בס"ד דרשה לפרשת בשלח - שירה ט"ו בשבט תשס"ז

שבת שלום קהל קדוש

מאת אברהם הללי עו"ד


הִתְחַדְשׁוּת

שַׁבָת שִׁירָה בְט"וּ בִּשְבָּט חֲגִיגָה

לָאָדָם לַצּוֹמֵחַ וּלְכֹל הָאֱנוֹשׁוּת

וּכְיוֹם זִכָּרוֹן נִקְבַע לְעִיר הַהֲרֵגָה

בְּיוֹם בְשַלַּח יִשְׂרָאֵל לְהִתְחַדְשׁוּת.

יוֹם בּוֹ יָצָא יִשְרָאֵל ממִּצְרָיִם וְהֵעֵז

יוֹם בּוֹ הַיָּם רָאָה נַס וַיִסּוֹג אָחוֹר

יוֹם אָז עַם יִשְׂרָאֵל שַּר רָקַד וּפִזֵּז

לְיוֹם שֶבֹּא וְיָבֹא חָדָשׁ לָבָן וְצָחוֹר

אכֵן בֶאֱמֶת זֶה אֲשֶׁר קוֹרֶה וְקָרָה

הַטֶּבַע פּוֹשֵט צוּרָה וְלוֹבֵשׁ צוּרָה

כֹּל עָלֶה שֶׁמִלָּא יְעוּדוֹ נִדַּף בָּרוּחַ

וְהֶחָדָשׁ מְשַלֵחַ כֹּל יָבֵשׁ לַמְדּוּרָה

וְרַק הָאָדָם נִשְאַר עַל כִּסְאוֹ סָרוּחַ

העם חוזר מאופוריה למציאות
בני ישראל יצאו חמושים ממצרים. כלומר לא כל בני ישראל הסכימו לצאת ממצרים כי יצאה חמישית מהם, כי לא הכל האמינו בהבטחות משה. כפי שאמרנו היו גם מסיתים ומדיחים כמו דתן ואבירם שדאגו לשכנעם שלא לצאת וללכת אחרי המנהיגים משה ואהרן. כל הנסים שהיו ונעשו לעיני העם היו כלא היו. הנה העם יוצא מהאופוריה שהיה בה אל המציאות הקשה. כל הנסים נשכחו מלב כשנתקלו באויבים שארבו להם בדרך אחרי היציאה ממצרים, היו אלה העמלקים והכנענים, שנאמר : וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד ה חרמה. (במדבר יד/מה). לכן: וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (יג/יט) כדי שלא יתיאשו או יפחדו מאויבים בדרך וישובו למצרים ויאמר: נתנה ראש ונשובה מצרימה. (במדבר יד/ד) משה בְהַנְחֲיַת הקב"ה עשה תכסיס נוסף כדי לגרום לכך שפרעה וכל צבאו יקבלו את המכה האחת עשרה, מצד אחד כעונש על אשר עוללו לבני ישראל במצרים והן כדי שבני ישראל יסלקו מראשם כל מחשבה לשוב למצרים, כי כבר באו בטענות אל משה כששמעו שפרעה רודף אחריהם והים סוגר עליהם, ויצעקו : ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים.?(יד/יא) ומצד שני כדי שעמי המדבר יפחדו מפני ישראל שאלהיהם הולך עמהם, לכשישמעו על הנס הגדול שעשה הקב"ה לעמו על הים, על טַבְּעוֹ את פרעה וחילו בים סוף . כתוצאה מזה נבהלו אלופי אדום אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען וזה העיקר, מלחמה פסיכולוגית.

תלונות העם אחרי מעשי הנסים
אנו רגילים בזה, איש איננו מְצָיֵּץ כשכל צרכיו ויותר מצרכיו ניתנים לו, ובכולל הרגשת בטחון כפי שזה התרחש על הים באמרו לישראל: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.(יד/יד) . במשך היום שם להם עמוד ענן שכסה את עין השמש מפני החום, ובלילה שם להם עמוד אש להאיר דרכם. גם בלכתם ובמסעם הלך האלהים לפני מחנה ישראל וספק את כל צרכיהם כפי שזה מובא בפרשה. למעשה מתחילה השכחה בעם החל מהפסוק :וַיַּסַּעמשה את ישראל מים סוף(טו/כב).. וזה קורה אחרי שלושה ימים מהנס הגדול על הים, אז בני ובנות ישראל יצאו לכבודו בשירה ובמחול. כבר אז לא דברו יותר בשירה אלא בפרוזה בתלונות: וַיִּלֹּנוּ העם על משה לאמר מה נשתה?.(טו/כד) ולאחר מכן החלו להתלונן על הָאֹכֶל החלו הגעגעועים אל סיר הבשר: וַיִּלּונוּ כל עדת בני ישראל על משה ואהרן במדבר (טז/ב) משנתן להם המן (הלחם) והשלו (הבשר) באה הדרישה למים :וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא.(יז/ג) גם כאן משה כפי שהורה הקב"ה הכה בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. למשה חרה הדבר שכל הזמן העם מתלונן ושוכח את כל המעשים שעשה הקב"ה לעם, אף חודר הספק בקיומו של הקב"ה בקרב העם: היש ה' בקרבנו אם אין .(י"ז/ז) זה כמו כפירה בעיקר. כי הרי העם הזה ראה את האותות והמופתים שעשה אלהים במצרים על הים ובלכתם במדבר ובכל זאת כשמתערערת האמונה כל דבר נראה קשה יותר מכפי שהוא באמת.

עמלק ועמי כנען הם עקב אכילס של ישראל
אין מנוס מהמחשבה שצאצאי עמלק עדין אורבים לעם ישראל, הפוגעים בחלשים חפים מפשע. הם חורשים מזימות במחשכים ופוגעים בנחשלים שבעם ישראל. הנחשלים בישראל בד"כ קטני האמונה ואינם רואים את המציאות נכוחה. יחד עם זה אין זה כבוד גדול שעמי ערב אלה המכנים עצמם פלשטינאים, רואים את עצמם כטענתם בפרוטוקולים המרושעים של זקני ציון כצאצי העמלקים. המלחמות אִתָּם החלו מיד עם צאת ישראל ממצרים בדרכם לארץ כנען. בעוד עמלק ועמי כנען היו חזקים ומנוסים במלחמות, אך מוגי לב בעימות חזיתי לכן היו באים מאחור מהעורף . ואמנם עמלק זינב בנחשלים . ואילו בני ישראל צאצאי יעקב שהוגדר כאיש תם יושב אהלים , באהלה של תורה, הםעם הספר - ספר הספרים הוא התורה שניתנה לו בדרכו לארץ כנען בהר סיני. עמלק היה אבן הנגף העיקרית של ישראל בדרכם לארצם. יתכן כי כל עוד הוא יהיה קים לא ינוח ולא ישקוט עם ישראל בארצו , לכן נצטוה ישראל : מחה את זכר עמלק, כפי שזה קבל ביטוי בפסוק : ויאמר ה' אל משה כְּתֹב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מָחֹה אֶמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים.(יז/יד)

העם הלך עם משה על כרחו
וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף(טו/כב).. חז"ל במדרש ובמכילתא נאמר הסיען במקל על כרחן. כי משראה העם על הים את פגרי המצרים סבר כנראה שלא נשארו מצריים במצרים, לכן חשב שמוטב לחזור לשם לעבודה זרה ולחיות חיי רוחה וענוגים. שנאמר: נתנה ראש ונשוב מצרימה. (במדבר יד/ד) או כפי שנאמר בנחמיה (ט'/ יז)ויתנו-ראש לשובלעבדותם במרים. המסקנה שלעם דרושה הנהגה שתוליכו ליעדו הטוב המצפה לו. אין לסמוך על הנס. הרמב"ם (בספרו מורה נבוכים חלק ג' פרק-נה) אומר על כך דברים ברורים ביותר: כל המופתים אינם אמיתיים (אלא) רק למי שראם, אך לעתיד ( לאלה שלא היו בעת קרות הנסים) ישוב זכרם ויהיה גם שומע שיכזיבם. ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע.(דברים כט/א)זה כאשרהתרחשו הנסים לא היו דרושים להם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע, במציאות כשאין פתרונות לקשיים צריך: לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. לכן שם שָׂם לו חק ומשפט וְשָׁם נסהו.(טו/כה) הגמרא אומרת בהקשר לכך צוה את העם על השבת (ראיה לכך בדברי משה שאמר לעם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו.) על פרה אֲדֻמָּה ודינין,לעבודת השם (סנהדרין נ"ו) בעולם המציאות, בקשיים, בדאגות, במכשולים, ובצרות .
הידיעה על מרים כנביאה.
רק בפרשת בשלח למדנו לדעת כי מרים נביאה שנאמר ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. (ט"ו - כ') השאלה מדוע לא נאמר אחות משה ואהרן, רק אחות אהרן, כי מרים התנבאה עוד לפני שמשה נולד בזמנו של אהרן, נבואתה היתה על שליחותו העתידה של משה.
אַל נָא נִסְמוֹךְ עַל הַנֶּס יֵשׁ לַעֲבוֹד וּמָתְנָיִם לְשַׁנֵּס

לְכֹל דָּבָר יֵשׁ עִדָּן וּזְמָן וְשׁוּב לֹא יֵרֵד מִשָּׁמַיִם מָן

אֵין לְצַפּוֹת לְנֶס עַכְשָׁו אוֹ לְבָּשָׂר מִשָּמַיִם כִשְׂלָיו
שָׁתָה מִמֵּי-מַעְיָן אָצוּר כִּי אֵין נֶבַע מִמַּכָּה עַל צוּר

לְקָחִים רְאֵה וְעַיִן פְּקַח תִּמְצְאֵם הַשָּבוּעַ בְּ-בְּשַׁלַּח

זָכוֹר עַל מִצְוַת לֹא לְדַלֵּג רְדוֹף עַד חָרְמָה אֶת עֲמָלֵק

וְהִשָּמֵר מִמִּלְחָמָה קָשָה מִמִּלְחָּמָה לְמַטָּרַת הַתָּשָׁה

לֵךְ לֳקְרָב רֹאש בְרֹאש וְהַעֲמָלֵקִי וְהכְנַעֲנִי כְתוֹשׁ.

וּבְחֲלוֹף הסַכָּנָה וְהקְרָב מֹשֶׁה הָיָה לְמַנְהִיג נִשְׂגַּב

נְקִי כַּפַּיִם עָנָו וּבַר לְבָב בִּפְנֵי פַּרְעֹה בְּאֹמֶץ לֶב נִצַב

מֵעוֹלָם לֹא דָּבַק בּוֹ רְבָב לָכֵן עַל הָאֵל וְעַמּוֹ נִתְחַבַּב

בְּדֹפִי שְׁמוֹ לֹא נִשְתַרְבַב הָעַם אָהֱבוֹ וְאֶת הָעַם אָהַב.