הממשלה החלשה החזקה ביותר

ממשלות חלשות שהציבור נגעל מהן אינן מתפרקות. להיפך
סבר פלוצקר


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/577503/sever_strip.jpg]



כדאי שנתחיל להתרגל לכך: בישראל מושלת כיום ממשלה מן החזקות שישבו בירושלים. ממשלה זמנית שטובים סיכוייה לסיים את מלוא כהונתה. ומהיכן נובע כוחה זה? מחולשתה.



ממשלות חלשות, שהציבור נגעל מהן ושהפופולאריות שלהן בגובה של גזר גמדי, אינן מתפרקות. הן לא מתפרקות משום שלאף שר בה, מראש הממשלה ומטה, אין אינטרס לגרום לבחירות מוקדמות. להיפך: בהסתכלם על סקרי דעת הקהל מבינים חברי הקואליציה עד כמה מסוכנת, מבחינתם, כל תזוזה לכיוון של הקדמת הבחירות, בהן יוכו שוק על ירך. אובדן התמיכה של המצביעים מדביק את השרים האחד לשני וכולם לכיסאותיהם בחוזקה של בטון. איש לרעהו יאמר: החזק! הם מהדקים שורות, בולעים עלבונות ומיישבים במהרה כל חילוקי דעות, כדי לא ליצור, חלילה, סדק באחדות. כי הסדק עלול להתרחב לפריצה ופריצה להתפרקות ולאובדן שלטון.



ראינו זאת במהלך הימים האחרונים, בריקוד הפולחני סביב אישור הצעת התקציב ל-2007 . מפלגת העבודה, למשל, הגישה שורה ארוכה של דרישות לשיפור מצבן של השכבות החלשות וראשיה השמיעו איומים מפורשים : אם שר האוצר לא ייענה לתביעותינו, אנחנו לא נעבור על הביזוי הזה לסדר היום. הם צעקו הו! ו-הא! ומה קרה? כלום לא קרה. לא חלפה אפילו יממה מהרגע שבו הציגו בכירי "עבודה" חזה לוחמני חשוף ועד הרגע שבו ברחו מהזירה. הסדר הקואליציוני הושב על כנו: האוצר לא נענה לדרישות מפלגת העבודה ומפלגת העבודה עברה על כך לסדר היום. היא קיפלה את זנבה ונכנסה ביללות אל מתחת לסינורו של הירשזון, מפוחדת שמא באמת תידרש להסיק מסקנות מאיומיה.



פרץ, פואד ובוז'י ילכו כעת לבחירות? כשמפלגתם צפויה לקבל 12% מקולות הבוחרים? מה, הם מתאבדים שיעים?!



חולשתה של ממשלת אולמרט היא איפוא סוד כוחה, וגם סוד כוחו של ראש הממשלה עצמו. שני שריו הבכירים ביותר, שר הביטחון ושר האוצר, זכו באחרונה לכינוי משותף כ"שרים שלא היו". השניים, פרץ והישרזון, העבירו בפועל את ניהול ענייני הביטחון וענייני הכלכלה לדרגים המקצועיים במשרדיהם: פרץ לקצינים, הירשזון לפקידים. פרץ למטכ"ל, הירשזון למנכ"ל. הקצונה הבכירה והפקידות הבכירה עוקפות את השרים שממונים כביכול עליה, מדווחות ישירות לראש הממשלה ומקבלות ממנו קריאות-כיוון.



מה שנראה לפני תשעה חודשים כשרשרת של מינויים לא-מתאימים מצד ראש הממשלה מתברר כעת כמעשה של עורמה פוליטית מתוחכמת: הוואקום השלטוני נתמלא. במי? באולמרט עצמו, שנטל תחת כנפיו הרחבות את הסמכויות המיניסטריאליות של הביטחון והאוצר.




ממשלת אולמרט הפכה ל"ממשלת אולמרט" במובן המילולי הפשוט של הביטוי: היא בבעלותו של ראש הממשלה, המנצל את החולשה וחוסר ההתמצאות של שריו כדי לשלוט בהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. בהיעדר שיח אמין בין שר אוצר לנגיד בנק ישראל, למשל, פונה אולמרט עצמו לנגיד בסוגיות כלכליות ומוניטאריות, כמו הריבית. אולמרט מתגלה כראש ממשלה צנטרליסטי, ריכוזי, במידה שהנוף השלטוני בישראל לא מכיר ולא הכיר. אריאל שרון האציל סמכויות רבות וכבדות לשרי הביטחון והאוצר בממשלתו. אולמרט מאציל להם פירורים.



אך דילול הסמכויות לא מזיז לשרים: הם כלואים בממשלת אולמרט והממשלה כלואה בתוך עצמה. לצפות כיום משר כזה או אחר ממפלגה כזו או אחרת לשקול ברצינות פרישה מהממשלה בגלל אי-קבלת עמדותיו או מחמת אי-התאמתו לתפקיד, הרי זה כמו לדרוש מקרפיון לקפוץ מהמים - אפילו מים עכורים - אל ארוחת הערב. ארוחת הערב שבה אוכלים אותו, על עצמותיו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3345316,00.html

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אבל מה פה דמוקרטיה אם שלטון העם הוא רק בבחירת נציגיו וכשהם סורחים כבר אין לו את הכוח לשלוח אותם הביתה?
יותר מ70 אחוז מהאוכלוסיה חושבת שעול-מרט והממשלה הכושלת שלו צריכים לעוף הביתה
הבעיה? הכוח אצל הח"כים ולמה שהם יפזרו את עצמם? יש נסיעות לחו"ל, כיסא מרופד, משכורת על כלום

זה שלכשלונות השעירים אין שום אינטרס לפזר את עצמם זה לא נכון במאת האחוזים. ככל שעוזבים את נקודת ההתחלה של שלטון הממשלה ומתקרבים לנקודת הסיום, כך האינטרס לפרק את הממשלה גובר. למה? משום שחבריה לא רוצים להיות מזוהים עם הכשלון של קדימה ומתחילים להתפרק לכיוונים פוליטיים חדשים כדי לשרוד, השיקול של "לא נפרק את הממשלה כי זה הסיכוי היחיד שלנו להמשיך בכנסת" נעלם בזכות זה שהם מנסים את מזלם במפלגה חדשה או ישנה תוך העברת ביקורת חד מעמשית על מחדלי הממשלה שהם עזבו. להערכתי עד ינואר 2008 כבר לא תהיה ממשלה או שיהיה ברור לכולם שהולכים לבחירות.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

רחוק מנקודת הסיום. התהליך מתחיל כשנה לפני הסיום. במקרה של ברק הבחירות היו מהירות בגלל שהבחירות היו אישיות וחברי הכנסת יכולים היו להמשיך.
בקשר לאולמרט ולשרים האחרים זה נכון שלכולם אין אינטרס אישי ללכת לבחירות אך מי שקובע זאת אלה הם אילי ההון וברוני התקשורת שהצליחו למחוק בסופו של דבר כל ביטוי ממשי של מחאה.
לאמר על אולמרט שהוא חזק זה כמו לאמר זאת על אבו מאזן.
פקידי האוצר לא קובעים כלום. האפיזודה של זליכה היא זמנית ורק תקבע את המצב שהפקידים הם עושי דברם של הפוליטיקאים שהם עושי דברם של אילי ההון.
ביחס לצבא עדיף לשתוק שמא האויב קורא. (חה חה)