עמית בר-אל, בן 38 מקריית אונו, נפצע קשה בראשו בקרב מדרום לצור ואיבד את ראייתו. אחרי חצי שנה של שיקום בתל השומר, הוא יוצא הבוקר הביתה עם אשתו אפרת ושתי בנותיהם הקטנות. התחקירים ועתידו של הרמטכ"ל לא מעניינים אותו: "מרגע שנפצעתי - נגמרה המלחמה של צה"ל. התחילה המלחמה שלי"

שלמה צזנה
פורסם: 04.01.07, 09:29

עמית חוזר הביתה, אפרת ליאור וזיו מחכות לו. אחרי חמישה חודשים בבית חולים, יוצא הבוקר (יום חמישי) עמית בר-אל ממחלקת השיקום לנפגעי ראש בתל השומר וחוזר הביתה. עמית נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון, איבד את ראייתו ונזקק לאשפוז ולשיקום ארוך. מאז הפציעה - ממתינות לו בבית אשתו אפרת ושתי בנותיו - ליאור בת השש וזיו בת השלוש, אותן עזב בצו 8 לשירות במלחמת לבנון.

בר-אל נפצע בקרב בראס-בידה מדרום לצור, בפשיטה עם אור ראשון על הכפר. רסיסי טיל שירו אנשי חיזבאללה לעבר בית בו שהה פצעו אותו באורח קשה. הוא נפגע בראשו, איבד את הכרתו, פונה תחת אש, הוטס לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם התבשר מפי הרופאים כי לא יראה שוב. במשך ימים ארוכים היה מרותק למיטה, כמעט משותק, כשהוא סובל מפגיעה מוחית ומרסיסים בכל חלקי גופו. הוא עבר טיפולים ממושכים וחזר בהדרגה לחיים.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/980468/175_wa.jpg]


עמית בלבנון (ראשון מימין), לפני הפציעה (צילום: שלמה צזנה)


עמית יוצא היום מהמחלקה השיקומית כשהוא צועד על רגליו. למתבונן מהצד הוא נראה לרגע אדם בריא. מלבד מגבלת הראייה, שבגללה הוא מוגדר כנכה מאה אחוזים, אין זכר לפצוע ההוא מהקיץ בלבנון. הוא צלול, לא מוגבל בתנועה ונחוש להמשיך את החיים הלאה. בשבועיים הקרובים הוא ישהה בבית הוריו ולאחר מכן יעבור לדירה חדשה, שהותאמה במיוחד לצרכיו.


"כשהילדות שואלות - אני מעגל פינות"

הבנות הצעירות למשפחת בר-אל שואלות את אביהן שאלות רבות, אך הוא "מנסה לעגל פינות, ולא מספר בדיוק את כל הפרטים". אשתו אפרת זוכרת היטב את בוקר הפציעה: "ישבתי מול המחשב והבטתי בעמוד הבית של ynet. הייתה שם ידיעה ראשית על שני פצועים בראס ביידה. התגובה הראשונה שלי הייתה 'טוב שאין הרוגים ואם זה היה קשור אלי - בטח כבר היו מתקשרים מקצין העיר".

החשש שמא נהרג הגיע כשעה לאחר מכן, כאשר פתחה את הדלת ללובשי המדים עם הבשורה על הפציעה הקשה. "הם סיפרו שאבא נפצע והוא מרגיש לא טוב ושאמא צריכה ללכת", משחזרת הבת ליאור, שעמדה ליד הדלת כאשר הגיעו לובשי המדים. מאז, היא מנסה לתרגם למציאות את המילים ששמעה. גם היא, כמו שאר בני המשפחה, החברים לפלוגה ולעבודה בקומברס, לא מוותרים על הקשר עם עמית.

בראש השנה בר-אל יצא הביתה לשעה וחצי. מאז חזר מדי פעם לביקורים לזמן ממושך יותר. בשלב מסוים, הוא החליט לוותר על כיסא הגלגלים, לחזור לחיים. סדרת טיפולים פיזיותראפיים, משככי כאבים והתמדה באימונים, הכשירו אותו לשחרור. "בבית החולים הרצפה מחולקת לקוביות וכשהולכים, אתה יודע איפה אתה", הוא מנסה להסביר את השינוי. "מוזר, אבל דווקא בבית, מקום שאני אמור להכיר, אני פחות מסתדר. הדבר שהכי קשה לי הוא שאני לא רואה. אני למשל שוכב במיטה עם הילדות ואני לא יודע מי שוכבת בצד ימין ומי שוכבת בצד שמאל".

למרות הכאב, עמית נשמע כמי שיודע שסוג אחד של סבל שרודף אותו כבר חצי שנה, נגמר. "כאן - בבית, מתחיל האתגר הגדול שלי. אני מתחיל תהליך של למידה. עכשיו אתמודד עם דברים שלא הכרתי אף פעם. אני קצת מפחד, אבל זה סוג של פחד לא מוסבר, פחד קצת טוב, של התחלה חדשה".

מי שהצבא שינה את חייו בן רגע מודה שהחדשות פחות מעניינות אותו מפעם. מלחמות הגנרלים, וועדת וינוגרד ועתידו של הרמטכ"ל לא ממש מעניינים אותו. "שמעתי קצת, לא ממש מטריד אותי. מרגע שנפצעתי, מבחינתי, נגמרה המלחמה של צה"ל, אבל התחילה המלחמה שלי".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3348183,00.html

בהחלט מרגש וקורע לב...אבל לפחות יש שביב של אושר בסיפור הזה הוא הציח לחזור לעצמו לאט לאט אמנם הוא איבד את ראייתו אך הוא לא איבד תקווה....


כואב כואב לקרוא סיפורים כאלו....

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.