעה נגדו להמחק.
הנתבע מס' 4 "מעריב קבוצות" או בשמו עפ"י כתב התביעה של התובע מס' 2 "מעריב קבוצות (הוצאת מודיעין בע"מ") אינו ישות משפטית, ועל כן, לכאורה, דין התביעה כנגד נתבע מס' 4 להמחק.
יחד עם זאת, מאחר שהתובעים אינם מיוצגים ומאחר שעפ"י תצהירי הנתבעים אין מחלוקת בזהות הנתבע הנכון, מצאתי לתקן את כתב התביעה באופן שהחיוב על פי פסק דין יהא כנגד נתבע מס' 4, חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, אישיות משפטית הכשרה להתבע.
התוצאה היא שהחיוב עפ"י פסק הדין נופל על כתפי הנתבעות 1, 3 ו- 4, חברת מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ, יחד ולחוד.
סיכום בסוגית האחריות
הנתבעות 1 ו- 3, הכתבת והעורכת של המקומון "זמן חדרה" והנתבע מס' 4 המוציא לאור, חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, אחראים לפרסום הכתבה המהווה לשון הרע כנגד התובעים.
אין הנתבעים זכאים להגנת "אמת דיברתי" משום שאין אמת בדברים שפורסמו; ואין הם זכאים להגנת תום לב, משום שלא פעלו בתום לב.
גובה הפיצויים
התובעים בסיכומיהם עותרים לפיצוי שיקבע ע"י בית המשפט ולהחזר הוצאות שהוצאו על ידם.
כמו כן עותרים התובעים, כך עפ"י כתבי התביעה , לפרסום התנצלות אשר לטעמי אין לו עיגון בחוק האמור, להבדיל בעתירה לפרסום תיקון או הכחשה;
פרסום התנצלות, כבקשת התובעים, ספק אם הוא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, ברם משזנחו התובעים העתירה האמורה בסיכומים, אף אני אתעלם ממנה.
בסיכומים עותרים התובעים, ללא כל בקשה לתיקון כתב תביעה, לפרסום פסק דין דנן.
עיינתי בבקשה, חרף העובדה שלא בא זיכרה של העתירה בכתבי הטענות, ומצאתי לדחותה נוכח הזמן שעבר מאז פרסום הכתבה המקהה התכלית והצורך בפרסום מתקן.
יתירה מזאת, מהראיות עולה ספק רב בכנות רצונם של התובעים בפרסום מתקן, וזאת אני קובעת לאור אמירות שבאו לידי ביטוי מפי התובע עצמו בתמליל שיחתו היזומה עם הכתבת שהוגש וסומן ת/7. ר' חילופי הדברים שהוחלפו בין התובע לבין הכתבת בסמוך לאחר פרסום הכתבה אשר ממנו עולה מחד נסיון של הכתבת לבדוק אפשרות של פרסום מתקן, ומאידך הפנית עורף של התובע בקידום הפרסום המתקן.
אשר על כן, אני קובעת כי הסעד של פרסום פסק הדין דנן אינו הולם את המקרה, הן בשל חלוף העיתים מאז פרסום הכתבה והן בשל התנהלות התובעים, כפי שנלמדת, כמפורט לעיל.
התובעים, כעולה מהראיות, לא הוכיחו נזק ממוני, כדבר הדבור על אופניו, אשר נגרם להם עקב הפרסום. הנזקים הכלליים והבלתי ממוקדים הנטענים על ידם כגון הרס התא המשפחתי, הפיכתו של התובע ל"חסר בית" ופגיעה בשיגרת חייו, הינם למצער, תוצאה של הפרשה אודות מעשה המרמה, הנטען, אשר מיוחס לבעל חנות "ספורט עור", ולא תוצאה של הכתבה, אשר באופן מובהק פורסמה לאחר קרות הנזקים הללו.
יחד עם זאת, עפ"י הראיות מצאתי לקבוע כי נגרמה לתובעים עוגמת נפש עקב הפרסום, במיוחד בתקופה בה נהלו מאבק להוכחת חפותו של התובע בגין תלונות שהוגשו נגדו מחד, והוכחת מעשה המרמה שבוצע כנגד תובע מס' 2, כנטען ע"י התובעים.
הדבר נכון במיוחד כשמדובר במקומון אשר מתפרסם במקום מגוריהם וסביבתם חייהם היומיומית של התובעים.
עפ"י החוק ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 50,000 ₪, לכל תובע.
שקלתי את כל הטענות שהעלו הצדדים במסגרת ראיותיהם ולא התעלמתי מהעובדה כי התובע לא פעם נטל חלק בפרסום עובדות אישיות הקשורות בו ובבנו בעיתונים השונים, בחשיפה מלאה, ללא כל מחאה, ומצאתי לחייב את הנתבעים 1, 3 ו- 4, כמפורט לעיל, ביחד ולחוד, לפצות את התובע מס' 1 בסך כולל של 15,000 ₪, ואת התובע מס' 2 בסך כולל של 20,000 ₪, ליום פסק הדין.
כמו כן, אני מעמידה את הוצאותיהם של התובעים בסך כולל של 15,000 ₪ נכון ליום פסק הדין, וזאת לאחר שעיינתי עיין היטב בפירוט הנזקים להם טוענים התובעים בסיכומיהם (עמ' 26), כשאני זוקפת לחובת התובע את העובדה לפיה שולמה אגרה בשיעור גבוה, תולדה של הגשת תביעה בסך של 400,000 ₪, ללא כל הצדקה.
הסכומים המצויינים מעלה ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
לאור סיומו של התיק בפסק דין, אני מורה על השבת הערבות הבנקאית שהופקדה ע"י אביו של התובע במסגרת תיק מס' 3713/04, לתובעים.
ניתנה היום ד' בטבת, תשס"ז (25 בדצמבר 2006) בהעדר.
אירית.מ.
|
ראשי
צ'אט
27-12-2006, 18:44
מצב כלאיים
